וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם

הוצאת "אחוזת בית" שמחה לבשר על צאת הרומן הסנסציוני

וההיפופוטמים התבשלו
בתוך הבריכות שלהם

מאת

ויליאם ס' בורוז וג'ק קרואק

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

(188עמ', 98 שקל)

בשנת 2008 התפרסם, לראשונה בשלמותו, רומן אבוד שכתבו במשותף שניים מגדולי הסופרים האמריקאים במאה העשרים – ויליאם ס' בורוז ("ארוחה עירומה") וג'ק קרואק ("בדרכים"). את "וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם" כתבו השניים בסוף מלחמת העולם השנייה, בעת שחלקו דירה בניו יורק. הסיפור נכתב בהשראת פרשת רצח סנסציונית שבה היה מעורב ידידם המשותף, לוסיאן קאר. אזכורים לפרשה הופיעו בסיפורים מוקדמים של קרואק ובורוז ובביוגרפיות שנכתבו על אודותיהם, אך רק לאחר יותר מ-60 שנה, כשכל מעורבי הפרשה הלכו לעולמם, התפרסם הרומן בגרסתו המקורית.

בשני קולות של מספרים - ששמם ברומן ויל דֶניסֶן ומַייק רַייקו - מתואר סיפור מעשה על חבורה בוהמיינית פרועה ועל שתי דמויות מתוכה: פיליפ טוּריאן בן השבע-עשרה, צעיר יפה בעל מיניות מעורפלת, "מסוג הנערים שמתרוממים ספרותיים כותבים להם סונטות"; ורמזי אלן, הומו כבן ארבעים שכרוך אחרי פיליפ ומשוכנע שיש לאהבה ביניהם סיכוי. "כשהם נפגשים תמיד קורה משהו," מספר דניסן, "וביחד הם צירוף שעולה לכולם על העצבים." כך, בפרקים שנכתבו לסירוגין על ידי בורוז (דניסן) וקרואק (רייקו), מתוארת מערכת יחסים טרגית-קומית שסופה רצח אכזרי.

סביב פיליפ היפה ורמזי המאוהב מתקבצת חבורה שצורכת סמים ואלכוהול על בסיס יומיומי. ברברה, ג'ייני, פיליפ, מייק, ויל וכל השאר נעים כאחוזי תזזית בין מועדוני ג'אז, ברים אפלים ודירות מגורים. הם חולמים לברוח לפריז על אונייה, אבל נשארים. הם משתכרים, רבים, מקללים, מתפלספים, ולבסוף – גם מתפכחים מחלומותיהם.

"וההיפופטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם" הוא רומן תקופתי מסעיר שחושף את ראשית דרכם של שני ענקי דור ה"בּיט" – זרם חדשני בפרוזה ובשירה האמריקאיות שהביא לעולם את ילדי דור הפרחים. תרגומו הראשון לעברית, שרואה אור בהוצאת "אחוזת בית", נעשה על ידי אמיר צוקרמן. אל הספר מצורפת אחרית דבר של העורך ג'יימס גרַאוֶורהוֹלץ, בן זוגו של בורוז ומנהל עזבונו, שהוציא לאור את הספר בשנת 2008.

הערות ביוגרפיות על המחברים ויצירתם

ויליאם סיוארד בורוז הוא מגדולי הסופרים האמריקאים במאה העשרים. בסוף שנות החמישים, לצד הסופר ג'ק קרואק והמשורר אלן גינסברג, הוא היה בין נושאי דברו הראשיים של זרם חדש בפרוזה ובשירה באמריקה, המכונה כיום "בּיט" (The Beat Movement). זרם זה התאפיין בכתיבה אסוציאטיבית רבת מִשלבים, בגישה מתירנית פרועה ואנטי-ממסדית, ובכתיבה תחת השפעה כבדה של אלכוהול, מריחואנה וסמי הזיה. דור הבּיט בעצם הכשיר את הקרקע לצמיחה של דור ילדי הפרחים בשנות השישים.

בורוז נולד ב-1914 למשפחה בעלת אמצעים מסנט לואיס שבמיזורי. הוא נשלח לפנימייה לבני עשירים בניו מקסיקו, ובגיל שמונה-עשרה התחיל ללמוד ספרות אנגלית ואנתרופולוגיה בהרווארד. הוא סיים ללמוד בגיל עשרים ושתיים, והתמיכה הכספית הנדיבה של הוריו איפשרה לו לצאת למסעות בעולם. בביקוריו באירופה הוא התנסה במפגשים חד-מיניים, וגם התחתן עם צעירה יהודייה שביקשה להימלט מהנאצים באוסטריה ולהשיג אשרת כניסה לארצות הברית. הם התגרשו זמן לא רב אחר כך, אבל נשארו בקשרי ידידות עוד שנים ארוכות.

ב-1942, זמן קצר אחרי ההפצצה על פרל הרבור, גויס בורוז לצי אבל שוחרר מן השירות אחרי שנקבע שאינו כשיר נפשית. הוא עבר לגור בניו יורק, ושם התיידד עם ג'ק קרואק וקבוצה פרועה של בליינים, ביניהם אשתו הראשונה של קרואק וכן צעירה בשם ג'ואן וולמר אדמס, שהיתה לבת זוגו. אז גם התחילה ההתמכרות הקשה שלו לסמים, קודם למורפיום ואחר כך להרואין. בהמשך הזמן הוא מכר הרואין, הסתבך עם החוק וברח למקסיקו עם אדמס, שב-1947 ילדה את בנם המשותף, בילי. ב-1951, תוך כדי משחק שיכורים במסיבה במקסיקו סיטי, בורוז ירה למוות בטעות באדמס. משפחתו נחלצה לעזרתו ושיחדה פקידים במערכת המשפט, והוא שוחרר בערבות. זמן קצר אחר כך הוא נמלט בחזרה לארצות הברית.

חוויות הסמים של בורוז מתועדות ברבים מספריו. ב-1945, כשגר בניו יורק, הוא כתב עם חברו קרואק את הספר "וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם", שלא נמצא שום מו"ל שהיה מעוניין בו. ב-1953 התפרסם הרומן הראשון שלו, "Junkie: Confessions of an Unredeemed Drug Addict" ("ג'אנקי", בתרגום אהוד תגרי, הוצאת ידיעות ספרים, 2001), המספר בגוף ראשון את חוויותיו של מכור להרואין. ב-1959 ראה אור ספרו הנודע ביותר של בורוז, "Naked Lunch" ("ארוחה עירומה", בתרגום אהוד תגרי, הוצאת שדוריאן, 2001), שנכתב בזמן שהות בת ארבע שנים בטנג'יר שבמרוקו, ומתאר את ההתמודדות של בורוז עם רגשות האשם בעקבות תאונת הירי הקטלנית.

באמצע שנות השבעים חזר בורוז לניו יורק אחרי שחברו הוותיק, המשורר אלן גינסברג, דאג לו למִשרת הוראה בחוג לכתיבה יצירתית בסיטי קולג'. הוא התרועע עם אמנים מובילים באותו זמן, בין השאר גם עם אנדי וורהול, לו ריד ופטי סמית, אבל ההתמכרות הקשה לסם המשיכה לרדוף אותו, וב-1979 הוא חזר להשתמש בהרואין. שנתיים אחרי זה מת בנו היחיד, בילי, בן השלושים וארבע. מאז ועד מותו בגיל שמונים ושלוש, היה בורוז מכור לסמים.

את ג'יימס גרַאוֶורהוֹלץ, בן הזוג שלו בשני העשורים האחרונים לחייו, הכיר בורוז בזמן שעבד בסיטי קולג'. הוא זה ששיכנע את בורוז לצאת למופעי שירה ברחבי ארצות הברית, שהפכו את הסופר הנודע לשמצה לדמות פולחן ולאמן "סְפּוֹקֶן וורד" בולט. ב-1981 עברו השניים לגור בעיר לורנס שבקנזס, ושם השתתף בורוז בתוכנית גמילה המבוססת על מתדון והתחיל לפתח טכניקת ציור ייחודית. ב-1997 הוא מת בעקבות סיבוכים שלאחר התקף לב.

ב-2008, אחרי שכבר פורסם בחלקו בקובץ שכלל מבחר מכתביו של בורוז, ראה אור לראשונה כתב היד המלא של "וההיפופוטמים התבשלו בתוך הבריכות שלהם", הרומן המשותף של בורוז וקרואק.

ג'ק קרואק הוא מחשובי הסופרים האמריקאים במאה העשרים. הוא נולד ב-1922 בעיר לואל שבמסצ'וסטס, להורים קנדים דוברי צרפתית שהיגרו לארצות הברית מחבל קוויבק. אמו, גבריאלה, היתה קתולית אדוקה, והיתה לדבריו האישה היחידה שאהב בחייו. אביו היה שתיין ומהמר כפייתי. כשהיה קרואק בן ארבע מת אחיו המבוגר, ג'ררד, מדלקת ריאות. אחרי שנתיים, בגיל שש, הוא סיפר שחווה התגלות אלוהית בזמן התפילה. הנזירות בכנסייה שבה התפלל היו משוכנעות שהילד דובר אמת.

בנעוריו היה קרואק שחקן פוטבול מצטיין בנבחרת בית הספר התיכון של לואל, וקיבל הצעות רבות למלגות. הוא בחר ללמוד באוניברסיטת קולומביה, ושם פירסם כמה מאמרי ספורט בעיתון מקומי, עד שעזב את הלימודים זמן קצר אחרי שנפצע במגרש. ב-1942 הוא התחיל לעבוד בצי הסוחר וכעבור שנה התגייס לחיל הים, אבל אחרי ימים ספורים שוחרר בשל חשד להפרעות נפשיות וסימנים לאישיות סכיזואידית. בתקופת מלחמת העולם השנייה גר קרואק בן העשרים ושתיים בניו יורק, עם חברו הסופר ויליאם ס' בורוז.

הרומן הראשון של קרואק, "The Town and The City", ראה אור ב-1950 תחת שם העט ג'ון קרואק, אבל היצירה שבזכותה התפרסם היתה הרומן השני שלו, "On the Road" ("בדרכים", בתרגום עודד פלד, זמורה-ביתן, 1988; "בדרכים — המגילה המקורית", בתרגום שאול לוין, מחברות לספרות, 2009). הספר, שנחשב ליצירה הקַנוֹנית של דור הבּיט, מבוסס על חוויות אישיות של קרואק מן המסעות שלו בארצות הברית ובמקסיקו עם חברו ניל קַסאדי. קרואק סיפר שכתב את הספר במשך שלושה שבועות רצופים ב-1951, והדפיס אותו במכונת כתיבה על יריעה של נייר רציף באורך שלושים ושבעה מטרים, כדי לא לעצור את שטף הכתיבה. לדבריו "זה בעצם סיפור על שני חברים קתולים שנודדים ברחבי אמריקה ומחפשים את אלוהים. ומצאנו אותו. אני מצאתי אותו בשמַים של רחוב מַרְקֶט בסן פרנסיסקו."

ב-1957, אחרי שנדחה על ידי כמה מו"לים, התפרסם "בדרכים" בהוצאת וייקינג פרס, שהתנתה את הוצאתו לאור בהשמטה של פסקאות שיש בהן אזכורים מיניים בוטים ובשינוי השמות של דמויות אחדות כדי למנוע תביעות משפטיות. מיד עם הופעתו זכה הספר לביקורות מהללות. ה"ניו יורק טיימס" הכתיר את קרואק לדובר של דור חדש —  דור הבּיט. בעשורים הבאים השפיע "בדרכים" על דור שלם של יוצרים, ובהם הַנְטֶר ס' תומפסון, בוב דילן וג'ים מוריסון.

גם הספר הבא של קרואק, "Dharma Bums" ("בטלני הדהרמה", בתרגום יובל אידו טל, רימון/כתר, 2006), התבסס על מסע שלו עם חבר, המשורר גרי סניידר, בתקופה שבה העמיקו השניים בתורת הבודהיזם. בהמשך פירסם קרואק עוד עשרה רומנים וכן קובץ סיפורים. שניים מן הרומנים שכתב, "The Subterraneans" ("החתרנים") ו-"Maggie Cassidy" ("מגי קסידי"), ראו אור בעברית בהוצאת גוונים ובתרגום עודד פלד (בשנים 1997 ו-2009 בהתאמה).

קרואק, שהיה מכור לאלכוהול רוב חייו, מת באופן פתאומי ב-1969, בגיל ארבעים ושבע, עקב דימום פנימי שנגרם בגלל כשל בכבד.

התרשמותי: נהניתי מאד מהכתיבה, הרומן הסוער סחף אותי בקלות לתקופה המוכרת לי מאד מתקופתו של המשורר האמריקאי השנוי במחלוקת צ'ארלס בוקובסקי, שהעביר חלק ניכר מחייו בברים אפלים, שיכור כלוט, נכנס לקטטות ונזרק לסמטאות עד להתפכחותו. מצאתי גם דמיון מה בין התפתחותו הספרותית של קרואק לבין זו של בוקובסקי.   

לאוהבי הז'אנר של ספרות מתורגמת, הספר מומלץ מאד.