ספר מתנה חדש: מילים שלא נתנו לנו

 

ספר מתנה חדש:

מילים שלא נתנו לנו מאת קרן אדוריאן

 

"מילים שלא נתנו לנו" מאת קרן אדוריאן בהוצאת "ספרי ניב" הוא ספר מתנה חדש, ספר טקסטים נפלא ומרגש, שנכתב כדי לעזור לאנשים להאמין שהם ראויים מעצם קיומם, גם אם לימדו אותם אחרת.

הספר מומלץ לכל אדם. כמתנה לבני נוער, לבני זוג, לבני המשפחה ולחברים, ובראש ובראשונה לנו, לעצמנו - לילד שהיינו, לילד שבנו ולמי שאנחנו עכשיו.

קרן אדוריאן, פסיכותרפיסטית ומרצה באוניברסיטת חיפה, ומנהלת ומרצה את "קורסי השלמות לחיים". תמיד כותבת.

קרן אדוריאן: "הטקסטים החלו כפוסטים בפייסבוק שהעליתי מדי פעם בניסיון לשתף אנשים ולעורר לחשיבה על חלקים נפשיים שפחות מדברים עליהם. אט-אט זה הפך להיות פוסט יום שישי בבוקר, שאנשים מחכים לו וכותבים לי אחריו".

 

"מילים שלא נתנו לנו" מאת קרן אדוריאן. הוצאת "ספרי ניב", 181 עמודים. מחיר לצרכן 82 ש"ח, להשיג בחנויות הספרים הדיגיטליות ברשת או באתר ההוצאה  https://nivbook.co.il/.  

 

 

מתוך הספר:

1.

כל אדם

צריך

חוף מבטחים.

מקום אחרי סערה,

מקום לפני מסע.

מקום ללכת בו,

נפש יחפה.

 

לא לכולם יש.

יש שנולדו בלב ים.

בעין סערה

שלא הייתה שלהם.

יש שנולדו

תוך כדי מסע,

של מי שלא הגיע

לחוף משלו.

ויש כאלה שנולדו

כדי להיות חוף לאחרים.

אנשים לא בוחרים מאיזה חוף,

מאיזה ים,

הגיעו.

אבל מתוך הצורך

בא החיפוש.

לפעמים אנחנו רוצים

שמישהו אחר, יהיה

חוף המבטחים שלנו.

לפעמים אנחנו

לא מאמינים שנמצא אותו,

ונשארים על אי.

לפעמים אנחנו מעדיפים

את לב הים,

כי מעולם לא ראינו חוף.

ואולי

אדם חייב

לבנות

חוף מבטחים

משלו.

לגלות את מי שהוא,

ולבטוח בו.

לא כי אין אחרים,

אלא כי הוא,

 ישנו לו.

ובדרך,

לבחור לו אנשים,

שלא ינסו להיות לו חוף.

או אי.

או סערה.

כי זה, בשבילם.

אלא יבחר כאלה

שיזכירו לו

שהחוף קיים בו.

ויהיו אתו

כשהוא שוכח.

 

2.

יש אנשים שמסתדרים לבד.
הם תמיד: "לא צריכים".
הם בסדר.
מישהו בעבר
אמר להם:
"כמה נפלאים אתם",
כי אתם מסתדרים לבד.
ולא ראו אותם.

אנשים קוראים לזה עצמאות.
אני קוראת לזה בדידות.
כי הם הבינו שאין שם אף אחד.

 

יש אנשים שלא מסתדרים לבד.
הם תמיד צריכים עזרה.
הם לא בסדר.
מישהו בעבר
אמר להם
"כמה מסכנים אתם".
כי אתם לא מסתדרים לבד.
ולא ראו אותם.

אנשים קוראים לזה תלות.
אני קוראת לזה בדידות.
כי גם הם גילו שאין שם אף אחד.

 

מישהו היה צריך ילד חזק.
כדי שלא יכבידו עליו,
או כדי שהוא יוכל להיות החלש.
לא בכוונה.
מישהו אחר היה צריך ילד נזקק.
כדי שלעולם לא יהיה לבד.
או כדי שהוא יוכל להיות החזק.
לא בכוונה.

 

והילד החזק
והילד החלש
עשו את מה שביקשו מהם.
לא בכוונה.

 

הם לא יודעים שזו למידה.
הם לא יודעים
שהם לא חייבים.
להיות חזקים או חלשים
כי זה מה שאחרים צריכים.

 

אבל אם רגע יעצרו
ויקשיבו לעצמם
הם ישמעו את הילד ההוא.
שהיה ראוי להראות. אז.
והיום.

והם יכולים ללמוד להאמין
שמה שהם צריכים, חשוב.
שהם יכולים להיות חזקים וחלשים בשבילם.
כי הם בעלי ערך מעצם קיומם.
בכוונה.

 

3.

 

לפעמים

כשאנשים מנסים לנחם,

הם אומרים:

זה לא סוף העולם.

זה יעבור.

תהיה עוד הזדמנות.

תסתכל על מה שיש.

תראה כמה.

זה לא כזה נורא.

תגיד תודה ש.

 

ואתה מבין

שאין מקום

לכאב.

שצריך למהר

לארוז אותו.

שזה מפר את הסדר.

וזה לא מספיק נורא,

או מוצדק,

להרגיש

את מה שאתה מרגיש.

 

אולי

כי מי שמנחם

חסר אונים.

אולי כי הוא

חושב

שהוא אחראי,

ואולי

כי

אנשים למדו

שיש רגשות שמותר

וכאלה שלא.

ולהם צריך

אישור מיוחד.

אחרת

זו חולשה.

וחולשה זה מסוכן.

אז מיד מחזקים.

אבל מי שזקוק לנחמה

לא צריך שיסדרו לו.

ולא צריך פרופורציות.

הוא יודע.

הוא רק צריך שרגע,

יעשו לו מקום.

לאכזבה ,

או לכאב,

או לתסכול,

או צער.

 

בלי למדוד  אותו

בלי לאשר אותו

ובלי לאסוף אותו.

 

שיהיו לידו.

 

ויסמכו עליו,

שיבוא הזמן

והוא יוכל להניח.

ומותר לו גם לא.

זה נקרא נראות.

 

4.

לפעמים זוגיות מורכבת לאנשים.
הם אומרים

ולא שומעים:
תהיה איתי.
הרבה.
מעט.
במרחק הזה.
לא, הזה.

תראה אותי

 כשאני לא רואה את עצמי.
תדע בלי שאגיד.
תאשר שאני שווה.
אל תאפשר לעצמך,
את מה שאני מונעת ממני.

אל תתעלם,
ממה שאני לא מראה.
אל תהיה אתה,
אני לא אהיה אני.

בזכר או בנקבה.
בקשות לא רציונליות מזוגיות.

 

ונדמה לי שחייב להיות רגע
שכל אחד אומר:
זו מי שאני,
זה מי שאתה.
אני צריכה, מה אתה יכול?
אתה צריך, מה אני יכולה?
ואם בתוך היכולות של שנינו
יש משהו מספיק יקר לכל אחד,
כל השאר הוא בונוס.

 

5.

מתישהו למדנו,
שאסור להגיד
כי אולי זה לא מתאים.
או לקחת,
כי לא מגיע לנו.

 

למדנו לא לשחרר
כי יראו לנו,
או לשתף,
כי לא יבינו.

 

הבנו שאסור לכעוס,
כי זה הורס,
או לבקש,
כי אולי זה יכביד.

 

אמרו שלא מפסיקים,
כי אסור לאכזב,
ולא מנסים,
כי אולי נכשל.

 

למדנו לפחד מקרבה,
כי אולי ילכו.

 

אבל אולי מה שלמדנו,
זה להחזיק בפחדים
של מי שלימד אותנו.
אולי מה שהורו לנו,
הוא לא לסמוך

על עצמינו ועל אחרים.
לא כי אנחנו לא ראויים,
אלא כי הם לא יכלו.

 

כי האמת היא
שאפשר להגיד, לקחת, לשחרר, לשתף, לכעוס, לבקש, להפסיק , לנסות ,להתקרב
ולסמוך על עצמינו ועל האחרים,
שאנחנו והם
נהיה בסדר.
גם אם כל הפחדים כולם

יתממשו.

גם אז,
נהיה ראויים לאהבה.
תמיד היינו.
בעלי ערך מעצם קיומינו.