ספר שירה חדש
מאת: שמעון רוזנברג
(106 עמודים, 49 ₪)
טרויה מנמנמת
טְרויָה מֻקֶּפֶת חומָה
הַחומָה מֻקֶּפֶת בִּטְרויָה
אָנוּ זְקִיפִים מַשְׁקִיפִים לַמֶּרְחָק
עֲסוּקִים כָּל יום בְּזֶמֶר
וְלֹא רואִים מִמֶּטֶר
כִּי שׁומְרִים אֲנַחְנוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת
אֱלֹהֶיהָ
וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמַת
עַל עֶרְוותַיִךְ הִפְקַדְתִּי שׁומְרִים
וְכָל הַיּום וְכָל הַלַּיְלָה עִוְּרִים
חופְרִים בֵּין רַגְלַיִךְ.
(השער הראשון - עמ' 20)
"כל הדרכים מובילות אל עצמן",
בהוצאת פרדס, הוא ספר שירים שני של שמעון רוזנברג והוא חובק בתוכו שירים שנכתבו ברובם
בחמש השנים האחרונות.
לספר שלושה שערים:
השער הראשון עוסק בשירה פוליטית חברתית,
בדרך כלל בלשון עקיפה, ודן באופן ביקורתי בהתחזקות האידיאולוגיה הלאומנית הדתית בחיינו,
בכיבוש ובמיליטריזם, בתהליכי הזרה ודה-לגיטימציה לשמאל כולו, ולפלסטינים אזרחי מדינת
ישראל. השירים בשער השני מציגים "דיון" פואטי בשירה עצמה. לצד שירים ארספואטיים,
עולות שאלות וביקורת על מצב השירה והמשוררים במדינה (בכלל זה דיון במשוררים שאינם מצליחים,
מסיבות רבות, לזכות בהכרה). השער השלישי, "שירי בינת המצב", אינו מאופיין
בתמה מרכזית מובהקת. השירים מהרהרים בהיבטים ב"בנאליים" לכאורה, ב"יומיומיים",
של חיי הפרט, המשפחה והחברה:
דברים בעניין המובן מאליו
אִם אֵינִי עוֹסֵק בַּמּוּבָן מֵאֵלָיו
הֲרֵי זֶה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מוּבָן מֵעַצְמוֹ
וְאֵינוֹ מִתְרַגֵּשׁ מֵהַצֹּרֶךְ לְאָמְרוֹ.
וְאִם אֵינִי מַכְבִּיר עָלָיו הֲנָחוֹת
הֲרֵי זֶה מִשּׁוּם שֶׁעַל פִּי תְּכוּנָתוֹ
הַטִּבְעִית
הוּא מִתְנַהֵל מֵאֵלָיו עַל מֵי מְנוּחוֹת.
אֵינִי אוֹרֵב לַמּוּבָן מֵאֵלָיו
וְהוּא לֹא רוֹאֶה בִּי אֶת טוֹרְפוֹ
אֵינִי מַמְתִּין לוֹ בְּפִנַּת רְחוֹבוֹת
כְּחוּט שָׁקוּף מָתוּחַ לְהַמְעִיד
זֶה מוּבָן מֵאֵלָיו: הוּא יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי
פֹּה
כְּשֶׁהוּא מֻנָּח בּוֹטֵחַ בִּמְקוֹמוֹ
וְזֶה בְּהֶחְלֵט לֹא מִקְרִי
שֶׁהַלֹּא הַזֶּה
מֻחְלָט וּמוּבָן מֵעַצְמוֹ.
מִטַּעַם זֶה הוּא אֵינוֹ סוֹבֵל אֲרָעִיּוּת
וְאֵינוֹ מוּכָן לְשִׁנּוּי
הוּא לֹא יַסְכִּין לִפְשָׁרוֹת
וְלֹא יַסְכִּים לְצַו פִּנּוּי
וְאַף אֲנַחְנוּ לֹא נִדְרָשִׁים לְטַפֵּל
בְּרַוְחָתוֹ
אַף שֶׁיֵּשׁ אַחֲרָיוּת רַבָּה
בְּהַשְׁאָרַת הַמּוּבָן מֵאֵלָיו לְנַפְשׁוֹ
שֶׁמָּא יַהֲפֹךְ סִפּוּקוֹ לְסָפֵק
כְּבַעַל לֵב נֶחֱלָשׁ מֵחֲמַת אִי סְפִיקָתוֹ.
בֵּינְתַיִם הוּא מוּכָן לְקַבֵּל אֶת שְׁתִיקָתֵנוּ
וְשֶׁאֵינֶנּוּ טוֹרְחִים בּוֹ, כָּאָמוּר
כְּשֶׁאַהֲבָתֵנוּ מוּבֶנֶת לָנוּ מֵעַצְמָהּ
וְאֵינֶנָּה זְקוּקָה מֵאִתָּנוּ לְאִשּׁוּר.
(השער השלישי עמ' 84)
בספרו השני, "כל הדרכים מובילות אל
עצמן", התרחק רוזנברג מהכתיבה האינטימית אותה חלק אתנו בספרו הראשון, שירים שחלקם
נגעו בכאב שהתלווה לביקור באושוויץ וכבן לדור השני בשואה. ניתן להבחין בהתפתחות ובצמיחה
לא רק בכתיבה אלא גם בבחירת החומרים, ובאמירה הרחבה יותר, הציבורית יותר של המשורר.
מאז ספרו הראשון "שירים מזווית העין"
התרחב הספקטרום והתפשט לאמירות חברתיות יומיומיות המאפיינות את החיים סביב,
וכל זאת בניגון תחבירי השומר על רצף.
יש מקרים בהם יוצרים/כותבים משנים משהו
בתפיסת העולם של הקוראים, ואם קיים פוטנציאל לשינוי הוא מורכב ממרכיבים שונים כמו איכות
הכתיבה, הבעת עמדה תרבותית, מוסרית או אחרת, הניתנות לזיהוי בטקסט עצמו. זה חלקו של
הקורא, לאפשר לטקסט לחלחל לתודעתו ולפחות לייצר אצלו חשיבה.
בספר הזה, רוזנברג "נוגע בנושאים"
באופן ישיר, כוחם נוצר מתוך ראייה מפוכחת, מעט אקזיסטנציאליסטית, של המציאות, כמו בשיר
היפה "חפירות":
חפירות
קוֹרֶה שֶׁמְּשׁוֹרְרִים גְּדוֹלִים הֵם
אֲנָשִׁים קְטַנִּים
קוֹרֶה שֶׁמְּשׁוֹרֲרִים קְטַנִּים הֵם
אֲנָשִׁים גְּדוֹלִים
זֶה לֹא מִקְרֶה שֶׁאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים
הֵם מְשׁוֹרְרִים גְּדוֹלִים
וּוַדַּאי שֶׁאֵין זֶה מִקְרִי שֶׁאֲנָשִׁים
קְטַנִּים הֵם מְשׁוֹרְרִים קְטַנִּים.
וְאֵלֶּה לֹא כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁאֲנִי
יָכוֹל לַחֲשֹׁב עֲלֵיהֶן
בְּקֹר הָרוּחַ
וְזֹאת מִבְּלִי לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן
מְקַדֵּם בְּטִיחוּת שֶׁל בֵּינוֹנִיוּת.
הֶגְיוֹנִי שֶׁמְּשׁוֹרְרִים גְּדוֹלִים
חוֹשְׁבִים אֶת עַצְמָם לַאֲנָשִׁים גְּדוֹלִים
קוֹרֶה יוֹתֵר שֶׁאֲנָשִׁים קְטַנִּים חוֹשְׁבִים
שֶׁהֵם מְשׁוֹרְרִים גְּדוֹלִים.
אִישִׁית אֲנִי מַעְדִּיף מְשׁוֹרְרִים
גְּדוֹלִים שֶׁחוֹשְׁבִים שֶׁהֵם אֲנָשִׁים רְגִילִים
בִּמְיֻחָד כְּשֶׁהֵם טוֹעִים.
אֲבָל נָדִיר לִמְצֹא מְשׁוֹרְרִים גְּדוֹלִים
שֶׁחוֹשְׁבִים אֶת עַצְמָם לַאֲנָשִׁים קְטַנִּים.
פְּגוּמִים – כֵּן. מוּזָרִים – בְּוַדַּאי.
רַק לֹא קְטַנִּים.
וְעוֹד יוֹתֵר נָדִיר
שֶׁאֲנָשִׁים קְטַנִּים חוֹשְׁבִים אֶת
עַצְמָם לִמְשׁוֹרְרִים קְטַנִּים.
גְּדֻלָּה, מִטֶּבַע נִפְחָהּ וּמִשְׁקָלָהּ,
אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַסְתִּיר אֶת עַצְמָהּ
מֵאֲחוֹרֵי גְּלִימָה, מִתַּחַת לָרִצְפָּה,
בַּעֲלִיָה שֶׁל גַּג.
עָלֶיהָ לְהַכִּיר שֶׁיִּקְשֶׁה עָלֶיהָ
לִנְשֹׁם בְּתוֹךְ סְלִיק
הִיא עֲלוּלָה לְהִשָּׁכַח וּלְהַחְלִיד
כְּמוֹ נֶשֶׁק מִתְּקוּפַת הַמַּנְדָּט.
אֲבָל אֶפְשָׁר לִקְבֹּר לְתָמִיד מְשׁוֹרֵר
בִּמְיֻחָד כְּשֶׁאֵין מִישֶׁהוּ גָּדוֹל
דַּיּוֹ
לַחְפֹּר אוֹתוֹ מִתּוֹךְ קִבְרוֹ.
(שער שני, עמ' 50)
שירתו של רוזנברג מנסה בדרך כלל לשלב בין
רעיון מופשט כמו העיסוק במובן מאליו ועוד נושאים אחרים, לבין זרם תודעתי, שאת האפקט
המלא שלה ניתן להשיג באמצעות קריאה בקול, אך מושגת הנאה צרופה גם בקריאה שקטה.
הווירטואוזיות של שמעון רוזנברג היא המכנה
המשותף בין שני ספריו, ובין שלושת השערים בספרו זה, ומעניק למחברו את החשיפה לקהל רחב
יותר של קוראי שירה, אך בעיקר למי שמתעמק בקריאת שירה ובקי ברזיה.
מה שמייחד את ספר השירה הזה; למרות הכתיבה
מהחוץ אל הפנים, בשונה מהספר הראשון בו הכתיבה הייתה מן הפנים אל החוץ, יש חיבור בין
הנושאים לקול הפנימי, האישי והמיוחד שמזמין את הקורא "פנימה" לרבדים העמוקים
יותר, מתקיים דיאלוג בין הקורא למחבר ונוצר ביניהם חיבור מעניין בין ידע שירי וראייה
רחבה של העולם ובין היכולת "לצייר" פנים בעלות גוונים ואופי.
נכון לתקופתנו, עם הנטייה לשטחיות והחיים
בתרבות האינסטנט, לעתים העומק התרבותי הופך מיותר, אך רוזנברג מזמין את קוראיו לחוויה
שירית מסוג אחר, גורם לקורא לחדד את הקשב ולגייס את יכולותיו כמו המחבר עצמו, לנוע
בגמישות בין הנושאים שאולי חלקם רחוקים מעולמו של הקורא, ורחוקים האחד מהשני בזמן ובמרחב,
אבל שוכנים יחד ומובילים את הקורא לחוויה ההולכת
ומתעצמת עם הקריאה.
שמעון רוזנברג, יליד פולין, עלה לישראל
בשנת 1957 (בגיל 5). מתגורר בתל אביב. נשוי ואב לשניים.
ספר שיריו הראשון שירים מזווית העין (הוצאת
גוונים, 2011). שיריו התפרסמו בכתבי העת: מטעם, מטען, עיתון 77, מאזניים, משיב הרוח
ובכתבי עת מקוונים.
המייסד והעורך, בשיתוף עם נעמה ארז של נתיבים
– כתב עת מקוון ליצירה ועיון.
מפרסם מאמרי ביקורת ופרשנות, בעיקר בתחום
השירה. רוזנברג אינו חוסך בשיריו בביקורת חברתית, פוליטית, אתית, או בביקורת עצמית.
גם בספר זה הוא מסתמן כמשתייך במובהק לזרם משוררים חברתיים – ככזה שאינו מעמיד את עולמו
הרגשי במרכז שירתו.
תודה!
השבמחק