יום חמישי, 11 ביוני 2020

ספר שירים חדש: עֻבַּר הַלֵּב


עֻבַּר הַלֵּב


שירים
מאת: מיכל יָקוֹר
עורך: דורי מנור
הוצאת סער
*  *  *  *
154 עמודים, 74 ש"ח

אַרְכֵאוֹלוֹגְיָה

שָׁנִים שֶׁל חִטּוּט
בַּעֲרֵמוֹת הַפְּסֹלֶת שֶׁלִּי,
בְּאַשְׁפְּתוֹת נִשְׁמָתִי,
וְלֹא הֶעֱלֵיתִי
וְלוּ חֶרֶס אֶחָד
קָרִיא.

"זְכוּת הַשִּׁיבָה / הִיא מוּלֶדֶת, / שָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ", כותבת מיכל יָקוֹר באחד משיריה, ובשלוש שורות קצרות היא קובעת את הנימה העוברת כחוט השני לאורך כל הספר: נימה של הרהור, של געגוע, של נהייה, של כמיהה לא נוסטלגית אל הבלתי-מושג.
השיבה – לא כמושג פוליטי אלא כהגדרה מטפיזית ונפשית – היא שעומדת בלב שירתה של יָקוֹר, אך לא פחות מכך גם היפוכה של אותה שיבה: העזיבה, העקירה, הזרות. זרות עקרונית, שהיא בעת ובעונה אחת זרות גיאוגרפית – יָקוֹר כותבת את שירתה העברית במחוזות שאיש בהם אינו דובר את שפת אִמה – וזרות קיומית, שכלל אינה תלוית זמן ומקום.
המשוררת היא "יַלְדָּה יַם תִּיכוֹנִית / בַּת שָׁלוֹשׁ / אֵשׁ סְעָרָה" הַיּוֹשֶׁבֶת "בִּצְפוֹנוֹ הַנָּאוֹר שֶׁל הָעוֹלָם", כהגדרתה הסרקסטית לארץ שבה היא חיה זה שנים ארוכות, וכותבת שירים בלשון נוכרייה, לשון שהיא מתרפקת עליה אך גם נאחזת בה כטובע הנאחז בקרש הצלה. שירתה של יָקוֹר היא כתם ססגוני ובלתי-נמחה, כתם של דרום בלב הלובן הנצחי של ארצות הצפון הרחוקות שבהן היא יודעת "כְּאֵבֵי פַנְטוֹם שֶׁל הֲגִירָה" שאינם מרפים. 

ובה בעת, זוהי גם שירה של אהבה ושל טבע, שירה של התגברות כוח הרצון ושל עיניים הנפקחות בתימהון ובהודיה לנוכח יופיו של העולם, כפי שהיא מתארת בשיר נפלא אחר:
 "בִּשְׂדוֹת הָאֵינְסוֹף הַשּׁוֹתְקִים / שֶׁל אֶגְלֵי הַכְּפוֹר הַקְּפוּאִים / שָׁלוֹשׁ אַיָּלוֹת דַּקִּיקוֹת / מִלְּאוּ אֶת לִבִּי / בִּפְלִיאָה."
דורי מנור             

קְצָווֹת

הַזְּמַן שֶׁעָבַר
לֹא הָפַךְ אֶת
הַכָּאן
לְמֻכָּר
אַךְ הָפַךְ אֶת הַבַּיִת
שֶׁשָּׁם
לְהָזוּי
לִפְעָמִים
לֹא נִתָּן
לְזִהוּי.

נוֹתַרְתִּי קְטוּמָה
בִּשְׁנֵי הַקְּצָווֹת.


מיכל יָקוֹר, כותבת ומציירת ילידת 1957, גדלה בירושלים ובקיבוץ נחשולים. בעשרים השנים האחרונות היא מחלקת את חייה בין תל-אביב לכפר קטן בשבדיה.
הכנסות המחברת ממכירת הספר יועברו לעמותה לעזרה לניצולי השואה.


תגובה 1: