ספר
שירה ופרוזה חדש:
כעבור עשר שנים מאת קייטלין פינקל
"כעבור
עשר שנים" מאת
קייטלין
פינקל בהוצאת
"אוריון", הוא ספר שירה ופרוזה לירית מעניין ומרגש העוסק בהתמודדות, עם
פנים אל העתיד. בין יצירות הספר שזור חוט של עבר, הווה ועתיד בצל מחלה כרונית
ואוסף חוויות מורכבות.
הספר
עוסק בהתמודדויות עם טראומה, עם התפיסה העצמית המשתנה ועם החברה והתפיסה החברתית
המשפיעות על תחושת העצמי.
קייטלין
אוהבת להתעסק ביצירתה בנושאים של התמודדות עם העבר, התמודדות עם הגוף, ונושאים
שבינו לבינה, בינה לבינה, בינה לביניהם. היא משלבת סלנג בכתיבתה הפיוטית והמקצבית,
שוברת מבנה ומוסכמות גם במבנה הכתיבה, מה שיוצר סגנון כתיבה לירי מודרני, גם בקטעי
הפרוזה שלה וגם בשירתה.
גם
באוסף זה מתגלה קייטלין בכנותה יוצאת הדופן, הקשה לעתים לעיכול, אך מלאת הומור
עצמי. התבוננות כנה ואמיצה במשולש טראומות גופניות מילדותה ומבגרותה של המשוררת,
תוך שמירה על אהבת החיים.
קייטלין
פינקל, בת 28, תושבת רמת גן, אמנית יוצרת, משוררת,
תסריטאית ופרפורמרית. למדה משחק בבית צבי וזכתה במלגות הצטיינות, שיחקה תפקיד ראשי
בסרט קצר שהוקרן בפסטיבל הקולנוע הגאה ת"א, יצרה סרטים קצרים לפסטיבלים,
גילמה תפקידים בתיאטרון, למדה הדרכת כושר גופני וספורט על עמוד.
בימי אלה עובדת על סדרה חדשה ועוסקת בגוף וביצירה מתוך גוף.
"כעבור עשר שנים" הוא ספרה השני. ספרה הראשון, "צעקות",
יצא בהוצאת אוריון בשנת 2011.
קייטלין
פינקל מספרת: "אני כותבת בלי רחמים עצמיים, כי אני מאמינה שאמת היא
כוח המאפשר לצמוח מתוך הריסות (כדוגמת השיר "הבערה הזאת" מתוך הספר).
השירים תמיד היוו עבורי אמצעי להתגבר על רוע, דרך להכיל מציאות שקיימים בה אכזריות
וכאב. בתוכם, לפעמים, יש לי היכולת לצחוק על עצמי ועל החיים, צחוק חצי ציני שגם
עוזר לי להוריד את הכאב חלק יותר בגרון".
הספר
מוקדש ליוסי אוסלנדר ז"ל וללידיה ערמוני, שתי דמויות משמעותיות מחייה של
קייטלין, אשר עודדו אותה לכתוב ולהוציא את היצירות שלה לאור.
"כעבור
עשר שנים" מאת קייטלין פינקל. הוצאת "אוריון",
99 עמודים. מחיר לצרכן 58 ₪. ניתן להשיג בחנות ההוצאה בקניון ערי
החוף, רחוב סחרוב 19, ראשון לציון ובחנות המקוונת של ההוצאה www.orion-books.co.il
שירים
מתוך הספר:
לכי
תתנצלי
לְכִי
תִּתְנַצְּלִי
בִּפְנֵי
עַצְמֵךְ שֶׁל אָז
שֶׁפָּסַחְתְּ
עָלֶיהָ
וְתָבִינִי
פִּתְאוֹם
אֵיךְ
אַתְּ פּוֹסַחַת
מַמָּשׁ
בְּרֶגַע זֶה
וּבִמְקוֹם
לְהִתְנַצֵּל
תַּמְשִׁיכִי
לָלֶכֶת
תְּקַפְּלִי
אֶת הַבּוּשָׁה בְּאֶגְרוֹף
תֵּלְכִי
שָׁעָה בָּרְחוֹב
וְתִשְׁאֲלִי: אֵיפֹה יֵשׁ פַּח?
סָלַחְתִּי
לַמָּוֶת
אֵיךְ
סָלַחְתִּי
לַמָּוֶת
בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ
ושְָׁכַחְּתִי
אֶת
הַיּוֹם בּוֹ חָזַרְתִּי לָלֶכֶת.
הִתְחַלְתִּי
לִסְפֹּר
אֶת הַדַּקּוֹת
עַד
הַמָּוֶת הַבָּא
בְּלִי
לְהוֹדוֹת
עַל
הָא וְעַל דָּא,
נִשְׁאַרְתִּי
עִם
טַעַם הַלְּוַאי
שֶׁל
חֲרַכֵּי נִשְׁמָתִי
וְהַדְּבָרִים
הָאֵלֶּה שֶׁרָאִיתִי
רֶגַע לִפְנֵי מוֹתִי.
סַרְקוֹפָג
אִם
כָּל עֲצִימַת עֵינַיִם
הִיא
הַזְמָנַת סִיּוּט,
עֵרוּת
הִיא בְּעֶצֶם
פֶּתַח
מִלּוּט.
)אָז
לָמָּה כְּשֶׁאֲנִי עֵרָה
רַק
בָּא לִי לָמוּת?(
מֵרבֹ
חוֹצְצִים
)אֶת
חֶלְקָם שַׂמְתִּי אֲנִי,
שָׂמוּ
אֲחֵרִים,
שָׂם
אֱלהִֹים(
נִשְׁאַרְתִּי
מְלֵאַת רַחֲמִים עַצְמִיִּים.
זֶה
דֵּי דּוֹחֶה בְּסַךְ הַכּלֹ,
לאֹ
מְאוֹד סֶקְסִי
ועְכַשְָׁו
גַּם
יֵשׁ לִי קַבַּיִם,
לאֹ
בָּטוּחַ שֶׁזֶּה מָה
שֶׁמַּבְלִיט
לִי אֶת הָעֵינַיִם.
בֵּין
בִּקּוּר רוֹפֵא אֶחָד לְמִשְׁנֵהוּ
גּוּפִי
הָפַךְ סַרְקוֹפָג
לאֹ
בְּטוּחָה אִם קָבְרוּ אוֹתִי בַּחַיִּים
אוֹ
אִם אֲנִי מֵתָה מִבִּפְנִים,
צָרִיךְ
לִשְׁאלֹ בְּקֻפַּת הַחוֹלִים.
נִדְחַסְתִּי
אֶל גּוּפִי
כְּשֶׁנִּדְחַסְתִּי
אֶל גּוּפִי
אֶלֶף
שְׁבַע עֶשְׂרֵה קוֹמוֹת
בְּתוֹךְ
מֵאָה חֲמִשִּׁים וּשְׁלוֹשָׁה סֶנְטִימֶטְרִים
מַשֶּׁהוּ
צָרִיךְ הָיָה לָצֵאת.
הָיוּ
אֵלֶּה רַק נוֹזְלִים,
נוֹתַרְתִּי
כְּמוֹ יָצְקוּ לְתוֹכִי
אֶת
כָּל מָה שֶׁלּאֹ רָצִיתִי לִזְכּרֹ
זִכְרוֹנוֹת
יְצוּקִים בְּשַׁלְפּוּחִית הַַשֶּׁתֶן.
הִגִּיעוּ
יְלָדִים
סָתְמוּ
אוֹתִי
כְּפִי
שֶׁסּוֹתְמִים חרֹ מַנְעוּל בִּנְיַר טוּאָלֵט
וְאִי
אֶפְשָׁר לְהָצִיץ
מִבִּפְנִים
הַחוּצָה
וּמִבַּחוּץ
פְּנִימָה.
)גַּם
אִי אֶפְשָׁר לִנְעלֹ(.
כְּשֶׁנִּדְחַסְתִּי
אֶל גּוּפִי
אֶלֶף
שְׁבַע עֶשְׂרֵה קוֹמוֹת
בְּלִי
לְהַשְׁמִין
)וּבְלִי
לִגְבּהַֹּ(
לָקְחוּ
אוֹתִי עָשׂוּ לִי בִּצְּעוּ בִּי
חָרְטוּ
מִיכַל פְּלוּס נעָֹה שָׁוֶה אַהֲבָה לָנֶצַח.
70 כעבור
עשר שנים
מִי
זאֹת מִיכַל?
אֶת
נעָֹה אֲנִי דַּוְקָא מַכִּירָה,
הִיא סָבָּבָּה.
הצַדְָּעָה
למַּעֲַרֶכֶת
נִקַּח
מִכֶּם אֶת שְׁעוֹת הַַשֵּׁנָה,
הַמִּלִּים
שֶׁתַּגִּידוּ
תִּהְיֶנָה
מִלִּים קְבוּעוֹת, לאֹ שֶׁלָּכֶם,
נִקַּח
אֶתְכֶם מֵהַבַּיִת,
מֵהַקָּפֶה,
מֵהַמּוּסִיקָה שֶׁאַתֶּם אוֹהֲבִים,
וּמִמַּגָּע
אֲמִתִּי.
מַגָּע
אֶפְשָׁר רַק מִמְּבוּכָה אוֹ בִּפְגִיעָה,
וְאִם
נִפְגַּעְתְּ,
נַגִּיד...
מִישֶׁהוּ נָעַל אוֹתָךְ בַּמִּקְלָט,
נַגּיִד
נִשְׁכַּב
עָלַיִךְ בַּמִּקְלָט, נַגִּיד
אָה...
אֵין לָנוּ מָה לְהַגִּיד.
אַתֶּם
רַַשָּׁאִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאַרְבַּע הַמִּקְלָחוֹת שֶׁלְּמַטָּה,
אֶפְשָׁר
עִם כַּפְכַּפִּים אוֹ בְּלִי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה