יום חמישי, 20 בספטמבר 2012

לאור הירח


חדש בהוצאת פרדס


לאור הירח
קובץ סיפורים
מאת: תמר פריד
עורך: חיים פסח

*****

190 עמ', 88 ש"ח


כמו אמן, המצרף חפצים יומיומיים או ממוחזרים וחסרי ערך ליצירת אמנות, לוקחת תמר פריד דמויות ואירועים אפרוריים המוכרים לנו כל כך מהיומיום האורבני, ומציגה אותן באור סוריאליסטי–קומי, פרי נקודת המבט של גיבוריה. המפגשים המקריים בין דמויותיה יוצרים מציאות חדשה, בה כל נסיעה במונית הופכת למסע התגלות, נהג מאצ’ו הופך לקורבן תמים, צפייה שגרתית בתוכנית טלוויזיה לרומן אהבה וליל אהבה למעשה נקמה... שום דבר לא נותר כפי שנראה בתחילה, מעבר למראית עין, מעבר למראה הדמות - תמיד מתגלה היפוכה הגמור, הנסתר מן העין. המפוכח נחשף ברגע לא שפוי ומי שנחשב לא שפוי מתגלה בשפיותו המפוכחת. כולנו שבויים במערכת מתעתעת של קונבנציות  חברתיות שהסופרת ממוטטת ללא כאב, בהומור סלחני וברחמים רבים.

לאור הירח הוא קובץ הסיפורים הראשון פרי עטה של תמר פריד והוא מכיל 34 סיפורים.

תמר פריד, עיתונאית ועורכת. בוגרת לימודי היסטוריה של המזרח התיכון וספרות צרפתית, ובעלת תעודה בעיתונאות מאוניברסיטת תל-אביב ובעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון. עבדה במשך 11 שנים כתחקירנית, מפיקה ועורכת בטלוויזיה החינוכית בתוכניות כמו "ערב חדש" (מפיקה); "בקריאה ראשונה" (מפיקה); עורכת ומפיקה של התכנית "יש מצב" עם ג'קי לוי'; התכנית "חוצה ישראל". כמו כן, ערכה מספר תכניות בערוץ הופ! קטנטנים.
כתבה וכותבת בעיתונות המיועדת לשוק המקצועי: "מזון", "מבנים" ו"תעשיות". בשש השנים האחרונות עורכת את מגזין "יופי!"  (מגזין מקצועי לתעשיית היופי של טלר תקשורת).
גדלה בגבעתיים. בנעוריה שהתה באוקספורד, אנגליה, וכן התגוררה מספר חודשים בניו-יורק. אחרי הצבא (בו שרתה כמאבחנת ומראיינת פסיכוטכנית), חיה בפריז במשך חצי שנה ושם התחילה לכתוב. היא כתבה תיאורים של מפגשים עם אנשים שונים וקטעי שיחות להן צותתה בבתי קפה.

תרגמה את הספר :"Another Chance for Love" של הפסיכולוג Sol Gordon (הוצ' סירקיס, 2006), וסיפורה "מון שרי" התפרסם בגיליון אוגוסט 2011 של כתב העת "מאזניים".

זיכרון הילדות הכי מוקדם שלה קשור בבית החולים אברבנאל. בזמן שמשפחות אחרות היו נוסעות בשבת בבוקר לים, הייתה משפחתה נוסעת לביה"ח הפסיכיאטרי אברבנאל שם עבדו בעבר הוריה: אביה הפסיכיאטר הנודע פרופ' יהודה  פריד ז"ל ואמה, אביבה, ממקימות החוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת ת"א שם גם לימדה 35 שנה. בחופש הגדול הייתה תמר מגיעה לבית החולים הפסיכיאטרי שניהל אביה ברמת ח"ן, מבלה עם החולים, משחקת פינג-פונג ומציירת איתם.
השהות שם לימדה אותה שהאמת נמצאת לפעמים דווקא במקומות שלכאורה חפים מכל היגיון. החיים לימדו אותה, שאם פוקחים היטב את האוזניים, העיניים והלב – לפעמים שומעים, רואים או מרגישים את מה שהדמיון מציע לנו.

התרשמותי: הספר "אור ירח", על סיפוריו הקצרים, הוכיח לי פעם נוספת, שלא רק כשרון כתיבה הוא הגורם היחיד שיכול להוליד ספר טוב, אלא גם התנסות חווייתית יכולה להשאיר חותם ולבוא לידי ביטוי בפרוזה, שירה או הבעה אמנותית אחרת.    

והנה סיפור אחד להתרשמות: אהובי יבנה לי בית (עמ' 55)
 "אהובי יבנה לי בית, אהובי יבנה לי בית..." היא שרה והקול שלה ממלא את חלל החדר. היה לה קול חם, מלא, עוטף ושמעתי אותו בבטן לפני ששמעתי אותו באוזניים. הסתובבתי להביט במי ששרה.
לפני שראיתי מי שרה ראיתי אור, אור קורן מלבוש ורוד-בהיר, מעור צח, שמבליח מבין העננים. לא ידעתי ממה אני מתהפנטת – מהמראה המלאכי או מהקול שהרעיד לי את הגוף מבפנים. היא שרה בעוצמה, מתנועעת בגמישות בחדר, מרחפת כמעט, אוחזת בחוזקה בספל פלסטיק תכול ומוזגת לתוכו תמצית חזקה של תה מתוך קומקום נירוסטה שעמד על מיחם גדול. היש שפתה מים רותחים מהמיחם, לפתה את הכפית עד שאצבעותיה הלבינו ובחשה ביסודיות שתי כפיות גדושות של סוכר בספל.  היא ריחפה ריחוף מדויק לעבר השולחן והניחה עליו את הספל: "אהובי יבנה לי בית, אהובי יבנה לי בית..." חזרה לשיר, אוחזת בחוזקה ספל תכול נוסף ומוזגת לתוכו תמצית חזקה של תה מקומקום הנירוסטה שעמד על המיחם הגדול. הוסיפה מים רותחים מהמיחם ושוב לפתה כפית עד שאצבעותיה הלבינו,  בחשה ביסודיות שתי כפיות גדושות של סוכר וריחפה בחדר, עדיין שרה, בפיג'מה הוורודה שלה התלויה עליה ברישול חינני והניחה את הספל השני בדיוק מול הספל הראשון.
"ראית אותה?" ספק שאל ספק אמר, מתיק את מבטי ממנה ונאנחכשהתיישב למולי עם שתי כוסות קפה שחור, לו ולי, מסמן קלות בראשו לעברה. "כמה יפה, ככה משוגעת," אמר.
נשמתי עמוק. "תגיד," אמרתי, "מה יש לה?"
"מה יש לה?" חזר בטון יבש, "מה כבר יכול להיות לה? פעם בשנתיים שלוש מאשפזים אותה לחודש חודשיים לאיזון. ככה כבר חמש-עשרה שנה."
שוב הבטתי בה צועדת בקלילות אל השיש, מתחילה את השיר בפעם השלישית: "אהובי יבנה לי בית, אהובי יבנה לי בית..." הנהנתי. "היא מחכה למישהו," אמרתי.
"מחכה. בטח שמחכה," ענה וצחק את צחוקו הדק והקר. "ככה כל יום. מכינה לשתות. מכינה עוגה. חושבת שהאהוב שלה יבוא. חכי, תכף תתחיל לרקוד." הבטתי בה לוקחת צלחת, מניחה עליה מפית נייר, היא הוציאה מן הארון מלבן ארוז בשקית ניילון, פתחה את האריזה שבתוכה תבנית מאורכת של עוגה קנויה בעטיפה צבעונית, נזהרת שלא לקרוע אותה, פרסה פרוסה לא עבה של עוגת שוקולד שכבר פרסו ממנה כמה פרוסות, הניחה אותה לאט על המפית ויישרה אותה מיד בקפידה מתחת לעוגה. פרסה פרוסה נוספת והניחה גם אותה בזהירות, כאילו שהיא מכסה תינוק, מעל לפרוסה הראשונה. הביטה במעשה ידיה וחיוך גדול התפשט על פניה. קול שירתה התגבר והיא החלה לרקוד. הניפה זרועות ארוכות לצדדים וחגה במעגלים. תנועת גופה הייתה רכה ועדינה, כמו מטפחת משי שמתייבשת על חבל כביסה ברוח קלילה והזרועות שלה נראו ארוכות-ארוכות, עם לק ורדרד ועדין בסוף כפות ידיים רכות ומטופחות. היא חגה אל השיש, אוספת את הצלחת כלוליין מיומן ומסובבת אותה במעגלים תוך כדי הריקוד, הגישה את הצלחת אל השולחן והניחה אותה בדיוק בין שני הספלים.
המבקרים שהגיעו לבקר חולים אחרים, ישבו גם הם בחדר והביטו בה משתאים. הפציינטים הגיבו אחרת. אחד הביט בה בחיוך. אחר, שישב בפיג'מה תכולה פרומת כפתורים וראשו שמוט על חזהו ומבטו בוהה ריק לפנים – הרים את ראשו למראה האשה המחוללת והחל מוחא כפיים. פציינטית נוספת, כבדת משקל, קמה צוהלת לרקוד מאצל השולחן בעוד אמה מנסה, ללא הצלחה, להושיב אותה בחזרה, במבט חסר אונים.
לפתע נשמעו צרחות מאחד החדרים: "עוף לי מהעיניים, אני יודע מי אתה! עליי אתה לא תצליח לעבוד. אני מכיר אתכם. שב"כניק עלוב שכמוך! קפאתי במקומי והוא, שישב מולי, זינק ואמר, "אני חייב.  זה יוסי. שוב התקפה," ורץ לכיוון החדר כשהחלוק הבן שלו מתנופף מאחוריו כגלימה.

זה היה החלק הכי קשה בביקורים שלי בתקופה שהוא עשה שם את הסטאז'. הצרחות.
המשכתי לשבת, והבחנתי שגם המבקרים האחרים מודאגים כמוני. הפציינטים לעומתנו, לא נראו מודאגים כלל וכלל והמשיכו בשלהם. זו שרה, זה מחייך, זה מוחא כפיים וזו רוקדת.
לפתע נכנס לחדר המבקרים גבר גבוה ומרשים כבן שבעים, במכנסי ג'ינס וחולצת כפתורים מגוהצת. ניחוח אפטרשייב עדין נודף ממנו ושיערו הקצוץ היה כמעט לבן כולו. רק בצדעיים עוד היה קצת אפור. הוא עמד שם כדי רגע – מבטו מרוכז בה, בשרה ורוקדת – ועיניו אורו.
היא הבחינה בו ועצרה. אז רצה אליו, כמו ילדה קטנה, זרועותיה פרושות לצדדים, מוכנות לחיבוק.
אחרי שהתחבקו הם פסעו יד ביד אל השולחן וישבו זה מול זו, שותים את התה, נוגסים מן העוגה.
הצעקות בחדר השני כבר שככו והוא חזר והתיישב מולי.
"זהו. נתתי לו זריקה. הוא כבר יישן כמו שצריך. עד מחר. עד ההתקף הבא."
"תראה," אמרתי לו מחייכת, ומסמנת בראשי אליהם, "הוא בא."
הוא הביט אל שולחנם, "מי בא?"
"האהוב שלה. האהוב שלה בא."
הוא נתן בי מבט מוזר ואמר, "על מה את מדברת? אין שם אף אחד. הזקנה הזאת יושבת לבדה."

  





יום שישי, 7 בספטמבר 2012

שפת כל הארץ


ספר חדש מגלה: העברית השפיעה בחלקה על הלטינית 

ועל שפות מערביות - 'שפת כל הארץ' מאת עמנואל 

גרנצרז'


ספר חדש חושף, כי השפה העברית השפיעה בחלקה על הלטינית ועל שפות מערביות. זהו מחקר שעליו מתבסס הספר 'שפת כל הארץ' מאת עמנואל גרנצרז' בהוצאת הספרים אוריון. הספר עוסק באבחון מילים בשפות האירופיות שמוצאן מלטינית אשר שורשיהן זהים במידה מרובה לשורשי מילים מקראיות ומשמעויותיהן קרובות להן. ניתן לקבל הצצה לעולם מעניין המצביע על כך שהשפות השמיות, ובכללן העברית, השפיעו, לדעת המחבר, על הלטינית, ויתרה מכך על הסנסקריט, ומלים רבות נלקחו והוטמעו בשפות אלה. אמנם אין אסמכתא היסטורית (וייתכן כי גם לא תימצא כזו) לגילן של המילים המשותפות לשפות הללו, אך מעניין לראות את קווי הדמיון הרבים, שמן הסתם לא נהירים לרוב האנשים, או שהיו מתייחסים בביטול לזהות, אלמלא המחקר שערך המחבר.

האם ה"שורש" המקראי ושם העצם הצרפתי source (שעבר מצרפתית לאנגלית) מקורם אחד הוא? הרי הדעה הרווחת בקרב הבלשנים היא שהלטינית שממנה התפתחה הצרפתית התגבשה ממקורות הודו-אירופיים ומיוונית, בעוד שמוצא המילה "שורש" הוא כנראה שמי. ואם נכון הדבר שהן ינקו ממקור אחד, מתי חלה התפתחות זו בדברי ימי העמים וכיצד הצטלבו המילים, שהרי שתי השפות נהגו בארצות רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, תרתי-משמע?
           
תחושה דומה קיננה בלבו כאשר תהה על התופעה המוזרה שהמילה הספרדית seguro שפירושה "בטוח" או "ודאִי" תואמת את המשמעות של הפועל העברי "סגור", המציין את הפעולה החיונית הנדרשת כדי לאבטח מקום כלשהו, וכן בנִיסיונו להבין את פשר התצליל הזהה-כמעט של המילה האיטלקית ragione (רג'ונה) שפירושה "תבונה" עם "רעיון" בעברית.

עמנואל גרנצרז' נולד באיטליה בשנת 1929. ב-1939, חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היגרה משפחתו לטנג'יר שבמרוקו שם שהתה עד 1943, שנת עליית המשפחה לישראל. בנסיבות אלה למד עמנואל בבתי הספר השונים גם את השפות צרפתית, איטלקית וספרדית, והופתע לגלות בהן מילים שבמבניהן בצבצו יסודות מקראיים

את ממצאי הבדיקה המעניינים והמפתיעים גיבש גרנצרז' לספר שבו הוא רואה מימוש "כתיבה שהונעה על ידי סקרנות מאתגרת בעקבות הימצאותם של יסודות מקראיים במילים אירופיות, בפרט שהבלשנות הכללית טוענת כי הדמיון הזה חלחל משפות לועזיות לעברית ולא להיפך". ממצאיו הם בבחינת אשנב להיבט אטימולוגי ארכאי נדיר בדברי הימים של העמים.

שפת כל הארץ מאת עמנואל גרנצרז', הוצאת הספרים אוריון, 134 עמודים, מחיר לצרכן 79 ש"ח, להשגה בכל חנויות הספרים, דרך חנות ההוצאה ברחוב רבינוביץ' 11 חולון ובאתר ההוצאה www.orion-books.co.il