יום שני, 29 במרץ 2021

ספר ריפוי חדשני שיריפוי – כוחה המרפא של השירה

 

ספר חדש

ספר ריפוי חדשני

שיריפוי – כוחה המרפא של השירה

208 עמודים, 88 ₪


 

המשוררת, הסופרת והמנטורית ציפי שחרור מוציאה לאור ספר פורץ דרך שהוא יצירה תרפויטית מעמיקה של ריפוי באמצעות שירה. הספר מאגד 151 בתי שיר מרפאים המלווים ב-151 ציטוטים חכמים שליקטה שחרור מחכמי זן, כתבי קודש, פילוסופים ועוד, ובסיום כל שיר הנחיה למשימות מדיטטיביות לריפוי. במבוא הספר המתפרש על פני 30 עמודים מנחה שחרור את הקוראים כיצד להשתמש ב"שיריפוי" ככלי טיפולי.

 

הספר נפתח במאמר חשוב המלמד ומפרט כיצד מומלץ להשתמש בספר ואיך כדאי לקרוא נכון את השירים ולהתכוונן לריפוי. את הספר היא חותמת המאמר מרתק על כוחן המרפא של מלים.

כל אחד מ-151 בתי שיר מרפאים שבספר נפתח בציטוט מאיר עיניים של פילוסופים, מדענים,  משוררים, סופרים, חכמי זן, אמנים, מאסטרים, רופאים ומכתבי קודש שונים. כל שיר מסתיים בהנחיה לנשימה מדיטטיבית להעצמת כוח החיים.

המשורר והסופר רוני סומק כותב על ספרה: "דמיינו שכל שיר ב"שיריפוי – כוחה המרפא של השירה" הוא עץ. על כל גזע חרטה ציפי שחרור שורה מצוטטת ואחריה שורות שלה. ביחד נוצר יער. ההזמנה  לקורא היא לשוטט, לחלום, לתלוש עלים ובעיקר לדמיין את הרוח המנענעת את הענפים. הרוח הזאת היא גם הנשיקה שמעניקות לנו, בספר זה, שפתי השירה".

המשורר והסופר  והמחזאי ד"ר חיים נגיד: "שיריפוי הוא ספר חדשני בסוגו בשירה העברית העכשווית. ייחודו לא רק באמירותיו התבוניות מאירות העיניים אלא גם בנמענים שאליהם הוא מכוון.  הוא נועד לא רק לקורא התר אחר הנאה אסתטית, , וכזו יש בספר זה בשפע, אלא גם למבקש שלווה, ומזור לנפשו ולגופו, שהרי מן המפורסמות היא השפעתה של הנפש על הגוף". 

חוקר הספרות העברית ד"ר ליליאן דבי-גורי: "שירי הריפוי בספר מלווים ציטוטים המוצאים דרך לריפוי הנפש והגוף ונוסקים למעלה של הודיה. הקורא הנושם אחר כל שיר ריפוי, מקבל על עצמו את השליחות להפיץ את הדבר, להיות מנטור מרפא לאדם ולעולם. זו קבלה ושליחות נעלות, נושמות, מעדנות ומרפאות, באמצעי הביטוי המטיבים, ובמעלות הגבוהות של אהבה לאדם".

 

ציפי שחרור, משוררת, סופרת ומנטורית, שימשה במשך כעשור עורכת כתב העת "מאזנים", מטעם אגודת הסופרים. ציפי שחרור זכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה, פרס אקו"ם, פרס חומסקי ופרס קוגל לספרות יפה.

 

להשיג בחנויות הספרים ובאתר הוצאת פוקוס: www.focus.co.il

 

 

 

 

 

יום חמישי, 25 במרץ 2021

ספר שירה חדש: ילד קורא לי בחלום

 

ספר שירה חדש:

ילד קורא לי בחלום

כתב: עופר ירמינובסקי

הוצאת ספרא



 

ילד קורא לי בחלום הוא ספר שיריו השני של עופר ירמינובסקי, קדמו לו ספר השירה אושר חמקמק מדי, וכן קובצי סיפורים ורומן. כותבת על ספרו החדש המשוררת תיפי שחרור, העורכת של הספר ועורכת הסדרה דלת.

בספרו החדש של עופר ירמינובסקי השירים אינם מניחים לנפש, הם חושפים את צפונות ליבו ומחשבותיו. כדבריו בשיר: "הַיְּקוּם לוֹחֵשׁ לִי לִחְיוֹת, לִיצֹר עֵמֶק יָרֹק / בּוֹ חָפֵץ הַלֵּב לִחְיוֹת. / אַךְ אִישׁ נֶחְבָּא בֵּין סְדָקִים אָנוֹכִי, / וּזְרִיעַת שְׂעוֹרָה כִּזְרִיעַת כּוֹכָבִים  (עמ' 7).

באמצעות שירתו הוא מטפס ללא מורא בסולם המלים עד מרום תחושותיו הראשוניות. בביטחון של מי שאמון על מלאכת הכתיבה, הוא נותן להן דרור להציף אותו ולהגיע עד תחתיות נפשו, שם הוא שם פעמיו לפתוח בפני הקורא  את חדרי הלב להראות לו את דם הרגשות בזרימתו. זאת דרכו: לשתף עצמו בשלמותו ובשברונו, שהם סך כל חלקיו, העשויים שסעים והרהורים ומלווים בחיפוש אחר אהבה ונפש תאומה. לצד שירים כאלה, שזורים בספרו שירים המצליפים והמוקיעים את הפוגעים ואת המפגעים באיכות הסביבה, נושא שעופר גם דן בו רבות ברומן פרי עטו ארץ השמש, העולם על פי קיונו (2019): ולצידם שירים חברתיים שמוקיעים את פרנסי הקהילה שאינם מיטיבים עם אזרחיה.

בלהט כתיבתו נמהלים זה בזה – שירה אישית – לירית ושירה חברתית נוקבת. אין מחסום בין הז'אנרים, הוא מניח לשירה לשרת את דעותיו ומחשבותיו, מתריס וכואב את תחלואי החברה והזמן. בספרו ילד קורא לי בחלום מתגלה עופר ירמינובסקי כמשורר אמיץ, בעל דעה נחרצת, וגם כמשורר לירי, וזה גם ייחודו של ספרו החדש.  

עופר ירמינובסקי נולד בשנת 1973 ומתגורר ברמת-גן, פרסם עד כה שלושה ספרים: "אושר חמקמק מדי" (2016) – שירה, "נסיעה אחרונה" (2017) – סיפורים קצרים, "ארץ השמש, החיים על-פי קיונו (2019) – רומן. כמה מיצירותיו התפרסמו באנתולוגיות ובבמות שונות.

עופר ירמינובסקי החל לכתוב בילדותו, ומאז זהו עיסוקו העיקרי. הוא מקדיש שעות רבות לכתיבה, קריאה ולימוד. במגירתו כתבי יד, שאחדים מהם יראו אור בשנה הקרובה.

 

 

ספר שירה חדש: נבטי חמלה

 

ספר שירה חדש:

נבטי חמלה

כתבה: סיליה קסטין

 




נבטי חמלה הוא ספר השירים השלישי של סיליה קסטין. כותבת על הספר המשוררת ציפי שחרור, עורכת הספר והסדרה "דלת".

בנבטי חמלה ממריאה שירתה של סיליה קסטין אל פסגה חדשה. אלה שירים נוקבים ומעוררי עניין והשתאות. השירים הם לכאורה סוריאליסטיים במבעם, ונדמה כי הם עפים באוויר, אך באמצעות המלים נחשפות פיסות חיים מרתקות. גם בפשטותם וגם במורכבותם, גם בכאב צובט וגם באהבה טורדת, והם מקבלים את ביטויים באדפטציה של שירה מקורית, דרכה נחשפים סודות נסתרים.

אלה שירים העולים מן האופל והם כאור שצבעו אחר; שירים שטיבם חדש ומפתיע – בקול, בצליל ובעוז הרוח שצף כמו "גרגיר אהבה חומק" (עמ' 7) או כמו: "...חלומות שבורים / ... לחבק את הילד שבי מתייפח / עולל חשוך מרפא (עמ' 8) בקבוקי בירה ריקים / שלא יסגירו את לילו." (עמ' 8)

אך מתוך זרם התודעה הבלתי נשלט פורצים שירים שלמים ומהוקצעים, כתובים  בשורות ובבתי שיר קצרים וקצובים כמיניאטורות הייקו. ואז המשוררת מניחה גם לכתיבה ארספואטית לבקוע מתוכה השראה ברוכה המתבוננת על היצירה כמו ממעוף הציפור: "במחשבות" החלודות / משרבטת מלים / במוזת אשמורת אחרונה..." (עמ' 12).

אלה שירים שלעתים מצליפים, נוקבים, מטרידים ואינם מרפים, אך לעתים גם מדמיעים ומכמירים לב ומצפון: "אני מניחה ייסורי בנקיפת מצפון / על כתף מכמירת לב" (עמ' 13). שכן, הם קורצו מחומרי נפש אמתיים, טבעיים. הם אינם מייפים אינם מתייפייפים. נטולי פניות הם, ועל כן זולגים אל דפי הספר ללא מסננת ומורא.  ומשעשתה זאת סיליה קסטין, ניכר כי שבה וטיפחה אותם והעניקה להם באומץ דימויים מפתיעים ומטפורות פראיות. כי היא משוררת בכל רמ"ח איבריה. וספרה אכן מעיד על כך בשורות אלו, למשל: "אלווה את בני לקרב / כי אין בידי לעצור כדורים... לחבק את כתפיו הבוכות" (עמ' 17).

סיליה קסטין ילידת ברזיל סן פאולו (1951), מתגוררת בקיבוץ געש. יש לה שישה ילדים ושבעה נכדים. בעבר מורה למתמטיקה ופיזיקה ותכניתנית. כיום אחראית הביטוח של הקיבוץ ומתנדבת בעמותת "אור למשפחות" ובשירות ייעוץ לאזרח במועצה המקומית.

פרסמה את ספרי השירה: אהבה שקופה בהוצאת סער ולשקר רגליים יחפות בהוצאת עקד.     

ספר שירה חדש: בסיכון גבוה

 

ספר שירה חדש:

בסיכון גבוה

כתב: גד קינר קיסינגר


 

"בסיכון גבוה" מאת פרופ' גד קינר קיסינגר. הוצאת ספרא 2020

מחיר 60 ש"ח. 126 עמודים.  גרפיקה: רונית פינקו כהן. ניתן להשיג בחנויות הספרים.

בסיכון גבוה: משחקי הקץ של גד קינר קיסינגר

ספר שיריו השמיני של פרופסור גד קינר קיסינגר, שחקן, מרצה, במאי, סופר, מתרגם, חוקר, אביר כבוד של נורבגיה, חושף, דרך רפרורים רבים לתרבות המערב, מהמיתולוגיה היוונית, התנ"ך, הסופרים הקלאסיים, התיאטרון והקולנוע, תמונה טרגית-אירונית של החיים, במיוחד על הרקע הפוליטי של תקופתנו ותקופת הקורונה.

בְּיָמִים כָּאֵלֶּה/ אִם לִכְתֹּב שִׁיר:/ אָז רַק בִּתְנָאִי שֶׁאֲנִי מְסֻגָּל/ לָשִׂים עַצְמִי בִּמְקוֹמוֹ שֶׁל הַנִּדּוֹן / שֶׁהַלּוּלָאָה כְּבָר עַל צַוָּארִי/ וְעוֹד רֶגַע תִּשָּׁבֵר מִפְרַקְתִּי,/ וַאֲנִי נִשְׁאׇל לְבַקָּשָׁתִי הָאַחֲרוֹנָה / שֶׁהִיא - הַשִּׁיר שֶׁלִּי. / הַנָּכוֹן./ וּבוֹ אֲנִי תָּלוּי".

שורות אלו מתוך השיר לאחיי המשוררים מעידות הן על עידן 'הסיכון הגבוה' הקיומי של מוות במגפת הקורונה, שבמהלכו נכתבו רבים משיריו של קובץ שירים חדש ומקיף זה, והן על הסיכון שבתביעה המוחלטת לרפלקסיה בימים כאלה - ל"בידוד" שאינו רק גופני, אלא גם רוחני, בידוד  מרעשי הרקע מסיחי הדעת והנפש.

11 שערים חוברים  ב"בסיכון גבוה" ליומן מסע כמו-ביוגרפי, נפשי ותרבותי, המערבל זמנים וחוויות, זכרונות כואבים, אימה קיומית, ובדק בית נוקב בכל מישורי ההוויה, וגם שעשוע מקברי וגרוטסקי.

בין התחנות במסע הערב של קינר קיסינגר ניתן למנות את מורכבותה של הזוגיות הבוגרת ("בּוֹאִי נִתְעַטֵּף יַחְדָּיו בִּשְׁתִיקָתֵנוּ הַכְּבֵדָה/ אַתְּ בְּחִבּוּקֵךְ אוֹתִי אֲנִי בְּחִבּוּקִי/ אוֹתָךְ שְׁתֵּי טַלִּיתוֹת הַכּוֹרְכוֹת אֵינְ-/ גּוּף בְּתַכְרִיכֵי סוֹדוֹתָיו הָאֲפֵלִים /.../ כְּמַעֲשֶׂה אַהֲבָה בְּקֶבֶר אַחִים"); ההשלמה המרדנית עם שעון החול האוזל של הגיל ("אָז לֵךְ אֶל הַמֻּתָּר לְךָ./ אֶל הָרוֹפְאִים./ בַֹּקֵשׁ מַעֲקָפִים לַלֵּב./עַכְשָׁו מֻתָּר לְךָ./ מִמֵּילָא עַל פָּרָשַׁת שָׁלוֹשׁ דְּרָכִים / מַמְתִּין לְךָ בִּנְךָ לְהָרְגְךָ./ כְּמוֹ שֶׁלּוֹ מֻתָּר"); מרחב הזהות הטריטוריאלית כמרחב נפשי וריגשי המשתרע  בין זכרונות הילדות התל-אביביים, הגיגים פילוסופיים על החוויה העירונית ופנטזיות על אורבניוּת אקזוטית מהמזרח הרחוק, המהופכת לתל-אביביוּת ("פְּרִיחַת הַדֻּבְדְּבָן / בִּשְׂפָתֶיהָ הַוְּרֻדּוֹת / מַחֲלַת נְשִׁיקָה").

חטיבה אחרת מוקדשת לחיפושיות, לאלינור ריגבי, לכומר מקנזי, ולכל "האנשים הבודדים", הצללים בסמטאות הנשכחות של החיים, כמו גם למאבק היומיומי במודעות העצמית וההכרה בחיוניות שבה ("אֲנִי מְהַלֵּךְ לְצַד עַצְמִי / בִּדְמָמָה./ יֵשׁ לִי דְּבָרִים קָשִׁים לוֹמַר לְעַצְמִי, /...../ אֲבָל לֹא אֹמַר אוֹתָם כָּאן, / בַּמֶּרְחָב הַפָּתוּחַ,/ כְּשֶׁאֲנִי עָלוּל לִשְׁמֹעַ."). בחטיבת השירים "מרטשים ומרוטשים", מוקעת מחד גיסא, האלימות האורבת כסאב-טקסט מתחת לדו-פרצופיותה המעודנת של החברה, ומאידך גיסא, ההפללה העצמית – המדומה אולי – של בן דמותו הפוסט-מודרני של יוסף ק, גיבור המשפט של קפקא.

בשער "פקידת הקבלה של אלוהים" כלולים השירים הליריים-אירוניים המבטאים כמיהה לאמונה שבחוסר האמונה באלוהים (הבורא מופיע ספק כנוכחות מטאפיזית, ספק בתחפושות של מאהב-אלפא, אישה נאנסת, אוטיסט, או "כְּאוֹרֵחַ / שֶׁהֻזְּמַן בְּשׁוֹגֵג לִמְסִבַּת רֵעִים / שֶׁבָּהּ אֵינוֹ מַכִּיר אִישׁ / וְהוּא טוֹמֵן בְּהֶסְתֵּר פָּנִים מַעֲדַנִּים / בְּכֵלָיו וְגָז בְּלִי לְהִפָּרֵד מֵהַמְּאָרְחִים / שֶׁלֹּא יְדָעוּהוּ / וּבִשְׁמוֹ לֹא קָרָאוּ./ כְּמוֹ אֱלֹהִים").

"ילד מצייר את פני האלוהים" – שער שירי התום האבוד, המחוּלל והנוסטלגי של הילדות, בו משחזר המשורר את הטראומה המצמררת-מענגת של האגדות הגותיות האכזריות עליהן גדל.

שירי הקורונה בשער "אסטרטגיית כניסה", מחוללים הזרה במערכות מושגים תרבותיים קאנוניים כדי לבטא מפרספקטיבה מנוכרת את הניכור שבמוות מהמגפה, בבידוד ובריחוק החברתי ("בְבֵית הָאָבוֹת פַּחַד יִצְחָק / מֵתוּ הַיּוֹם אַרְבַּע אִמָּהוֹת / שְׁלוֹשָׁה אָבוֹת / שְׁנֵי לוּחוֹת הַבְּרִית קֻרְצְפוּ / בְּאַלְכּוֹגֶ'ל./.../ הִבְטִיחוּ לְהָבִיא...  גַּם סֶקְס בְּזּוּם. / אַחֵר./ לא זֶה שֶׁיּוֹנָה ווֹלָךָ בִּקְּשָׁה") , ובד בבד גם מאפיינים את המגפה, בעקבות דנטה, כפורגטוריום, ככור מצרף מוסרי שבו האילוצים הכלכליים יסייעו לחברה להיפטר מנגעי השחיתות, החומרנות והקפיטליזם. הספר מסתיים בשער כפול – "אבק. אפילוג" – שבו החידלון והייאוש האישיים מתכתבים עם פשיטת הרגל התרבותית של החברה הישראלית.

כמו בספריו הקודמים, מנהל קינר-קיסינגר דיאלוג עם מכמני תרבות עשירים: המיתולוגיה והטרגדיה העתיקות, מושגים, דמויות ודימויים מקראיים, יהודיים ונוצריים, מחזות שייקספיר, הציור הרנסאנסי, תורת המונאדות, הרמזים לספרות הישראלית והאירופית, רפרורים לקולנוע ההוליוודי הקלאסי,ועוד.

הספר מוקדש לזכר אמו של גד, אודה קיסינגר ז"ל (1922 – 2019) שעלתה ארצה מגרמניה ב1939, דקה לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. מחזור שירים שלם בספר עוסק בדמותה.

גם כתב היד של הספר הזה עורר תגובות נלהבות בקרב אנשי ספרות ואקדמיה:

לדברי פרופ' ניצה בן-דוב:  "זהו קובץ שהזקנה מתערבבת בו עם הילדות, חכמת חיים עם אגדות ילדים ומשחקיהם, האהבה עם השנאה, היכולת העצומה של המשורר להמציא מטאפורות נועזות ומקוריות עם ההכרזה שאין בהן עוד צורך, הפשטות מתערבבת בו עם המורכב, האינלקט עם הרגש. זהו קובץ שהאינטרטקסטואליות בו היא עדינה, מרומזת, מרפררת ומרחפת, מעניקה למסופר ממד של עומק, הנאה אסתטית וסוגסטיה. שירה במיטבה." 

לדברי פרופ' זיוה שמיר: "הבן, המתרפק על זכר הוריו, גומר אומר להשיל כאן את תמונות עולמו הגותיות והפנטסמגוריות מספריו הקודמים  ("מֵעַתָּה אֶכְתֹּב שִׁירִים פְּשׁוּטִים").לשווא, המטפורות מתגנבות אליו בלילה, ובמעגל הרחב  ניצבים גיבורי התרבות מכל הדורות, למן גיבורי ספרות הילדים ועד לאלה מן הסרטים של השנים האחרונות. זהו אחד מספרי השירה היפים והמרגשים שקראתי מזה זמן רב."

פרופ' זהבה כספי: כמו בספר הקודם גם כאן חשתי בהשפעה אלתרמנית מצד אחד, וזכית (זך) מצד שני - והצירוף שלהן יפה בעיני. גם הפנייה לז'אנרים כמו פואמה ובלדה היא תוספת מרעננת."

 

המבקר משה גרנות: "שפע הידע של המחבר מעשיר את שיריו. אבל את המסרים של השירים, את הסאב-טקסט שחבוי בהם יכול כל קורא לחוש ולהבין גם בלי להיות בקיא בים הידע של המחבר. אסופת השירים הזאת ראויה למחקר ספרותי מעמיק, ואני מאמין שמחקר כזה בהכרח ייכתב."

המשוררת והעורכת לאה שניר: "שיריו של גד קינר מעמיקים את המבט ואת האיום התמידי על מה שלכאורה שליו , ואין בו 'פתאום' או 'לפתע', אלא בתוך השלווה מכין עצמו  רימון היד  המוּקָש אל המקלדת להופיע במלוא עוצמתו, להשיב מחשבת רוגע להדהוד מאוים. כולי נפעמת ומלאת השתאות מן העושר הלשוני,  מטווח ההפתעות האנושיות התוכפות על הקורא הקשוב, הדרוך."

 

גד קינר קיסינגר הוא פרופסור לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ולשעבר ראש החוג לתיאטרון, דרמטורג, שחקן תיאטרון וקולנוע, במאי, ומתרגם מגרמנית, נורבגית ושבדית. ב 2009- זכה קינר בתואר “אביר מדרגה ראשונה של מסדר הכבוד הנורבגי המלכותי” מטעם מלך נורבגיה, האראלד החמישי, על תרומתו לקידום המחזאות הנורבגית בישראל. קינר הוא יו”ר איגוד כללי של סופרים בישראל, ונשיא המרכז הישראלי של מכון התיאטרון הבינלאומי. קינר קיסינגר החל לפרסם שירה מגיל צעיר. במרוצת השנים פורסמו שיריו בגג, עיתון 77 , עלי-שיח, הליקון, מאזניים, קשת החדשה, שבילים ועוד, כמו כן, במוספים הספרותיים בעיתונים היומיים , באתרי אינטרנט, וכן באסופות ספרותיות בעברית ובלועזית. שיריו תורגמו לאנגלית על ידי נתלי פיינשטיין, ופורסמו במספר במות ספרותיות מרכזיות בארה”ב, וכן תורגמו לערבית על ידי המשוררת הפלסטינית רים ג’נאיים, והופיעו בכתב עת המופיע בביירות. ספר שיריו בספרדית יצא ב- 2015 בהוצאת וורבום במדריד בשיתוף הוצאת ספרא. ובכתבי עת ביוונית. על ספרו הפרעות קשב (הוצאת ספרא 2010) זכה בפרס אס”י. בסיכון גבוה הוא ספר שיריו השמיני. בקרוב ייצא אוסף שיריו בשפה האנגלית בהוצאה האמריקאית Atmosphere Press

ספר שירה חדש : ענפי התודעה

 ספר שירה חדש


ענפי התודעה


כתבה שושנה ויג


הוצאת פיוטית


 



ספר חדש חושף חמלה כלפי האסירים והתלמידים שלימדה וגם אל הקרובים אליה, בני ביתה, האהובים הקרובים והרחוקים

ספרה ה-17 של שושנה ויג עוסק בתודעה  שבין שלושה מעגלים בחייה של הדוברת: המעגל המשפחתי, המעגל האישי-רומנטי והמעגל, שעיקרו התבוננות פואטית על חיי האסירים בבית-הסוהר שבו עבדה בעבר כמורה.

מקורה של החמלה, התימה המרכזית בספר "ענפי התודעה" מאת שושנה ויג, הוא סוד פנימי מואר, שהדוברת מעמיקה חקור, כדי להוציאו מן הכוח אל הפועל, כפי שבא לידי ביטוי בשיר הנושא את שמו של הספר. לנטייה קיומית זו יש משנה-חשיבות בימים של מגיפה עולמית, שבה היא רואה סוג של קריאת-תיגר של הטבע, התובעת מן האדם הצנע לכת.

לדברי המשורר והמחנך, חיים יחזקאל: "כמו בספרה "הירואין" גם בספרה זה מכנסת המשוררת שירי אהבה אסורה ושירים טוטאליים. שירים אלה שהם בחלקם אוטו-סוגסטיביים מאפיינים את הדוברת באמצעות מוטיבים של התפרקות והתחברות, לימינאליות, החלפת זהויות ובעיקר באמצעות מוטיב "החסר השלם" ("אין דבר יותר שלם מלב שבור", כאמירתו של הרבי מנחם מנדל מקוצ'ק). דווקא מופעיו השונים של האני מנסחים בשירים אמירה טוטאלית, הממזגת תשוקה וחמלה. שורת השירים החותמת את הספר מציגה מבט פואטי לא שיפוטי על חיי האסירים. מזג לא שיפוטי זה, שאף מלווה ברתיעה ובזעזוע, מתקשר ריאלית ופואטית (מוטיב הציפור הכלואה) לשירים הפותחים את הספר, שכן בתודעה, החמלה היא תוצר של מבט עצמי והכרת הדוברת את אנושיותה היא. סיטואציית המפגש עם האסירים מהווה אפוא תמונת-ראי מטאפורית שהיא בבחינת שיקוף פנימי של הקטבים בחייה, כמי שמתניידת בין עולם נורמטיבי אל תשוקות אסורות, תרתי משמע". כמו בשיר הבא:

הַכָּבוֹד שֶׁלּוֹ קָבוּר

עָמֹק בָּאֲדָמָה

עִם אֲחוֹתוֹ וְהַמְּאַהֵב שֶׁלָּהּ

הוּא יוֹשֵׁב עַל הַתִּיק

וְהוּא כְּבָר יוֹדֵעַ

לֹא הָיָה טַעַם

לְכָל הַדָּם.

 

לדברי המשוררת: לימדתי שלוש שנים עברית, הבנת הנקרא וגם חיבור כשעבדתי היה אסור לי לדבר על זה. עשיתי זאת כשאני כבר מורה בגימלאות בראשית שנות השישים שלי. הרגשתי תחושה כפולה כלפי העבודה הזאת מול האסירים מצד אחד חמלה ורצון לקדם אותם כשרובם למדו עברית כשפה שנייה ותמיד ניצבה תמונת האדם שהגיע למעמד הזה מול עיניי. בעבודה מולם היה עליי להפריד בין התחושות וראיתי את האדם שעשוי היה להיות לו היה פוגש באנשים הנכונים לאורך חייו. האסירים אסירי תודה שמסתכלים עליהם ומעניקים להם הזדמנות לחוש שהם ראויים למשהו. החוויה הזו לפגוש את אלה שלא נרצה לפגוש ברחוב דווקא במקום הזה שהוא מבודד ומורחק מן החברה בתנאים של שמירה קפדנית יוצר תחושות מנוגדות לסביבה. הערצתי את קציני החינוך בבתי הסוהר את הקרבה שלהם והנתינה שלהם לאלה שפשעו לחברה. כשסיימתי את העבודה שם, ואיני כבולה למערכת החוקים של המערכת, הרגשתי צורך לשתף במעט תחושות של מורה במקום הזה.

שושנה ויג היא סופרת, משוררת ועורכת ספרותית ישראלית. ילידת אשקלון. בעלת תואר שני בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן, התיזה שלה עסקה בשירת יונה וולך.

כותבת מאמרים על יוצרים ופרסמה רשימות בכתב העת רבים וברשת האינטרנט. כמו כן בעלת בית ההוצאה - 'פיוטית'. נשואה ואם לחמישה. מתגוררת בנתניה.

"ענפי התודעה" מאת שושנה ויג. "פיוטית הוצאה לאור", 132 עמ',  צילום כריכה וגרפיקה: משה ויג. מחיר ₪ 50 שקלים כולל משלוח להשיג ישר מהיוצרת או מאמזון, בלינק: https://tinyurl.com/54cnjj82

 


ספר חדש: קנאת הצל

 

 

ספר חדש: קנאת הצל

כתב: יוסף כהן אלרן

הוצעת צבעונים

 


 

"עברו ימים. עברו שבועות. עברו חודשים. הקרע לא ניתן לאיחוי. גבריותו הפגועה לא יכלה לסלוח. תחושתו המרה הייתה נחרצת, כואבת עד מאוד. אושרת לא רוצה בי עוד, קבע, שוב איני הגבר שלה, שוב אינה האישה שלי. דבר לא יוכל לחזור לקדמותו. הוא הסתגר בדירתו וביכה את בדידותו. איזה גבר עלוב אני, עברו בו המחשבות, יושב ובוכה כמו ילד, והיא מחבקת שם את הבנות. ידע שהוא הותיר הכול מאחוריו. "

 

סופר הצללים שהרס את חיי המספר המקורי

הרומן "קנאת הצל" מאת יוסף כהן אלרן, חתן פרס קוגל לספרות ואות "קסת הזהב"

מציג פרשת חיים משתי נקודות ראות מתוך חדירה למעמקי הנפש של אנשים ששגרת יומם אינה מעידה על שגרת חייהם האמיתיים.

 

רק מי שחייו חריגים ומרתקים בעיניו או לחלופין מי שמאוהב בעצמו - יכול לבקש להעלות את סיפור חייו על הכתב. נועם רוזן היה כזה, והוא שכר סופר צללים שיכתוב את מסכת חיי הנישואים שלו. כל מטרתו הייתה להשיב לחיקו את רעייתו הנחשקת, שחייו לא היו חיים בלעדיה, והוא רצה בה יותר מכול.

יוסף כהן אלרן מציג לפנינו סיפור חיים רב תהפוכות, ואנו לומדים את מה שכבר ידענו ויודעים אך קשה לנו לקבל: מה שרואים אינו בהכרח מה שקורה באמת.

 

קנאת הצל מצטרף אל סדרת הרומנים עוצרי הנשימה של אומן הסיפור יוסף כהן אלרן. והפעם סיפור שתחילתו אהבה, סופו אהבה ותוכו העולם כולו.

 

 

 

 

יוסף כהן אלרן נולד בעירק בשנת 1943 בגיל 8 עלה עם הוריו לארץ. המשפחה התיישבה בפתח תקווה. בהיותו בן עשרים ושש פורסם הרומן הראשון שלו, שאת הטיוטה שלו כתב כבר בהיותו תלמיד בבית הספר התיכון. באותן שנים פרסם עוד ארבעה ספרים. זכה בפרס קוגל לספרות מטעם עירית חולון לשנת 2013  על ספרו "והמלאכים שותקים". זכה באות "קסת הזהב" מטעם אגודת הסופרים בשנת 2015. כותב רשימות ביקורת בעיתונים ובמרשתת. "קנאת הצל" הוא ספרו ה-15.

 

"קנאת הצל" מאת יוסף כהן אלרן, העורכת: ד"ר לאה צבעוני. צבעונים הוצאה לאור, 2021.

213 עמ', המחיר 78  ₪.  להשיג בחנויות הספרים (בקרוב) ובאתר צבעונים בלינק tinyurl.com/4s8lol54

 

ספר חדש: הפרה של שטיינברג ושור הבר

 

ספר חדש:

הפרה של שטיינברג ושור הבר מאת צביקה רוזנברג

                                                

 


"הפרה של שטיינברג ושור הבר" מאת צביקה רוזנברג בהוצאת הספרים "אוריון" הוא רומן מרתק, שופע הומור שמתובל בציטוטים ממקורות יהודיים.

 

"אל תדאג, ההתייעצות אורכת פחות מדקה ואם אין הסכמה, מתקשרים לאלוהים והוא מיד חותך". כך מתחיל משפטו של אריה דגן בבית הדין של מעלה. במהלך המשפט, מספר אריה על המצוות שעשה והקטגור מתאר את החטאים. הדיין מתאים משקולת לכל מצווה או חטא. בסופו של דבר, הפלס של המאזניים קובע לאן יופנה הבר מינן, לגיהינום או לגן עדן.

הספר מספר על תהליך המעבר של אריה דגן לעולם הבא מנקודת ראותו ומנקודת ראות המלאך שמעביר אותו לשם. אריה רואה את המלווים אותו בדרכו האחרונה, שומע הספדים ומקווה להתאחד שוב עם אשתו שנפטרה כמה שנים קודם לכן. המלאך מספר על אופי עבודת המלאכים, הקשיים בביצוע משימות ויחסי הגומלין עם אלוהים.

לפני המשפט מאפשרים לאריה לטייל בגן עדן ובגיהינום. בגיהינום, הוא נתקל בפרה עליה סיפר אליעזר שטיינברג את המשל: "לפני בית דין של מעלה". אריה מכיר אותו היטב. המשל עובר כחוט השני לכל אורכו של הספר. הפרה מבקשת להתחשבן עם הרפתן על כך שחלב אותה וגם שלח את עגליה לשוחט. אב בית הדין מאשים את הפרה על שלא הציבה לו גבולות. הספר דן בשאלת תרומת הקורבן לעוול שנעשה לו. בגלל שהיה אריה בן של ניצולי שואה, הוא מוטרד מהשאלה למה הוריו לא התקוממו כפי שהתקוממו המורדים בגטאות והפרטיזנים ביערות.

רגע לפני המשפט, רואה אריה מצגת שמתארת את מהלך חייו. הוא חווה מחדש את האירועים שעיצבו את אופיו וקבעו את דעותיו בנושאים כמו: התלבטות בחינוך הילדים, התייחסות להורים, הרצון להיות נאהב ואיך לגרום לכך, הצבת גבולות והשפעת טרגדיות על בני אדם. דיון נרחב יש בשאלת הצבת גבולות ואחריות הורים על חטאיהם של הצאצאים.

אותם אירועים שאריה חווה מחדש, יקבעו בסופו של דבר את תוצאות משפטו. האם יגיע לגן עדן או שימצא את דרכו לגיהינום?

 

צביקה רוזנברג, יליד 1951 במושב בית זית בהרי ירושלים, בן לניצולי שואה, בעל תואר שלישי בפיזיקה מהאוניברסיטה העברית. עבד בתעשייה בפיתוח מכשירי לייזר לצרכים רפואיים ומכונות בדיקה לתעשיית המיקרואלקטרוניקה. נשוי לסריל, אומנית שעוסקת בעיצוב, צורפות וציור, אב לשלושה ילדים וסב לתשעה נכדים.

 

"הפרה של שטיינברג ושור הבר" הוא ספרו השני של צביקה רוזנברג. קדם לו הספר "שיהיה כך", קובץ סיפורים (הוצאת גוונים)

 

"הפרה של שטיינברג ושור הבר" מאת צביקה רוזנברג.  הוצאת הספרים "אוריון", 188 עמודים. מחיר לצרכן 68 ₪. להשיג בחנויות הספרים המקוונות וכן בחנות ההוצאה בקניון ערי החוף, רחוב סחרוב 19, ראשון לציון ובחנות המקוונת של ההוצאה www.orion-books.co.il

 

ספר חדש: "המביא לבית הדפוס"

 

ספר חדש:

"המביא לבית הדפוס" מאת דבורי יעקבי

רומן ביוגרפי / חייו של זאב-וולף יוסקוביץ-יוסיפון




"המביא לבית הדפוס" מאת דבורי יעקבי בהוצאת "ספרי ניב" הוא רומן ביוגרפי, מרגש ונוגע ללב שמבוסס על פרשת חייו של זאב-וולף יוסקוביץ-יוסיפון, אביה של הכותבת - אדם שנטל חלק משמעותי בעיצוב חיי התרבות במדינת ישראל בשלושת העשורים הראשונים לקיומה.

זאב-וולף יוסקוביץ-יוסיפון עלה לארץ לפני קום המדינה, הוא היה בין מייסדי קיבוץ אשדות יעקב, עבד כעיתונאי ואיש תרבות והשפיע לאורך 30 שנה על עיצוב חיי התרבות במדינת ישראל. בין השאר היה עורך כתב העת של הקיבוץ המאוחד "מבפנים", קצין העיתונות של שר החינוך דוד רמז ומייסד תיאטרון למעברות שהפך לימים לאמנות לעם.

 

"לא עוד, לא עוד ישיבה, לא עוד גורא. הם מכריחים אותי להתחתן עם אסתר, הבת הבכורה של פרץ נחום. לא רק שהיא מכוערת, גם אין לי על מה לדבר איתה. אני רוצה לעשות דברים אחרים. נמאס לי מהספרים שיש כאן, שצריך להגיד מה אמר זה ומה ענה לו ההוא. אני רוצה לכתוב ספרים אחרים כמו מאפו, או שירים כמו י. ל. פרץ. אני רוצה אוויר. אני לא יכול לחיות כאן. אני רוצה מרחבים, שדות, עצים" (מתוך הספר).

 

ד"ר דבורה (דבורי) יעקבי (77) פרסמה בעבר שני ספרי לימוד בכימיה: ״בסביבת הכימיה״ ו"ועכשיו כימיה״ שנלמדים בבתי ספר רבים בארץ. "המביא לבית הדפוס" הוא הרומן השלישי שכתבה אחרי "משפחה רגילה" (הוצאת ספרי ניב)  ו"מחברת מולדת" (הוצאת כרמל).

ד"ר דבורי יעקבי מספרת על שם הספר: "אבא היה חבר קרוב של נתן אלתרמן ובזכות חברותו הוא דאג לתרגום הספר 'פתחו את השער' שכתבה המשוררת קדיה מולודבסקי מיידיש לעברית. שנים רבות היה כתוב על הספר 'הביא לדפוס ז. יוסקוביץ', ומכאן שם הספר 'המביא לבית הדפוס'".

 

"הספר אינו דוקומנטרי במהותו ובכוונתו, אף כי ארכיונים רבים סייעו לכתוב בו. אבא היה אדם חי בעל לב פועם ונשמה סוערת. בכתיבת הספר הסתמכתי על מה שמצאתי בארכיונים, על זיכרונותיי, אבל לא פחות מכך על ידי הדמיון בכל מה שקשור לרוח התקופה ולאנשיה", מוסיפה ד"ר דבורי יעקבי.

 

"אני מכריז בזאת על פתיחתה של שנת יוסיפון. לידידי היקר יוסקוביץ ימלאו בסוף השנה הזאת ששים שנים טבין ותקילין. השנה תתחיל היום לפנות ערב כאשר נצא כולנו וניטע כאן, בעין הוד, את כרם יוסיפון, שפירותיו יוקדשו ליצירת יין הראוי לשמו של ידידי יוסקוביץ הקרוי גם יוסיפון. בינתיים, עד שינטעו הגפנים, ייבצרו הענבים וייאצר היין בחביות" - איצ'ה ממבוש (מתוך הספר)

 

"אחדים מתרגומים אלה באו בדפוס, בשעתם, ולפני שנים צירף ידידי זאב יוסיפון (יוסקוביץ) מן הפרקים הראשונים ההם חוברת "פרטית" משלו, והיה הולך - סובב בארץ כדרכו מאז, ומשמיע את שיריה, יחד עם שאר שירים שבתרמילו, לפני קהלו-מיודעו לעת שבת חברים גם יחד, בקיבוצים, במושבות ובערים. ליוסיפון, למינסטרֶל היהודי שבו, לתרמיל ולנבל שעל גבו ולפיטן שבחובּוֹ, מוקדש אוסף זה של שירת מינסטרֶלים שמקדֶם". - נתן אלתרמן (מתוך הספר)

 

 

 

"המביא לבית הדפוס – רומן ביוגרפי: חייו של זאב-וולף יוסקוביץ-יוסיפון" מאת דבורי יעקבי, הוצאת "ספרי ניב", 146 עמודים. מחיר לצרכן 78 ₪. להשיג בחנויות הספרים המקוונות או באתר ההוצאה https://nivbook.co.il

 

 

ספר מתנה חדש: מילים שלא נתנו לנו

 

ספר מתנה חדש:

מילים שלא נתנו לנו מאת קרן אדוריאן


 

"מילים שלא נתנו לנו" מאת קרן אדוריאן בהוצאת "ספרי ניב" הוא ספר מתנה חדש, ספר טקסטים נפלא ומרגש, שנכתב כדי לעזור לאנשים להאמין שהם ראויים מעצם קיומם, גם אם לימדו אותם אחרת.

הספר מומלץ לכל אדם. כמתנה לבני נוער, לבני זוג, לבני המשפחה ולחברים, ובראש ובראשונה לנו, לעצמנו - לילד שהיינו, לילד שבנו ולמי שאנחנו עכשיו.

קרן אדוריאן, פסיכותרפיסטית ומרצה באוניברסיטת חיפה, ומנהלת ומרצה את "קורסי השלמות לחיים". תמיד כותבת.

קרן אדוריאן: "הטקסטים החלו כפוסטים בפייסבוק שהעליתי מדי פעם בניסיון לשתף אנשים ולעורר לחשיבה על חלקים נפשיים שפחות מדברים עליהם. אט-אט זה הפך להיות פוסט יום שישי בבוקר, שאנשים מחכים לו וכותבים לי אחריו".

 

"מילים שלא נתנו לנו" מאת קרן אדוריאן. הוצאת "ספרי ניב", 181 עמודים. מחיר לצרכן 82 ש"ח, להשיג בחנויות הספרים הדיגיטליות ברשת או באתר ההוצאה  https://nivbook.co.il/.  

 

 

מתוך הספר:

1.

כל אדם

צריך

חוף מבטחים.

מקום אחרי סערה,

מקום לפני מסע.

מקום ללכת בו,

נפש יחפה.

 

לא לכולם יש.

יש שנולדו בלב ים.

בעין סערה

שלא הייתה שלהם.

יש שנולדו

תוך כדי מסע,

של מי שלא הגיע

לחוף משלו.

ויש כאלה שנולדו

כדי להיות חוף לאחרים.

אנשים לא בוחרים מאיזה חוף,

מאיזה ים,

הגיעו.

אבל מתוך הצורך

בא החיפוש.

לפעמים אנחנו רוצים

שמישהו אחר, יהיה

חוף המבטחים שלנו.

לפעמים אנחנו

לא מאמינים שנמצא אותו,

ונשארים על אי.

לפעמים אנחנו מעדיפים

את לב הים,

כי מעולם לא ראינו חוף.

ואולי

אדם חייב

לבנות

חוף מבטחים

משלו.

לגלות את מי שהוא,

ולבטוח בו.

לא כי אין אחרים,

אלא כי הוא,

 ישנו לו.

ובדרך,

לבחור לו אנשים,

שלא ינסו להיות לו חוף.

או אי.

או סערה.

כי זה, בשבילם.

אלא יבחר כאלה

שיזכירו לו

שהחוף קיים בו.

ויהיו אתו

כשהוא שוכח.

 

2.

יש אנשים שמסתדרים לבד.
הם תמיד: "לא צריכים".
הם בסדר.
מישהו בעבר
אמר להם:
"
כמה נפלאים אתם",
כי אתם מסתדרים לבד.
ולא ראו אותם.

אנשים קוראים לזה עצמאות.
אני קוראת לזה בדידות.
כי הם הבינו שאין שם אף אחד.

 

יש אנשים שלא מסתדרים לבד.
הם תמיד צריכים עזרה.
הם לא בסדר.
מישהו בעבר
אמר להם
"
כמה מסכנים אתם".
כי אתם לא מסתדרים לבד.
ולא ראו אותם.

אנשים קוראים לזה תלות.
אני קוראת לזה בדידות.
כי גם הם גילו שאין שם אף אחד.

 

מישהו היה צריך ילד חזק.
כדי שלא יכבידו עליו,
או כדי שהוא יוכל להיות החלש.
לא בכוונה.
מישהו אחר היה צריך ילד נזקק.
כדי שלעולם לא יהיה לבד.
או כדי שהוא יוכל להיות החזק.
לא בכוונה.

 

והילד החזק
והילד החלש
עשו את מה שביקשו מהם.
לא בכוונה.

 

הם לא יודעים שזו למידה.
הם לא יודעים
שהם לא חייבים.
להיות חזקים או חלשים
כי זה מה שאחרים צריכים.

 

אבל אם רגע יעצרו
ויקשיבו לעצמם
הם ישמעו את הילד ההוא.
שהיה ראוי להראות. אז.
והיום.


והם יכולים ללמוד להאמין
שמה שהם צריכים, חשוב.
שהם יכולים להיות חזקים וחלשים בשבילם.
כי הם בעלי ערך מעצם קיומם.
בכוונה.

 

3.

 

לפעמים

כשאנשים מנסים לנחם,

הם אומרים:

זה לא סוף העולם.

זה יעבור.

תהיה עוד הזדמנות.

תסתכל על מה שיש.

תראה כמה.

זה לא כזה נורא.

תגיד תודה ש.

 

ואתה מבין

שאין מקום

לכאב.

שצריך למהר

לארוז אותו.

שזה מפר את הסדר.

וזה לא מספיק נורא,

או מוצדק,

להרגיש

את מה שאתה מרגיש.

 

אולי

כי מי שמנחם

חסר אונים.

אולי כי הוא

חושב

שהוא אחראי,

ואולי

כי

אנשים למדו

שיש רגשות שמותר

וכאלה שלא.

ולהם צריך

אישור מיוחד.

אחרת

זו חולשה.

וחולשה זה מסוכן.

אז מיד מחזקים.

אבל מי שזקוק לנחמה

לא צריך שיסדרו לו.

ולא צריך פרופורציות.

הוא יודע.

הוא רק צריך שרגע,

יעשו לו מקום.

לאכזבה ,

או לכאב,

או לתסכול,

או צער.

 

בלי למדוד  אותו

בלי לאשר אותו

ובלי לאסוף אותו.

 

שיהיו לידו.

 

ויסמכו עליו,

שיבוא הזמן

והוא יוכל להניח.

ומותר לו גם לא.

זה נקרא נראות.

 

4.

לפעמים זוגיות מורכבת לאנשים.
הם אומרים

ולא שומעים:
תהיה איתי.
הרבה.
מעט.
במרחק הזה.
לא, הזה.


תראה אותי

 כשאני לא רואה את עצמי.
תדע בלי שאגיד.
תאשר שאני שווה.
אל תאפשר לעצמך,
את מה שאני מונעת ממני.


אל תתעלם,
ממה שאני לא מראה.
אל תהיה אתה,
אני לא אהיה אני.


בזכר או בנקבה.
בקשות לא רציונליות מזוגיות.

 

ונדמה לי שחייב להיות רגע
שכל אחד אומר:
זו מי שאני,
זה מי שאתה.
אני צריכה, מה אתה יכול?
אתה צריך, מה אני יכולה?
ואם בתוך היכולות של שנינו
יש משהו מספיק יקר לכל אחד,
כל השאר הוא בונוס.

 

5.

מתישהו למדנו,
שאסור להגיד
כי אולי זה לא מתאים.
או לקחת,
כי לא מגיע לנו.

 

למדנו לא לשחרר
כי יראו לנו,
או לשתף,
כי לא יבינו.

 

הבנו שאסור לכעוס,
כי זה הורס,
או לבקש,
כי אולי זה יכביד.

 

אמרו שלא מפסיקים,
כי אסור לאכזב,
ולא מנסים,
כי אולי נכשל.

 

למדנו לפחד מקרבה,
כי אולי ילכו.

 

אבל אולי מה שלמדנו,
זה להחזיק בפחדים
של מי שלימד אותנו.
אולי מה שהורו לנו,
הוא לא לסמוך

על עצמינו ועל אחרים.
לא כי אנחנו לא ראויים,
אלא כי הם לא יכלו.

 

כי האמת היא
שאפשר להגיד, לקחת, לשחרר, לשתף, לכעוס, לבקש, להפסיק , לנסות ,להתקרב
ולסמוך על עצמינו ועל האחרים,
שאנחנו והם
נהיה בסדר.
גם אם כל הפחדים כולם

יתממשו.


גם אז,
נהיה ראויים לאהבה.
תמיד היינו.
בעלי ערך מעצם קיומינו.