ספר
שירים חדש:
געגוע
מאת אריק סוכר
"געגוע" מאת אריק סוכר, בהוצאת "ספרי ניב", הוא ספר שירה
באמצעותו, בכתיבה אמיצה ומלאת השראה, מבאר אוצרות הטבע האמיתיים, מטיב המשורר
לפרוש געגוע אישי, שהופך עם הקריאה לגעגוע שלנו.
הספר מוקדש לאלו שגעגוע בליבם, כזה שתמיד שם
וכזה שמופיע ונעלם.
אריק מסתכל על העבר כמו על בריכת מים צלולים.
הגעגוע לדבריו הוא חוט התפירה המחבר את המרקם האנושי והאישי של כל אחד ואחת עם כל
מה שסובב אותנו בעבר, בהווה ובעתיד.
אריק סוכר,
תושב אילת, נשוי ואב לשלוש בנות. מזה שנים, מטפל בבעלי חיים, וכיום פקח ברשות הטבע
והגנים בשמורת חי-בר יוטבתה. זהו ספר ביכוריו.
"געגוע"
מאת
אריק סוכר. הוצאת "ספרי ניב", 165 עמודים. מחיר לצרכן 64 ש"ח,
להשיג בחנויות הספרים הדיגיטליות
ברשת או באתר ההוצאה https://nivbook.co.il/.
שירים
מתוך הספר:
געגוע
געגוע חבוי בתעתוע
המוח תפוס על תמונה
מסרב להרפות
תקוע בלופ
אדיש לכאב המטפטף
חי בצלו
מרגיש כאבו.
געגוע
מעלה אבק ישן ומהוה,
צבעיו דוהים
זיכרונותיו מעוותים
זזים ברוח הקלילה
לצלילי שיר ישן
שעולה מפטיפון שבור
כאשר המחט עולה
במעלה השיר.
תל אביב
הולך בתל אביב
נושם את הריח שלה,
זר, מנוכר.
מדבר עם זרים אחרים בלילה
אבל מרגיש לבד בעיר,
מחשבותיי נמרחות על מדרכה
ומתפשטות אל העצים.
פס-שמיים
חוצה בין בניינים,
אנשים אוכלים
בבתי קפה
ואני בלתי נראה מולם,
נבלע בין כולם.
געגועיי
צפים כבלונים על חוטים
געגועיי הצבעוניים,
קלים מהאוויר.
אני אוחז אותם בצד אחד
אוחז חזק, איני מרפה,
הצד השני בלתי נראה.
העולם מלא באנשים
שאיבדו געגועים
שעפים עכשיו ברוחו של הזמן,
נתונים לשליטתו המוחלטת.
השביל שלך (חלק מהשיר)
פקחתי עיניי
ושם היית,
בוהה באפלה.
צללים נעו על הקיר בטירוף,
בטלוויזיה תוכנית ריאליטי
וברקע המהום חשמלי
בקע מהמחשב.
עושה עצמי ישן
ורואה אותך בוכה.
אורות מכונית חולפת
מבליחים מהחלון
מאירים לרגע את פנייך
מראים לי כמה את יפה.
עושה עצמי ישן
ורואה אותך בוכה,
זריחה עולה מההרים
צינה של בוקר מתחילה
שעון מפר את הדממה.
מתעורר, פוקח עיניי,
את שוכבת לצידי, ישנה,
נושמת ברכות רגועה.
הלילה
בכל פעם שבה
עצמתי את עיניי,
נזרקתי לעבר.
מוחי המפשפש
ניסה להיזכר בשיר ישן-נושן שכתבת,
שיר בצרפתית, עצוב מרוב שמצחיק,
שיר שפירושו בעברית "מוזר"
ובצרפתית הוא מחורז להפליא.
זוכר את המבטא המושלם
בקול הרועם והנפלא שלך,
עם ה-ר' הרומנית המודגשת.
אבא, אהוב ליבי, "מונאמי",
"ז'ה טם" לתמיד, איש יקר שלי...
"סה לה וי", אומרים סביבי,
ועכשיו אני
חולם בשפה שאני
איני יודע,
מנסה לקרוא בין השורות
בלועזית לא שלי,
מקווה שעוד תדבר איתי
ביום מן הימים
בעברית.
ציפור כחולה
את הציפור הכחולה
שעפה בליבי,
נשמה כחולה
עם שתי עיניים גדולות,
שחררתי לחופשי
אל גלים של עצבות.
מנפנפת היא
בכנפיים עדינות
ומזמרת שיר ישן,
סיפור כחול ועצוב,
חופשייה מכל כלוב
נעה בקצב הגרוב.
פרפר שחור
מרחף מעל שדה לבן
מחפש אחר הצבע
המתוק, המואר.
לבן באישוניו
ללא כל ריח בנחיריו
מוקף מכל צדדיו
פרחים לבנים
רכים
עוטפים
מעורפלים כעננים,
מטיחים ברקים.
פרפר שחור
מרפרף בכנפיו הקרועות
מאבד גובה ונשימה
בדרכו למטה
בצלילה סיבובית
מחשבתו האחרונה
בטרם חייו הסתיימו
על ענן פרחים,
הייתה לאן נעלמו
כל הצבעים...?
אימא עכשיו עם כנפיים
תמיד כשאני הולך
מרגיש ברוח על פניי,
בממשק כנפיה הצחורות
כשהיא עפה מעליי.
הרוח מתבדרת בשערה והיא
חותכת את הרוח כציפור,
עושה שמיניות מעליי ואני
מרגיש ברוח על פניי
כשציפורים חגות מרחוק
ואימא אליהן ממריאה
והן מסתדרות מאחוריה
בצורת לב
ועפות כך אל עבר החמה.
מנסה בכל כוחי לאמץ עיניי
כנגד האור המסמא,
מנסה לדלות
עוד מאית שנייה
מהמחזה המופלא,
מסונוור
בעיניי עיגולים ובתוכם דמותה
עפה עם כנפיה הצחורות
לארצות חמות אחרות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה