מילה אחת שלך

הוצאת "אחוזת בית" שמחה לבשר על צאת הרומן

מילה אחת שלךְ

מאת

אלווירה לינדוֹ

תרגום מספרדית: דלי רום

(228 עמ', 98 שקל)

רוֹסָריוֹ היא רווקה ספרדייה קצת מוזרה ממדריד, שעובדת כמנקת רחובות. היא לא אוהבת לא את הפרצוף שלה, לא את השם שלה ולא את העבודה שלה, ובכל זאת, יש בחייה רגעים קצרים של אושר. מה בסך הכול היא מבקשת? להתאהב, להיחלץ מהבדידות, להרגיש נחשקת. אלא שעכשיו היא רדופה ברגשות אשם על מות אמה, אישה מרירה שסיימה את חייה כשהיא מוכת שיטיון. רוֹסָריוֹ, שטיפלה באם בימיה האחרונים, מתייסרת במיוחד על כך שנהגה לקשור ולנעול אותה בארון, בכל פעם שרצתה לשכב עם מוֹרסָה, נהג משאית הזבל.

בנוסף, הגיבורה של "מילה אחת שלך" צריכה להתמודד עם מילָגרוֹס, חברת ילדות דחויה ושמנה שהולכת אחריה לכל מקום וככל הנראה מאוהבת בה. בגלל הרגלי העישון של מילגרוס, רוֹסָריוֹ איבדה את עבודתה הקודמת – הטובה יותר – כמנקה בסוכנות נסיעות, והתדרדרה לאגף הזבל העירוני. בגלל החיזורים העקשניים של מילגרוס, היא משוכנעת שכולם בטוחים שהיא לסבית. ובכל זאת, מילגרוס היא החברה הקרובה היחידה שלה, שאוהבת אותה באמת ובתמים. כשדמות מפתיעה נכנסת לעלילה, שתי החברות חייבות להכריע: האם לשנות את חייהן ולקחת אחריות, או להימנע מהסתבכות נוראית עם החוק?

"מילה אחת שלך" מאת אֶלווירַה לִינדוֹ, אשתו של הסופר הספרדי הנודע אנטוניו מוניוס מולינה ("ספרד", עם עובד), הוא סיפור על התמודדות עם המציאות ועם ההפתעות שהיא מזמנת. זהו מסוג הספרים שבמרכזם קול סוחף של מספרת, כזה שחודר ללב, נחרת בזיכרון ואינו מאפשר להפסיק לקרוא. מילָגרוֹס, רוֹסָריוֹ ושאר הדמויות ברומן המצחיק-מריר של לינדו, הן דמויות שוליים אלמודובריות שמחפשות – כל אחת בדרכה – רגעים יקרים של אושר. זהו הרומן השלישי של לינדו, והראשון שרואה אור בעברית.

אֶלווירַה לִינדוֹ: הערות ביוגרפיות

הסופרת והעיתונאית הספרדייה אלווירה לינדו נולדה ב-1962 בעיר הנמל קאדיס שבדרום-מערב ספרד. בגיל שתים-עשרה עברה עם הוריה לבירה מדריד, שם למדה בבגרותה עיתונאות ועבדה כקריינית ברדיו הספרדי הציבורי (RTVE). בתחילת שנות התשעים היא כתבה תסכיתי רדיו לילדים, בהם כאלה שבמרכזם עמדה דמותו של מנוליטו גפוטאס (מנוליטו "אבו-ארבע"), ילד משכונת פועלים במדריד שאביו הוא נהג משאית. בשנת 1994 הוציאה לינדו ספר ילדים ראשון בסדרה המבוססת על דמותו של מנוליטו, והספר זכה להצלחה אדירה בספרד ומחוצה לה (הוא תורגם לעשרים שפות ועובד לטלוויזיה ולקולנוע). בשנים שלאחר מכן יצאו שישה ספרי המשך, וגם הם זכו להצלחה גדולה. בשנת 1998 זכתה לינדו בפרס היוקרתי ביותר שמוענק בספרד לסופר ילדים, על הסדרה הפופולרית שיצרה.

לינדו, שנשואה לסופר הספרדי הידוע אנטוניו מוניוס מולינה ("החורף בליסבון", 1997; "ירח מלא", 1998; ו"ספרד", 2008 — כולם יצאו לאור בעברית בהוצאת עם עובד), כתבה גם רומנים למבוגרים ומחזות לתיאטרון. רומן הביכורים שלה, "El Otro Bario" ("השכונה האחרת", הוצאת Alfaguara), ראה אור בשנת 1998. היא מפרסמת לעתים קרובות מאמרים ביומון הספרדי "El Pais" וכותבת לשבועונים אחרים.

הרומן השלישי של לינדו, "מילה אחת שלך", ראה אור בשנת 2005 (בהוצאת Seix Barral) וזכה לביקורות משבחות. הוא זיכה את לינדו באותה שנה בפרס Biblioteca Breve,  וכן תורגם לשבע שפות ועובד לסרט קולנוע.

מאז תקופת כהונתו של מולינה כראש מכון סרוונטס בניו יורק (בשנים 2005-2004), לינדו מתגוררת עם בעלה במדריד ובניו יורק לסירוגין. ספרה האחרון עד כה, "Don de Gentes" (בהוצאתSeix Barral), ראה אור בשנת 2011.

התרשמותי: זה אחד הספרים היותר טובים שקראתי מהסוגה של ספרות מתורגמת.  הדמויות האלמודובריות, המחפשות בדלי אושר להיאחז בהן, מרתקות. העלילה סוחפת וקשה שלא לערב רגש במהלך הקריאה.  אהבתי מאד את הספר והתרשמתי מהכתיבה הטובה, למרות העלילה העוסקת בהתמודדות חיי היומיום וקשיי היומיום, סגנון הכתיבה נשמר.

   

עיוותים משונים שוכנים בשוליים

חדש בהוצאת פרדס

עיוותים משונים שוכנים בשוליים

מבטים ביצירתה של דורותי רובינס

עורך: נסים גל

 

בספר משתתפים 11 חוקרים מהחוג לתולדות האמנות באוניברסיטת חיפה.

* * * * *

218 עמודים, 88 ₪

ספר מחקר זה מציע פירוש לעבודות פיסול שרובן טרם זכו לדין וחשבון מקיף בשדה המחקר של האמנות בארץ. האמנית דורותי רובינס (1999-1920), שהחלה את דרכה האמנותית בניו־יורק של שנות החמישים וייצרה את מרבית פסליה בארץ, זוכה כאן לדיון מקיף הממפה חלקים נרחבים מיצירתה המגוונת.

רובינס מתעדת את המציאות כמקום המפגש של האדם עם עצמו, עם כוחו ועם מגבלותיו. בסדרת הדפסים שיצרה, מאיירת רובינס את קורותיו של איוב כעדות למאבק היומיומי של האדם במציאות חייו הקשה, ובתחושה שאין לו שליטה בגורלו. רובינס התיכה רגישות חברתית בתוך פיסול השוליים שלה והציעה במה אסתטית למי שזיהתה כמוחלשים, אנשי הקרקס והמוזרים, אותם “עִוּוּתִים מְשֻׁנִּים” ה”שׁוֹכְנִים בַּשׁוּלַיִם” עליהם כתבה בשירתה ושהפכו להיות הגיבורים של פסליה.

התייצבותה של רובינס מול מצוקות הקיום וההכרה במגבלותיה שלה, הובילו אותה לעצב יצירי כלאיים המצויים במצב של השתנות. לעתים לובשים הפסלים מראה כלאיים של אדם־חיה, ופעמים מוצג אך מקטע של גוף. נוכחותו של המוות ניכרת ביצירתה כחלק מן החיים. המוות מיוצג כמרכיב גרוטסקי, מאיים ומגוחך שלובש אופי בנאלי או מראה מקברי.

רובינס יונקת את השראתה מן הפיסול הקדום של התקופה הארכאית, מהפיסול הסוריאליסטי של ראשית המאה העשרים, מהפיסול האמריקני של אמצע המאה ומייצוגי התרבות הפופולארית שצומחים באמנות משנות הששים והלאה. היא מציעה דימויים נרטיביים טעונים, מבנים גיאומטריים מופשטים וסביבות מיתיות שנדדו מן העבר אל ההווה הפיסולי. בכל אחת מן הדמויות הפיסוליות שעיצבה גלומה ההכרה בכוחות הסותרים המעצבים את קיומו של כל אינדיבידואל, הכוחות היחידאיים הגלומים בו ולחצי הסביבה החיצונית הפועלים עליו. ואכן, השניות המאפיינת את הפיסול שלפנינו יוצרת בדמויות ובסביבות הפיסוליות שילובים של איום ושלווה, נוכחות והיעדר, מציאות ודמיון.

הצופה בפסלים, כמו גם הקורא בספר שלפנינו, מוזמן לעצב את מבטו ואת אישיותו בדרך של משחק, חיפוש ומחקר של המציאות האסתטית שיוצרת ומשקפת רובינס. כך יצירת האמנות שלפנינו מתמודדת בעוצמה עם החולני, החייתי והפלאי, המרשתים את החוויה האנושית בעולם הזה.

כתיבתו של הספר מופנית ליצירה הפלסטית שלה, הנקראת כהזמנה למפגש עם מבטם של הצופים וגופם. המאמרים השונים המופיעים כאן הם עדות לחשיבות הקורפוס האמנותי של דורותי רובינס, אך גם לצורך בקהילה שתכיר בחשיבותו, ולא תצטמצם לאנשי המחקר האקדמי בלבד, אלא תתרחב לקהל הצופים באשר הם: חובבי האמנות, נמעני הטקסטים, והחברה הישראלית כולה.

דורותי רובינס-רקורד מקצועי

ממקימי החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה.

ילידת 1920, לייקווד, אוהיו. בוגרת אקדמיית קרנבוק לאמנות ואקדמיית סינסנט לאמנות.

בין השנים 1948-1950 לימדה פיסול קרמי במוזיאון סינסנטי לאמנות, אוהיו.

ב-1950 עברה להתגורר בניו יורק. היתה חברת המרכז לפיסול במשך כ-15 שנה. סיימה תואר שני באמנות במכללת הנטר. ובמשך חמש שנים עד עלייתה ארצה ב-1971, שימשה כמרצה בכירה לפיסול באוניברסיטת ניו פלץ.

ב-1072 לקחה חלק בהקמת החוג לאמנות באוניברסיטת חיפה. כיהנה כראש החוג בין השנים 1973-1976, ושימשה כמרצה בכירה לפיסול עד 1984.

ב-1978 עברה לכפר האמנים בעין הוד, בו התגוררה עד למותה ב-1999.

אוספים מיצירותיה מוצגים ב-11 חללים ציבוריים בארה"ב, במוזיאונים בגרמניה (בנירנברג וברלין), במוזיאון ישראל, מוזיאון הרצליה, התיאטרון העירוני בגבעתיים, אוניברסיטת חיפה, עיריית חולון ועוד.

רשימת פרסים:

1949 פרס רכישה, מוזיאון סינסינטי לאמנות, אוהיו

1953-1954      פרס ראשון, אגודת אמני לונג איילנד, ניו יורק

1961 פרס רכישה, אמני אודובון, ניו יורק

1963 פרס פיסול, אקדמיית קונטיקט לאמנות

1966 פרס פולי גילן, האגודה הארצית של נשים אמניות, ניו יורק

1982 פרס על שם הרמן שטרוק מטעם עיריית חיפה

התרשמותי: לאוהבי האמנות שבינינו ספר מומלץ. אני ממתינה לפתיחת התערוכה בקוצר רוח.

בד בבד עם יציאת הספר נפתחת באכסדרת בית האופרה בת"א תערוכת פיסול בה מוצגים חמישה מפסליה האחרונים של דורותי רובינס.

במעמד אירוע הפתיחה יושק בשעה 20:00 הספר, בין הדוברים: אוצר התערוכה אודי רוזנויין, ד"ר ניסים גל עורך הספר וצופית פירסט אחת החוקרות המופיעות בספר.

רצ"ב פרטים על הספר והתערוכה.

דורותי רובינס בתשוקה צרופה

תערוכת פיסול באכסדרת בית האופרה – 18.9-15.10.11

פתיחה ביום ראשון ה-18 לספטמבר 2011 בשעות 19.00-22.00

במעמד אירוע הפתיחה יושק ספר מחקר

על עבודותיה של דורותי רובינס

"עיוותים משונים שוכנים בשוליים"

אוצר: אודי רוזניין

****

בית האופרה, המשכן לאומנויות הבמה

שדרות שאול המלך 19, תל-אביב

מסמך מרתק החושף טפח מעולמן של אסירות ובני משפחותיהן

משני עברי החומה

מאת: עמלה עינת

איורים: גלעד סליקטר

סידרת נעורים

ספרית פועלים

* * * * *  

176 עמודים, 78 שקלים

אם אסירה ובנה מגוללים את סיפורם משני עברי חומת הכלא. האם סמדר, הפכה בעל כורחה לבלדרית סמים, בשליחות אביה. היא משלמת מחיר נורא של מאסר, פירוק המשפחה וניתוק מבנה היחיד שהיה מרכז עולמה. במקביל לקורותיה, מובא סיפור התבגרותו בטרם עת של בנה, אורן, שננטש על ידה בפתאומיות בגיל שמונה, עם מאסרה, ונאבק על איחוי מחודש של שברי עולמו.

סמדר כותבת לבנה מכתבים שאינה שולחת.

אורן כותב יומן שאינו מראה לאיש.

אתם הקוראים, תרכיבו את הפאזל לתמונת עולם חד פעמית ונוקבת.

הספר, על שני חלקיו השלובים זה בזה, בונה תמונת עומק אותנטית של חיים  בכלא נשים בישראל, בכלל,  ושל חיי אם אסירה ובני משפחתה שמחוץ לחומות, בפרט. הסופרת עמלה עינת שכתבה ספרים רבים לילדים ולנוער, מיטיבה לשרטט את התמונה הזאת בדרך סיפורית רבת מתח; בכישרון, ברגישות  ובאמינות. איוריו מרובי הגוונים של המאייר גלעד סליקטר,  תורמים את תרומתם ונותנים ביטוי לקשת רחבה של רגשות, החל מפחד, דרך ייאוש, געגועים, אהבה ותקווה

עינת הגיעה אל העולם שמעבר לחומות בעקבות בנה הקרימינולוג, ד"ר תומר עינת שכתב את הספר "שפה אסורה: החיים והמילים בין כתלי הכלא" (שוקן,2005 ). לפני מספר שנים פרסמו יחד את הספר "כתב אישום, ליקויי למידה, נשירה ועבריינות" (הקיבוץ המאוחד, סדרת קו אדום, 2006), שעניינו תופעת ליקויי הלמידה בבתי הכלא בישראל. הספר מבוסס על שלוש שנים של מחקר, לאורכן ראיינו המחברים עשרות רבות של אסירות בשבעה בתי כלא בארץ. בהמשך יצא ספרם המשותף "קולות מהכלא - אנתולוגיה של יצירות אסירים" (כרמל, 2009), המהווה אסופת יצירות בשירה, בפרוזה ובאמנויות פלסטיות של אסירים בישראל וגם בו כלולים ראיונות עם אסירות . בשנים האחרונות ביקרה עמלה עינת באופן קבוע בכלא הנשים נווה תרצה, ערכה ראיונות אישיים והכירה מקרוב את עולמן של האסירות.

לאחרונה ערכה ניסוי בן חמישה חודשים על הקניית הקריאה בשיטה חדשנית לאסירים אנאלפביתיים בכלא רימונים. ניסוי זה הוא בסיס למאמר מחקרי וספר רחב יריעה בנושא.

עמלה עינת – הערות ביוגרפיות

עמלה עינת, סופרת ילדים ונוער בעלת תואר דוקטור בחינוך, כתבה עד היום למעלה משלושים ספרים למבוגרים, בני נוער וילדים. בין ספריה לבני נעורים: "הבוקר בו אסרו את אבא"; "סיפור אהבה קפריסאי"; "הלבד האחר של דני"; "ארץ, עיר, משפחה"; "שיטת חנהל'ה" ("סיפורה של חני"), "הסוד הגדול של חואן", "המשימה האבודה" (רומן לנוער ומבוגרים על הפרשה הידועה בשם "עסק ביש") ועוד. כמה מספריה תורגמו לשפות זרות ואחרים הומחזו והוצגו ע"י תיאטראות שונים.

כמו כן, עינת היא חוקרת ומומחית בכירה בתחום לקויות למידה. עד לאחרונה הייתה אחראית על מוקד התמיכה הרגשית במרכז התמיכה לסטודנטים לקויי למידה במכללת תל-חי.

פרסמה שישה ספרים בסדרה העוסקת בהיבטים שונים של הסינדרום, ארבעה מהם ראו אור בסדרת קו אדום בהוצאת הקבוץ המאוחד: "מפתח לדלת נעולה – לפרוץ את מחסום הדיסלקציה" (2000) שיצא במהדורות רבות; "הורים מול מחסום הדיסלקציה" (2003), "דימוי עצמי במראה הדיסלקציה - מורים במלכוד" (2006); "כתב אישום – לקויי למידה, נשירה ועבריינות" (2006); "נחיתה קשה – לקויי למידה בזירת התעסוקה" (2009).

לאחרונה, ראה אור ספרה "וכשאני לעצמי – מה אני?" – זוגיות והורות של בוגרים עם ליקויי למידה.

עמלה עינת ילידת כפר סבא, 1939. בגיל תשע עברה עם משפחתה לחולון. כיום מתגוררת בת"א.

התרשמותי: ספר שנועד לבני נעורים, אבל גם אני כאם, מצאתי בו עניין, מההיבט של האמא שמאבדת את הקשר עם בנה היחיד. את ספריה של עמלה עינת העוסקים בליקויי למידה, קראתי בתחום לימודי באוניברסיטה, וספר זה העוסק קצת בתחום הקרימינולוגי, הפתיע אותי לטובה.

וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם

הוצאת "אחוזת בית" שמחה לבשר על צאת הרומן הסנסציוני

וההיפופוטמים התבשלו
בתוך הבריכות שלהם

מאת

ויליאם ס' בורוז וג'ק קרואק

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

(188עמ', 98 שקל)

בשנת 2008 התפרסם, לראשונה בשלמותו, רומן אבוד שכתבו במשותף שניים מגדולי הסופרים האמריקאים במאה העשרים – ויליאם ס' בורוז ("ארוחה עירומה") וג'ק קרואק ("בדרכים"). את "וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם" כתבו השניים בסוף מלחמת העולם השנייה, בעת שחלקו דירה בניו יורק. הסיפור נכתב בהשראת פרשת רצח סנסציונית שבה היה מעורב ידידם המשותף, לוסיאן קאר. אזכורים לפרשה הופיעו בסיפורים מוקדמים של קרואק ובורוז ובביוגרפיות שנכתבו על אודותיהם, אך רק לאחר יותר מ-60 שנה, כשכל מעורבי הפרשה הלכו לעולמם, התפרסם הרומן בגרסתו המקורית.

בשני קולות של מספרים - ששמם ברומן ויל דֶניסֶן ומַייק רַייקו - מתואר סיפור מעשה על חבורה בוהמיינית פרועה ועל שתי דמויות מתוכה: פיליפ טוּריאן בן השבע-עשרה, צעיר יפה בעל מיניות מעורפלת, "מסוג הנערים שמתרוממים ספרותיים כותבים להם סונטות"; ורמזי אלן, הומו כבן ארבעים שכרוך אחרי פיליפ ומשוכנע שיש לאהבה ביניהם סיכוי. "כשהם נפגשים תמיד קורה משהו," מספר דניסן, "וביחד הם צירוף שעולה לכולם על העצבים." כך, בפרקים שנכתבו לסירוגין על ידי בורוז (דניסן) וקרואק (רייקו), מתוארת מערכת יחסים טרגית-קומית שסופה רצח אכזרי.

סביב פיליפ היפה ורמזי המאוהב מתקבצת חבורה שצורכת סמים ואלכוהול על בסיס יומיומי. ברברה, ג'ייני, פיליפ, מייק, ויל וכל השאר נעים כאחוזי תזזית בין מועדוני ג'אז, ברים אפלים ודירות מגורים. הם חולמים לברוח לפריז על אונייה, אבל נשארים. הם משתכרים, רבים, מקללים, מתפלספים, ולבסוף – גם מתפכחים מחלומותיהם.

"וההיפופטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם" הוא רומן תקופתי מסעיר שחושף את ראשית דרכם של שני ענקי דור ה"בּיט" – זרם חדשני בפרוזה ובשירה האמריקאיות שהביא לעולם את ילדי דור הפרחים. תרגומו הראשון לעברית, שרואה אור בהוצאת "אחוזת בית", נעשה על ידי אמיר צוקרמן. אל הספר מצורפת אחרית דבר של העורך ג'יימס גרַאוֶורהוֹלץ, בן זוגו של בורוז ומנהל עזבונו, שהוציא לאור את הספר בשנת 2008.

הערות ביוגרפיות על המחברים ויצירתם

ויליאם סיוארד בורוז הוא מגדולי הסופרים האמריקאים במאה העשרים. בסוף שנות החמישים, לצד הסופר ג'ק קרואק והמשורר אלן גינסברג, הוא היה בין נושאי דברו הראשיים של זרם חדש בפרוזה ובשירה באמריקה, המכונה כיום "בּיט" (The Beat Movement). זרם זה התאפיין בכתיבה אסוציאטיבית רבת מִשלבים, בגישה מתירנית פרועה ואנטי-ממסדית, ובכתיבה תחת השפעה כבדה של אלכוהול, מריחואנה וסמי הזיה. דור הבּיט בעצם הכשיר את הקרקע לצמיחה של דור ילדי הפרחים בשנות השישים.

בורוז נולד ב-1914 למשפחה בעלת אמצעים מסנט לואיס שבמיזורי. הוא נשלח לפנימייה לבני עשירים בניו מקסיקו, ובגיל שמונה-עשרה התחיל ללמוד ספרות אנגלית ואנתרופולוגיה בהרווארד. הוא סיים ללמוד בגיל עשרים ושתיים, והתמיכה הכספית הנדיבה של הוריו איפשרה לו לצאת למסעות בעולם. בביקוריו באירופה הוא התנסה במפגשים חד-מיניים, וגם התחתן עם צעירה יהודייה שביקשה להימלט מהנאצים באוסטריה ולהשיג אשרת כניסה לארצות הברית. הם התגרשו זמן לא רב אחר כך, אבל נשארו בקשרי ידידות עוד שנים ארוכות.

ב-1942, זמן קצר אחרי ההפצצה על פרל הרבור, גויס בורוז לצי אבל שוחרר מן השירות אחרי שנקבע שאינו כשיר נפשית. הוא עבר לגור בניו יורק, ושם התיידד עם ג'ק קרואק וקבוצה פרועה של בליינים, ביניהם אשתו הראשונה של קרואק וכן צעירה בשם ג'ואן וולמר אדמס, שהיתה לבת זוגו. אז גם התחילה ההתמכרות הקשה שלו לסמים, קודם למורפיום ואחר כך להרואין. בהמשך הזמן הוא מכר הרואין, הסתבך עם החוק וברח למקסיקו עם אדמס, שב-1947 ילדה את בנם המשותף, בילי. ב-1951, תוך כדי משחק שיכורים במסיבה במקסיקו סיטי, בורוז ירה למוות בטעות באדמס. משפחתו נחלצה לעזרתו ושיחדה פקידים במערכת המשפט, והוא שוחרר בערבות. זמן קצר אחר כך הוא נמלט בחזרה לארצות הברית.

חוויות הסמים של בורוז מתועדות ברבים מספריו. ב-1945, כשגר בניו יורק, הוא כתב עם חברו קרואק את הספר "וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם", שלא נמצא שום מו"ל שהיה מעוניין בו. ב-1953 התפרסם הרומן הראשון שלו, "Junkie: Confessions of an Unredeemed Drug Addict" ("ג'אנקי", בתרגום אהוד תגרי, הוצאת ידיעות ספרים, 2001), המספר בגוף ראשון את חוויותיו של מכור להרואין. ב-1959 ראה אור ספרו הנודע ביותר של בורוז, "Naked Lunch" ("ארוחה עירומה", בתרגום אהוד תגרי, הוצאת שדוריאן, 2001), שנכתב בזמן שהות בת ארבע שנים בטנג'יר שבמרוקו, ומתאר את ההתמודדות של בורוז עם רגשות האשם בעקבות תאונת הירי הקטלנית.

באמצע שנות השבעים חזר בורוז לניו יורק אחרי שחברו הוותיק, המשורר אלן גינסברג, דאג לו למִשרת הוראה בחוג לכתיבה יצירתית בסיטי קולג'. הוא התרועע עם אמנים מובילים באותו זמן, בין השאר גם עם אנדי וורהול, לו ריד ופטי סמית, אבל ההתמכרות הקשה לסם המשיכה לרדוף אותו, וב-1979 הוא חזר להשתמש בהרואין. שנתיים אחרי זה מת בנו היחיד, בילי, בן השלושים וארבע. מאז ועד מותו בגיל שמונים ושלוש, היה בורוז מכור לסמים.

את ג'יימס גרַאוֶורהוֹלץ, בן הזוג שלו בשני העשורים האחרונים לחייו, הכיר בורוז בזמן שעבד בסיטי קולג'. הוא זה ששיכנע את בורוז לצאת למופעי שירה ברחבי ארצות הברית, שהפכו את הסופר הנודע לשמצה לדמות פולחן ולאמן "סְפּוֹקֶן וורד" בולט. ב-1981 עברו השניים לגור בעיר לורנס שבקנזס, ושם השתתף בורוז בתוכנית גמילה המבוססת על מתדון והתחיל לפתח טכניקת ציור ייחודית. ב-1997 הוא מת בעקבות סיבוכים שלאחר התקף לב.

ב-2008, אחרי שכבר פורסם בחלקו בקובץ שכלל מבחר מכתביו של בורוז, ראה אור לראשונה כתב היד המלא של "וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם", הרומן המשותף של בורוז וקרואק.

ג'ק קרואק הוא מחשובי הסופרים האמריקאים במאה העשרים. הוא נולד ב-1922 בעיר לואל שבמסצ'וסטס, להורים קנדים דוברי צרפתית שהיגרו לארצות הברית מחבל קוויבק. אמו, גבריאלה, היתה קתולית אדוקה, והיתה לדבריו האישה היחידה שאהב בחייו. אביו היה שתיין ומהמר כפייתי. כשהיה קרואק בן ארבע מת אחיו המבוגר, ג'ררד, מדלקת ריאות. אחרי שנתיים, בגיל שש, הוא סיפר שחווה התגלות אלוהית בזמן התפילה. הנזירות בכנסייה שבה התפלל היו משוכנעות שהילד דובר אמת.

בנעוריו היה קרואק שחקן פוטבול מצטיין בנבחרת בית הספר התיכון של לואל, וקיבל הצעות רבות למלגות. הוא בחר ללמוד באוניברסיטת קולומביה, ושם פירסם כמה מאמרי ספורט בעיתון מקומי, עד שעזב את הלימודים זמן קצר אחרי שנפצע במגרש. ב-1942 הוא התחיל לעבוד בצי הסוחר וכעבור שנה התגייס לחיל הים, אבל אחרי ימים ספורים שוחרר בשל חשד להפרעות נפשיות וסימנים לאישיות סכיזואידית. בתקופת מלחמת העולם השנייה גר קרואק בן העשרים ושתיים בניו יורק, עם חברו הסופר ויליאם ס' בורוז.

הרומן הראשון של קרואק, "The Town and The City", ראה אור ב-1950 תחת שם העט ג'ון קרואק, אבל היצירה שבזכותה התפרסם היתה הרומן השני שלו, "On the Road" ("בדרכים", בתרגום עודד פלד, זמורה-ביתן, 1988; "בדרכים — המגילה המקורית", בתרגום שאול לוין, מחברות לספרות, 2009). הספר, שנחשב ליצירה הקַנוֹנית של דור הבּיט, מבוסס על חוויות אישיות של קרואק מן המסעות שלו בארצות הברית ובמקסיקו עם חברו ניל קַסאדי. קרואק סיפר שכתב את הספר במשך שלושה שבועות רצופים ב-1951, והדפיס אותו במכונת כתיבה על יריעה של נייר רציף באורך שלושים ושבעה מטרים, כדי לא לעצור את שטף הכתיבה. לדבריו "זה בעצם סיפור על שני חברים קתולים שנודדים ברחבי אמריקה ומחפשים את אלוהים. ומצאנו אותו. אני מצאתי אותו בשמַים של רחוב מַרְקֶט בסן פרנסיסקו."

ב-1957, אחרי שנדחה על ידי כמה מו"לים, התפרסם "בדרכים" בהוצאת וייקינג פרס, שהתנתה את הוצאתו לאור בהשמטה של פסקאות שיש בהן אזכורים מיניים בוטים ובשינוי השמות של דמויות אחדות כדי למנוע תביעות משפטיות. מיד עם הופעתו זכה הספר לביקורות מהללות. ה"ניו יורק טיימס" הכתיר את קרואק לדובר של דור חדש —  דור הבּיט. בעשורים הבאים השפיע "בדרכים" על דור שלם של יוצרים, ובהם הַנְטֶר ס' תומפסון, בוב דילן וג'ים מוריסון.

גם הספר הבא של קרואק, "Dharma Bums" ("בטלני הדהרמה", בתרגום יובל אידו טל, רימון/כתר, 2006), התבסס על מסע שלו עם חבר, המשורר גרי סניידר, בתקופה שבה העמיקו השניים בתורת הבודהיזם. בהמשך פירסם קרואק עוד עשרה רומנים וכן קובץ סיפורים. שניים מן הרומנים שכתב, "The Subterraneans" ("החתרנים") ו-"Maggie Cassidy" ("מגי קסידי"), ראו אור בעברית בהוצאת גוונים ובתרגום עודד פלד (בשנים 1997 ו-2009 בהתאמה).

קרואק, שהיה מכור לאלכוהול רוב חייו, מת באופן פתאומי ב-1969, בגיל ארבעים ושבע, עקב דימום פנימי שנגרם בגלל כשל בכבד.

התרשמותי: נהניתי מאד מהכתיבה, הרומן הסוער סחף אותי בקלות לתקופה המוכרת לי מאד מתקופתו של המשורר האמריקאי השנוי במחלוקת צ'ארלס בוקובסקי, שהעביר חלק ניכר מחייו בברים אפלים, שיכור כלוט, נכנס לקטטות ונזרק לסמטאות עד להתפכחותו. מצאתי גם דמיון מה בין התפתחותו הספרותית של קרואק לבין זו של בוקובסקי.   

לאוהבי הז'אנר של ספרות מתורגמת, הספר מומלץ מאד.

תפילה לבובי

תפילה לבובי

 

מאת: לירוי ארונס

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

הוצאת כרמל

* * * * *

235 עמודים, 84 ₪

בימים אלה ראה אור ספר חדש בהוצאת כרמל "תפילה לבובי". זהו סיפורה של אם המנסה להשלים עם התאבדות בנה ההומוסקסואל . הסופר היהודי-אמריקאי לירוי ארונס היה עיתונאי בכיר והעורך הראשי של ה"אוקלנד טריביון", הומוסקסואל שיצא מן הארון רק בבגרותו, ומקים הארגון האמריקני של עיתונאים הומוסקסואלים ועיתונאיות לסביות.

הספר זכה לביקורות נלהבות ולעיבוד טלוויזיוני מצליח בכיכובה של השחקנית סיגורני וויבר. בסרט צפו מיליוני אנשים ברחבי העולם ואלפי מכתבי צופים נרגשים ואסירי תודה הציפו את אתרי האינטרנט שנבנו סביבו.

אין זה רק סיפור על הומוסקסואלים או על דת או על התאבדות, אף שהוא כל אלה גם יחד.

זהו סיפור על הצורך הבסיסי של כולנו לזכות באהבה (כלפי עצמנו ואהבה של אחרים), על אמפתיה שאחרה לבוא, על משפחה ועל גאולה. אולם בראש ובראשונה זהו סיפור על נצחונה של רוח האדם המתעלה מעל לטרגדיה. סיפורו של בובי הוא ספר חובה לכל מי שמבקש ללמוד מניסיונם הטראגי של אחרים, ואזהרה למי שאינם מודעים לכוחן הקטלני של האטימות והדעות הקדומות/

בובי גריפית שלא הצליח ליישב את נטייתו המינית ההומוסקסואלית עם אמונותיה הדתיות והמוסריות של משפחתו, שם קץ לחייו בהיותו בן עשרים. במובנים רבים הייתה התאבדותו עניין לא חריג, אבל משהו בסיפור הזה הוא מיוחד. לא רק העובדה שבובי הותיר אחריו יומן בו תיעד וחשף במשך כארבע שנים את התלבטויותיו ומכאוביו, אלא גם תגובתה של אמו, מרי, עקרת בית ממעמד הפועלים שחיה בפרוורים, אשה נוצרייה אדוקה בעלת השכלה מוגבלת שהצליחה לחדור מבעד לחיים שלמים של התניות, דחתה את בסיס אמונתה הדתית והפכה לדמות בולטת באיגוד של הורים לילדים הומוסקסואלים.

בתפילה לבובי מספר ארונס את סיפורם של בובי ושל אמו.  בעין חדה וביקורתית של עתונאי. הוא מגולל את הדברים על הקשריהם המורכבים, מפרש באמפתיה וברגישות ומסיק מסקנות בתבונה.

את ההקדמה למהדורה העברית כתב אמוץ בונה,  בן זוגו של המחבר, שנולד וגדל בישראל.

לירוי ארונס התגורר עם אמוץ בישראל במשך כשנתיים והיה הכתב הראשי של המגזין Time בארץ, בתקופת מלחמת לבנון הראשונה. ב-1982 כשאמוץ חזר מהמלחמה עברו להתגורר בארה"ב.

לירוי יצא מהארון ב-1990. ב-1991, החליט לעזוב את עולם העיתונות, אחרי 33 שנים ולהגשים את חלומו להיות סופר. באותה שנה החל את כתיבת הספר, שארכה כ-4 שנים.

לירוי ארונס נפטר בשנת 2004.  הסרט המבוסס על הספר הופק 4 שנים לאחר מכן.

פרטים נוספים על לירוי ניתן למצוא באתר שלו: www.leroyaarons.com

התרשמותי: ראיתי את הסרט לפני כשנה והתרגשתי מאד מהסיפור האנושי הנוגע ללב, על האמונה הדתית הכמעט עיוורת של האם ועצימת העיניים של שאר הסובבים או של בורות כפי שמתאר המספר, שהסתיימה בהתאבדותו הטראגית והמיותרת של בובי גריפית הצעיר, רק בשל נטייתו המינית. ציטוט: "רוב המתאבדים ההומוסקסואלים והלסביות הם בני נוער  שנושלו בידי משפחותיהם – נודו והורחקו. מה שאירוני בסיפור הזה הוא כי משפחת גריפית פעלה מאהבה. מה שחסר לה היה ידע והבנה והידיעה איך ניתן להשיג אותם. בני המשפחה הסתמכו על הידע המוגבל שעמד לרשותם. הם חיו במעין בועה חתומה, ולא השכילו  לתפוס את תוצאות מעשיהם. האירועים התנהלו כפי שהתנהלו, והטרגדיה שבסופם הייתה בלתי נמנעת". (עמ' 17).   ספר מצוין וכתוב מעניין, אני ממליצה.

מוכר הגרעינים

מאת: משה וקנין

הוצאת מעוף 

* * * * *

(166 עמודים, 78 שקלים)

"...החיות הזורמת מהרחוב הניו יורקי זורקת אותי באחת אל רחוב ילדותי. פתאום הזיכרונות מציפים את מוחי, ולאט לאט מתחברים מעצמם למין מטפחת ארוכה המשיגה אותי לאחור כמו במעשה קסם, אל המקום הראשון שהכיר אותי, כמעט ארבעים שנה לאחור. מראות האנשים הדרומיים הרצים אל החיים וכל כך רוצים לחיות, מזכירים לי דמויות מעברי שעיצבו את ילדותי. ילדות של ריצה בלתי פוסקת. מי שרצה לחיות לא יכול ללכת, אלא חייב לרוץ, ואם לא ידע לרוץ היה נופל וחוטף... הפשלתי את המכנסיים ומיששתי את הצלקות שנשארו ברגליי מאותה תקופה. חשבתי לעצמי שאני עוד ידעתי לרוץ, ורצתי מהר, פשוט רצתי, לא הסתכלתי לאחור."

הספר "מוכר הגרעינים" נכתב על ידי אדם בוגר, הצופה בראיה רטרוספקטיבית, בשנות ילדותו בעיירת פיתוח שם נאלץ להתנהל ולשרוד בחברה אלימה, סטראוטיפית וקשת יום.   מבעד לתיאור צבעוני ומפוקח, מספר הכותב על מפגשים של ילד מתבגר עם תושבי שכונת נעוריו, אנשים קשי יום, ברובם עולים חדשים. חלומו של הילד הוא שאותם גורמים המשליטים טרור ואימה על העיירה, יעלמו כהרף עין. חלום נאיבי זה מתממש בספר. המספר  מנסה בדיעבד לשנות סדרי עולם ואת כללי המשחק בעיירה שלו והופך מקורבן לגיבור.

הסופר הכותב את הספר בגוף ראשון, "חוזר" היום כיזם היי-טק לשכונת נעוריו ובמסע מרתק נפגש עם כל הדמויות הצבעוניות מעברו כדי "לנער" מעליו את זכרונות ילדותו ולסגור מעגל. הסיפור נע בין שתי אמיתות: אובייקטיבית וסובייקטיבית. זהו סיפור של מי שבבגרותו כיזם  וכממציא, משנה את המציאות ומוכר לעולם "יש" טכנולוגי מ"אין" ומבין שהמציאות נתונה ללישה, לעיצוב ולשינוי, וכך גם אופן תפיסתה.

"...התבוננתי במראה וראיתי את אותו חיוך, שלא השתנה עם השנים, אבל קמטי ההבעה שליוו אותו העמיקו כל כך כמו ההבנה שלי את ילדותי, ונוספו להם הרבה קמטים אחרים שהיו קבועים בי גם כשלא חייכתי... נזכרתי בקולה הרך של אמא כשאמרה לי פעם שאני ילד פרא, שזה אופי כזה שלא משתנה, והשנים לא יכולות עליו. אמא ניבאה שאגיע רחוק. והנה אני פה, רחוק מאוד מרחוב ילדותי. חשבתי לעצמי מה משמעות המרחק הזה אם הכל נראה לי חי כל כך."

משה וקנין, יזם היי-טק, מחלוצי האינטרנט בארץ. נולד וגדל באשקלון. שירת בצה"ל ביחידה קרבית. השתתף במלחמת לבנון הראשונה. עם סיומה, נסע לארה"ב ל-11 שנים, במהלכן עשה שלושה תארים אקדמיים בתקשורת מחשבים ומנהל עסקים. עבד במעבדות הפיתוח של BELL, בניו ג'רסי, ארה"ב.  ב-1998 חזר ארצה. כיום תושב רעננה, אב שלושה.

מוכר הגרעינים הוא ספרו הראשון.

הוא גדל בשכונה דרומית של העיר אשקלון, שבשנות השישים והשבעים היתה חצויה לשתיים: השכונה הדרומית שרוב תושביה היו עולים חדשים, קשי יום ומרובי ילדים, מול השכונה הצפונית המבוססת שתושביה היו עולים מדרום אפריקה, עתירי ממון ששלטו בעיר ביד חזקה.

כשהיה נער בן 13 התפרנס ממכירת גרעינים, (מכאן שמו של הספר), שקלה בעצמו, באצטדיון הכדורגל בעיר, עד שיום אחד המשפחה ששלטה בעיירה החליטה להעיף אותו לכל הרוחות. משה כנער לא ויתר בקלות ויצא למאבק עיקש כדאי לשנות את פני העיירה כולה.

הספר תורגם גם לשפה האנגלית ויודפס וישווק בשפה זו.

משה וקנין מוציא לאור בד בבד עם הספר המודפס, ספר דיגיטלי בטכנולוגיה חדשנית, עוקף את בעיית המכירה של הספר המודפס בחנויות ורותם את הידע שלו בתחום השיווק להפצת הספר.

עם סיום כתיבת הספר ערך המחבר מדגם. הספר חולק למאה קוראים ממגזרים, איזורים, תפקידים וגילאים שונים, כדי לבדוק את תגובותיהם ולזהות את קהל היעד של הספר. 98% מהקוראים הגיבו בהתלהבות.

במקביל, החל בבניית גירסאות דיגיטליות לאייפון ולאייפד ובנה שיטה מקורית לאיסוף מידע דרך המדיה הדיגיטלית. בעזרת טכנולוגיה שמוטמעת בתוך הספר הדיגיטלי, ניתן לקבל מידע בזמן אמת באיזה עמוד הפסיק הקורא את קריאת הספר והאם הבעייה היא המחיר. מידע זה מנותח. בעזרת  יצירת תקשורת עם הקוראים ניתן לאתר את הבעייה, להוציא גירסה חדשה של הספר עם שינויים מתאימים ועם הצעת מחיר חדשה. למשל, אחת הבעיות שאותרה היא שחלק מהקוראים לא ידעו איך לדפדף. מיד עלתה לרשת גירסה נוספת של הספר ובראשיתה הסבר על הדפדוף.  היכולת להגיב בזמן אמת ויצירת תקשורת עם הקוראים/המשתמשים, בונה קהל קוראים נאמן שחשוב הן ליוצר להמשך התקשורת והן למו"ל לצורך הוצאת ספרים נוספים.

כדי להפיץ את הגירסה הדיגיטלית של הספר רתם המחבר את הידע השיווקי שלו. הוא בנה קמפיין אינטרנטי והריץ באנרים בתוך אפליקציות שונות. תוך עשרה ימים הורידו את הגירסה הדיגיטלית מעל 1600 ישראלים מהארץ ומרחבי העולם.  כמה עשרות כבר רכשו אותו וחלקם שלחו מייל שירכשו את הספר בחנויות.

הספר "מוכר הגרעינים" בא מתוך החיים עצמם, קולח בזרימה טבעית ובו בזמן הוא מסוגנן, מלא קצב ומהירות פעולה. ספר מלהיב בדמויות האמיתיות המושכות לב והמביאות את הקורא להזדהות ואמפתיה.                                                                                                ארז ביטון, משורר

"קראתי בעניין רב את ספרך 'מוכר הגרעינים'. כתיבתך ממש סחפה אותי. יכולתך להיכנס לעולמו של ילד ולתאר חוויות מזווית הראיה שלו – מדהימה. במשך כל הקריאה לא הייתה לי הרגשה שזהו ספר ביכורים. לולא הסברת לי מי אתה, הייתי חושבת שהספר נכתב ע"י סופר מנוסה."

גלילה רון-פדר עמית

התרשמותי: גם אני כמו הרבה אחרים "גמעתי" את הספר בהנאה. הרבה מאד פעמים ראיתי את ההתרחשויות בדמיוני, כמו קרו הם לי בזמן עבר. עוד אהבתי את הערבוב בין הדמיון והמציאות, מה שלדעתי העניק לכתיבה עוד ממד מרתק. ספר מומלץ מאד !!!

 

קוראים ממליצים:

פיני שטרנשוס ,מנהל בכיר במדיה הדיגיטלית, ממיסדי וואלה
קראתי את הספר של משה וקנין בהנאה גדולה. משה משלב בספרו כמה מעגלים שריגשו אותי כקורא: המעגל האישי של מה שקרה ומה שהשיג מנעוריו לבגרותו; ספר מרתק של איש מרתק!

ד"ר אודי לבל, וטרינר
העובדה שקראתי את הספר בנשימה אחת,מדברת בעד עצמה? ספר מרתק!

הדס פלדמן ,מדריכת קיאקים
הספר לקח אותי לתוך הסצנות בדמיוני ויכולתי לראות את המקום ולהזדהות עם הגיבור הספר כתוב בצורה נגישה ומפתה תמיד לעבור לדף הבא..

הרצל ברון, מנהל בנק
הספר מתאר באופן מדהים איך אפשר להתגבר על מכשולים כה רבים בדרך להצלחה : סביבת ילדות ,משפחה ,שנת לידה , השקעה בחינוך, על כל אלה התגבר המחבר בספר מרתק ויחודי .
ממליץ לקרוא ולהאמין שהכל אפשרי .

אלי אלעזרא, הבעלים של אלבר, הכשרת היישוב, איש עסקים
קראתי את הספר בשקיקה התרגשתי ונהנתי. נפעמתי מהיכולת שלך לשפוך אור על אירועים ותקופה בצורה כול כך ברורה מצד אחד ודימיונית מצד שני.
הספר קולח בו המציאות והדמיון משתמשים בערבוביה. יש בספר את כול המרכיבים והחומרים מהם עשוי סרט טוב!

ניתאי סנקביץ ,תלמיד תיכון אביב רעננה
אני אהבתי מאוד את הספר "מוכר הגרעינים" מכיוון שהספר משלב סיפור אהבה,מעשי שובבות של ילדים קטנים והרבה דרמה ומתח. רוצו לקרוא!

יובל קנטור ,תלמיד תיכון
ספר מצויין, מותח ומהנה. מהספרים שקשה להתנתק מהם, ושמסיימים לקרוא מהר. חבל שלא ארוך יותר!.

פנינה אלקבץ, גרפיקאית
"ספר שקשה להניח מהידיים אפילו לרגע, קוראים אותו כחויה אחת מופלאה ומרתקת של נעורים וניחוח של ישראל של פעם.

ויקי פז ,מנהלת השקעות
לכל אורכו של הספר "מוכר הגרעינים" התמונות נעות בין מציאות לדמיון..והקו המחבר בניהן,מצוי כמובן, רק בדמיונו של הקורא. מרתק ועוצר נשימה.

המרגל האבוד והשמלה הירוקה

המרגל האבוד והשמלה הירוקה

ראה אור בהוצאת

הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר  

כתב: אלכס פז-גולדמן

ערכה: מיכל פז-קלפ

איור עטיפה ואיורי פנים: מישל קישקה

******

(183 עמודים)

מהכתוב על הכריכה האחורית של הספר:

סיפור משעשע על הרפתקת נעורים מסעירה, שסופה המפתיע חושף בצד הצחוק גם מציאות כואבת.

כשמוטי וראובן בני ה-12 מגלים שלשכונה השלווה שלהם חדר זר ומסתורי, הם משוכנעים שמדובר במרגל ערמומי ואכזר. החברים לא מהססים לרגע ! הם מגייסים את כישורי הבילוש שרכשו מספרי ההרפתקאות האהובים עליהם ואת אביבה, אחותו היפה של ראובן, ויוצאים לעצור את האויב המסוכן.

אבל המשימה רק הולכת ומסתבכת: אט-אט נחשפים סודות משפחתיים מהעבר, וגיבורינו מגלים שלמרגל שותף סמוי, קרוב קרוב לבית.

ציטוט מהספר, פרק 21, עמ' 127)

"בזהירות רבה הוצאתי את ראשי מתחת למיטה, כמו צב שמוציא את ראשו מתחת לכיפת השריון שלו, והצצתי לתוך החדר. מאחורי שמעתי את נשימתה הנרגשת של אביבה והרגשתי את ידה על רגלי כאילו טפחה על שכמי כדי לעודד אותי.  הוצפתי אומץ ורצון להוכיח לה כמה אמיץ אני. ראיתי את רגלי השולחן העבות החומות, את רגלי הכסא מעץ, וביניהן את גרביו השחורים  של המרגל בתוך נעליים שחוקות ובלויות. הוא ישב על כסא וגבו אלי. משכתי את עצמי באטיות והתחלתי לזחול על הרצפה הדביקה שלא כובדה בסמרטוט ימים רבים. התקדמתי עקב בצד אגודל  מבלי לעורר כל רחש. הכיסא של המרגל היה מימיני, הוא ישב כפוף מול השולחן והתעסק במשהו – כנראה אכל או קרא.  המשכתי ללכת על גחוני לעבר החלון, כשאני מציץ כל הזמן אל גבו של המרגל. כשהייתי קרוב יותר לחלון, עברתי להליכה על ארבע. כך התקדמתי עד שפתאום הופר השקט בקול של צפצוף צורמני וחד, ואחריו נשמעו רחשים עזים. מרוב פחד חטפתי שיתוק ולא יכולתי לזוז. מה הקולות האלו ? אסור לי להישאר במקום. התעשתי במהירות והחלקתי בחזרה אל מתחת למיטה. אביבה הושיטה יד ומשכה אותי אליה. היא רעדה כולה, ובלחישה צרודה שאלה אותי אם שמעתי את הרעש הזה. הנהנתי והמשכתי לאחוז בידה החמה והרכה. במעט האור שחדר אל מתחת למיטה ראיתי אותה עוצמת עיניה ומתרכזת. אחרי רגע ארוך היא אמרה בהתרגשות שזה נשנע לה כמו משדר רדיו. עצרנו את נשימתנו והקשבנו במתח. עוד רגע נשמע אותו משדר ידיעות סודיות לאויב. מה הוא הולך לספר להם ? אולי נשמע גם מי השותף שלו. אם רק הייתי יכול להשתיק את הלב שלי שדפק כמו קורנס נפחים. הצפצופים והרחשים התגברו כשהמרגל חיפש את התדר הנכון, ולפתע התייצב השידור ונעימה מוכרת נשמעה, ואחריה נשמע קולו של הקריין שמכריז על המדור לחיפוש קרובים."

  

 ביוגרפיה:

פז-גולדמן נולד בקיבוץ המעפיל להורים ניצולי שואה. גדל בשכונת רמת עמידר ברמת-גן,  ולמד בבית ספר מכל"ל, ובוגר הטכניון במדעי המחשב.  

את כתיבתו החל בעיתון הסטודנטים  "אפסילון" אותו אף ערך בשנים 1980-1979. בשנים 1984-1983 כתב סיפורי ילדים ב"משמר לילדים" ו"הארץ שלנו".  היה בין כותבי "דבר אחר" וכן כתב וערך בשיתוף עם בנצי לופו את המדור הסטירי העולם הבא שהתפרסם ב"עולם הזה".  בשנת 1986, פרסם סדרת כתבות ב"גבר לעניין" של "מעריב" אודות חוויות ישראלים בתאילנד. בנוסף להיות סופר עבד בתעשיית ההי-טק והיה סמנכ"ל מחקר ופיתוח בחברת "אראלנט" שפיתחה מוצרי תקשורת ל-VOIP. הוא גר בתל אביב ואב ל-3 בנות ובן.

מספריו:

"הרפתקה בחולות" – 2009: ספרו הראשון, בשיתוף עם איריס ארגמן יצא  בהוצאת מטר, הספר נכתב בהשראת ספריו של הסופר נחום גוטמן ומספר על ילדה תל-אביבית שחוזרת בזמן לתל-אביב של מאורעות 1936.  

"המרגל האבוד והשמלה הירוקה" -2011:  יצא בהוצאת כנרת, זמורה-ביתן ומתרחש בשכונת רמת עמידר בשנת 1964 על רקע פרשיות ריגול שהסעירו את מדינת ישראל הצעירה, כמו פרשת האיש במזוודה והמרגל על הסוס וולפנג לוץ. הספר בהשראת ספרה של ימימה אבידר-טשרנוביץ, שמונה בעקבות אחד, מספר על מוטי וראובן בני ה-12, בלשים מקריאת ספרים, החושפים מרגל אכזר ומסוכן שחדר לשכונה ומאיים על קיומה של המדינה כולה.

התרשמותי:

ברמת גן של שנות ה-60 מתנהל סיפור הרפתקה  של קבוצת ילדים עם דמיון מפותח שאולי ניזון ממאורעות שהתרחשו במדינה ואולי סדרות של ספרים וסרטים שפורסמו באותן שנים, כמו; הסרט "שמונה בעקבות אחד" והסדרות: "השביעייה הסודית", החמישייה הסודית". דמיון הוא המציאות שלנו, אך בדרך פרשנות ייחודית לנו, תלוי בקבוצת הגיל ובנסיבות השונות, ההתרחשויות סביבנו והמציאות הסובבת אותנו, וכמובן כיד החברה מתייחסת לאירועים השונים בחיינו.

העיסוק או הנגיעה ביוצאי השואה מתקשר לעובדה שניצולי שואה עם מספר כחול כל הזרוע היו בינינו, ולא מעטים, וגם סביבם ריחפה תמיד מסתוריות כלשהי, כי חלקם לא דיברו ולא סיפרו "מה היה שם", אבל לא רק, ברדיו הושמע מידי יום "המדור לחיפוש קרובים", חיפוש בני משפחה שאולי ניצלו מהשואה ולא ידוע לאחד על השני/יה.

לסיכום: הספר מומלץ מאד לבני העשרה הצעירים. הספר כתוב בשפה יפה, זה הדבר שמצא חן העיני, במיוחד במציאות ששפת בני הנוער מתובלת בעגה כמו;  "חבל על הזמן", "היא הביאה לי" (במקום נתנה לי), "הוא עף עלי"  ועוד. הכתיבה מתובלת בדימויים יפים, לדוגמא: "הלב שלי דפק כמו קורנס נפחים", גם אם הקורא לא יפנה למילון לברר מהו קורנס נפחים, הרי שהמפגש עם הביטוי ישאיר שרידים בזיכרון. בעיני זה נפלא.