ספר חדש בהוצאת קשב לשירה
משא המשוגע
מאת אמיר אור
73 עמ', 68 ש"ח
"משא
המשוגע" הוא ספר עם אני מאמין. ספר ששיריו חברתיים וקיומיים כאחד, הקורא
למחאה והתעוררות. אמיר אור אינו נרתע מלחרוג ממעגל הקסמים של האני ולגעת בפצעי
הכלל – החברה, המדינה, והאדם באשר הוא
אדם. זוהי שירה של חזות קשה הכואבת את התנהלותנו הפוליטית, החברתית והרוחנית. בכל
הרמות האלה המחאה ששירתו מבטאת היא קודם כל ערכית. עדשת הספר מתכווננת על צעירים
ומפוטרים, ובוחנת את מלחמת הקיום האורבנית, אך גם את הרעב למשמעות, את יחסי האדם
והטבע ואת היהדות והישראליות.
הַבַּרְבָּרִים: סִבּוּב שֵׁנִי
|
לֹא לַשָּׁוְא חִכִּינוּ
לַבַּרְבָּרִים,
לֹא לַשָּׁוְא
נִקְהַלְנוּ בְּכִכַּר הָעִיר.
לֹא לַשָּׁוְא עָטוּ
גְּדוֹלֵינוּ אֶת בִּגְדֵי כְּבוֹדָם
וְשִׁנְּנוּ אֶת נְאוּמָם
לִכְבוֹד הַמְּאֹרָע.
לֹא לַשָּׁוְא נִתַּצְנוּ
מִקְדָּשֵׁינוּ
וּבָנִינוּ אֲחֵרִים
לְאֵלֵיהֶם;
כַּדָּת שָׂרַפְנוּ אֶת
סְפָרֵינוּ
אֲשֶׁר אֵין חֵפֶץ בָּם
לָאֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה.
|
כִּדְבַר הַנְּבוּאָה
בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים,
וְנָטְלוּ מִיַּד
הַמֶּלֶךְ אֶת מַפְתְּחוֹת הָעִיר.
אַךְ בְּבוֹאָם עָטוּ
לְבוּשׁ כִּלְבוּשׁ הָאָרֶץ,
וּמִנְהָגָם הָיָה
מִנְהַג הַמְּדִינָה;
וְעֵת צִוּוּ עָלֵינוּ
בִּלְשׁוֹנֵנוּ,
לֹא יָדַעְנוּ עוֹד מָתַי
בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים.
|
השירים,
שחוברו לאורך כעשרים שנה, כתובים במגוון סוגות-שיר, ואפשר לגלות ביניהם פנים
קלאסיים ורומנטיים, מודרניים ואף פוסט-מודרניים. הספר כולל גם שער של תרגומי סיפור
ושירים מאת ג'ורג' אורוול ("להרוג פיל"), ו.ב. ייטס, צ'רלס סימיק
ויאן-לי, העוסקים באותם נושאים עצמם. "משא המשוגע" הוא דיבור פוליפוני הנע
בין התוכחה לפרודיה ובין הנשגב לפנטסטי, ומקיף בשיריו התעלות ואלימות, תוכחה ואחוה, כמיהה וכאב.
אמיר
אור נולד בתל אביב, וגר בה כיום עם בנו, יער.
בנעוריו עבד כרועה צאן וכפועל בניין בארץ ובהולנד, והתגורר בהודו. הוא למד
פילוסופיה ומדע הדתות באוניברסיטה העברית, ולימד בה על הדת היוונית העתיקה. פרסם מאמרים רבים בתחומי הקלאסיקה, הדתות, שירה, וחברה. הוא מלמד
כתיבה יוצרת באוניברסיטאות ובתי ספר לשירה בארץ ובעולם, ופעיל בצוות ההיגוי
של 'מאבק המשוררים' שקם בשנה שעברה בעקבות המחאה החברתית.
אור
פרסם את שירתו בעשרה ספרים בעברית ועשרה בתרגומים לשפות שונות. כן פרסם בחמישה
ספרים תרגומי שירה ופרוזה מיוונית עתיקה, יפנית ואנגלית. על שירתו ותרגומיו זכה בפרסים
בארץ ובחו"ל. הוא ייסד את הליקון,
כיהן כעורכה הראשי וכמנהלה האמנותי, ויזם את מפעלותיה - כתב העת, הוצאת הספרים,
פסטיבל השירה הבינלאומי וביה"ס לשירה. כיום הוא המנהל המקצועי של המסלול
לכתיבת שירה והכשרת מנחי שירה בסמינר הקיבוצים, עורך את סדרת השירה
"כתוב", ומכהן כעורך הישראלי של כתב העת הבינלאומי 'אטלס'. הוא
חבר מייסד של התאחדות תכניות הכתיבה האירופית EACWP,
חבר בצוות ההיגוי של תנועת השירה העולמית WPM , והמתאם האזורי של 'משוררים למען השלום'
שליד האו"ם.
ספריו ותרגומיו:
אני מביט מעיני הקופים (שירה) עקד, 1987
פָּנים (שירה) עם עובד, 1991
הבשורה על פי תומא (תרגום מיוונית) כרמל, 1992
פדיון המת (שירה) ביתן, 1994
תשוקה מתירת איברים – אנתולוגיה לשירה הארוטית
הקלאסית (תרגום מיוונית) ביתן / המפעל לתרגומי מופת, 1994
ככה (שירה) הקיבוץ המאוחד, 1995
שיר (שירה) הקיבוץ המאוחד 1996
סיפורים מן המהאבהאראטה (תרגום מאנגלית) עם
עובד / אמנות לעם, 1998
לטאה מאת בננה יושימוטו (תרגום מיפנית עם
אקיקו טקהאשי) כתר, 1998
יום (שירה) תג / הקיבוץ
המאוחד 1999
לאשה מאת שונטארו טאניקאווה (תרגום
מיפנית עם אקיקו טקהאשי) מודן, 1999
שיר טאהירה (פרוזה) חרגול, 2001
מוזיאון הזמן (שירה) הקיבוץ המאוחד, 2007
המרחק בינינו מאת פיונה סמפסון (תרגום
מאנגלית) קשב, 2008
החיה שבלב – אהבות 2010-1990, מבחר וחדשים
(שירה), קשב 2010
בקרוב: משא המשוגע – (שירה),
קשב 2012
El-Sha’ar
Fata T’ashar El-Mujrimin, (Arabic), Faradis publishers, Paris 1995
Miracle (English / Hebrew) Poetry Ireland, Dublin 1998
Drowning,
He Breathes Living Water (Macedonian) The Pleiades Series,
2000
Language Says (English) Poetry Miscellaneous, USA, 2001
Poem (English) Dedalus Press,
Dublin 2004
Să
Te Vorbim Pe Tine (Romanian / Hebrew) Vinea Press, 2006
Wiersz (Polish) Portret, 2006
Day (English) Dedalus Press, 2006
Plates from The Museum of
Time
(English) Aark Arts, 2009
Milagro / Las Horas (Spanish/English) Urpi
Editores, 2011
התרשמותי: את אמיר אור
ראיינתי לפני כמה שנים, ב-2007 לאחר הוצאת ספרו מוזיאון הזמן – הקיבוץ המאוחד
2007, וכבר אז נחשפתי לאני המאמין של המשורר שבעיניי
הוא אחד הטובים בזמננו. אמיר אור נוגע בנושאים קיומיים ואינו נרתע מביקורת נוקבת,
אלא מתהלך לצידה בנינוחות. יש לפעמים והיד הכותבת חורטת בכאב או משמיעה זעקה
חברתית, אבל תמיד תהייה השירה של אמיר עם אמירה חזקה ונוקבת ותעסוק בנושאים שבין
אדם למקום ובין אדם לקיומו. לשאלתי באותו הראיון לגבי הביקורת/המבקרים, השיב אמר
(להלן הציטוט):
"הביקורת בעיתונות מקבלת כיום פתחון פה
מוגבל ביותר, וממושטרת לדיבור קליפי של ייצור תדמיות. עם זאת, העניין לא פעם מחדד
את העשייה הביקורתית ללא הגנות ומסווים. במבט
לאחור, בתקופה המודרניסטית מבקרים הזיקו יותר משתרמו: אמנות היא דיאלוג, אבל
בהשפעת הביקורת העולם התמלא באמנים שהתהדרו דווקא בחוסר המובָנוּת של יצירתם וחשבו
זוהי הגושפנקה הבטוחה לביטוי עצמי אותנטי. לא פעם קרה ועדיין קורה, שאמנות סתומה
או בנאלית דווקא זכתה לכבוד ציבורי, אך למרבה הצער אין זה בזכות דיאלוג אמיתי שהיא
קיימה עם קהלים, אלא בגלל סוג של דיכוי שבעלי סמכות בתחום האמנות מפעילים על
שוחריה: קהל לומד מ"המבקרים" ו"החוקרים" שאמנות היא עניין
מסובך שאינך יכול להבין בכוחות עצמך, אלא רק בהסתמך על קביעותיו של בר-סמכא זה או
אחר.
במצב כזה, ככל
שקביעותיהם של "בני סמכא" כאלה מובנות פחות לשוחרי השירה (והאמנות
בכלל), ככל שהן שרירותיות או מבוססות על תיאוריות איזוטריות יותר, מתחזק מעמדם של
אותם בני סמכא כקובעי טעם - אבל לא מכוחה
של הסכמה אלא מכוח חוסר הביטחון שהשרו בקוראיהם. לכן, ביטוי אמנותי בלתי מובן,
הנמסר בשפה פרטית לגמרי, או ביטוי שעל פניו הוא בנאלי לגמרי, משרת היטב את האינטרס
של אותם "בני סמכא": זוהי בלשונם "אמנות לשם אמנות", או
"צורת אמנות רדיקלית"; כלומר, משהו שאינו נבחן על פי אמות מידה מוצהרות,
ולכן תלוי לחלוטין בפרשנותם שלהם. בתרבות שבה "מומחים" קובעים
"טעם" בלי שייתנו בידי הקהל אמות מידה נגישות להערכת אמנות, אין דיאלוג
עם האמנות, אין הבנה ואין חוויה של יופי – אלא ציות חברתי לטעם מוכתב מטעם. בספר, "משא
המשוגע" מצאתי את אשר אהבתי, ובלשון המשורר:
"אֶת הַתְּשׁוּבוֹת
הַנְּכוֹנוֹת, אֶת הַקּוֹל, אֶת הַטּוֹן
וְיוֹצְאִים
לְפִי הַסֵּפֶר, בְּזִמְזוּם
מְכֻנָּף –
נְחִיל מַחְשָׁבוֹת
שֶׁאֵינָן שֶׁל אִישׁ."
(מתוך השיר
"אוניברסיטה", עמ' 19)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה