* * * * * *
(468 עמודים, 84 ₪)
יזהר סמילנסקי אינו רק אחד מחשובי הסופרים בישראל, הוא גם אחת מן הדמויות האיקוניות שלה: צבר, מפקד ב"הגנה", קצין במלחמת השחרור, חבר כנסת, מורה ומרצה, סופר עטור פרסים שכתביו ודעותיו גרמו אי נחת בימין וגם בשמאל—מי היה האיש הזה?
בעזרת יומנים, מכתבים, עדויות בני משפחה וחברים, וכמובן בעזרת ספריו וסיפוריו, משחזר הכרך הראשון (מתוך שניים), במונוגרפיה החדשה מאת ניצה בן-ארי, את העולם שבו עוצבה דמותו רבת המתחים והסתירות של ס. יזהר, ב-22 השנים הראשונות לחייו. הוא מתגלה כצעיר בודד ושונה, המתבונן מן הצד ויודע, משחר נעוריו, שכל מה שהוא רוצה זה לכתוב, ולכתוב נכון. לא "הצבר" בה' הידיעה, לא "הנסיך", אלא נער עני ובודד עד לכאב. הספר עוסק בשנים שבהן הוא נוצר, בבית הגידול שלו ובאנשים הגדולים והקשים שביניהם גדל. הוא מתאר את התהליך שבו הפרפר בקע מן הגולם, ואת המעבר מיזהר סמילנסקי הנער לס. יזהר מחבר “אפרים חוזר לאספסת”.
מתוך הספר, עמודים 297-298
"נעמי ויזהר עדיין "ביחד" בדרך כלשהי. יזהר רוצה לכתוב. זה כל מה שמעניין אותו. הוא אינו רוצה ללמד והוא שונא לתת שיעורים פרטיים. נעמי עובדת ללא הרף, מכלכלת את עצמה ואת אמה ובעצם גם את האח אפרים הלומד בפראג. יזהר "מפונק" מבחינה זו. בסופו של דבר מספקים לו בני משפחתו כסף לכלכלתו, גם אם בדוחק. כל רצונו עכשיו הוא לכתוב.
השניים קשורים כבר בכל מיני אופנים, ספק אוהבים, ספק לא אוהבים. הם אינם רואים את האהבה עין בעין. יזהר רואה באהבה ערך מקודש, רומנטי, שאינו זקוק למילים או למגעים. בינתיים הוא רוצה בנעמי "בטוחה" אבל רחוקה, לא מפריעה, לא תובענית, מוכנה לבוא לקריאתו, מניחה לו זמן ומקום לעצמו, לא תלויה בו. ההבדלים המאוד משמעותיים האלה ילוו את יחסיהם שנים רבות. היא מלאת מרץ, מעשית, שוקקת חיים, זקוקה לאהבה ממשית, ארוטית. הוא עסוק בחיפוש עצמי, מחטט בלי הרף בנשמה, מחפש מקום משלו לכתוב, חופשי בחברת חבריו/קרוביו, מפנטז על אהבה אמיתית ואידילית שאינה זקוקה לא למילים ולא למחוות גופניות, מתבייש להציגה כחברתו. הוא זקוק באופן נואש לשקט ולפינה משלו כדי לכתוב, כי, כמו סופרים רבים אחרים, הוא לא מסוגל, פשוט לא מסוגל, לכתוב במחיצת אחרים. הוא לא רוצה שהיא תכבול אותו באהבה "גשמית", לא רוצה תלות (דף ממכתב שנקטע, ללא תאריך):
רציתי שאהבתנו תהיה נעלה, שלא יהיה באהבה כל דבר שבבטלו תבטל האהבה, לא רעיון ולא אידיאל – שתהיה זו אהבה טהורה ונאמנה. רציתי שאת תוכלי להיות בקצה זה ואני בקצה שני ודי במבט חולף של עין להשקיטנו ולהוכיח כי יש לי ויש לך עוד משהו קרוב על אף כל הגדרות והסייגים. רציתי שכאשר יהיה לך רע או לי רע ניפגש יחד באין אומר ודברים ונפרד באין אומר ודברים ויהיה טוב. רציתי שלא יהיה בה באהבה כל שמץ לכלוך או זוהמה, שלא תשזפה עין זר שתהיה הדבר היחידי שנוכל להגיד: "זה שלי". [...]"
פרופ' ניצה בן-ארי היא מתרגמת, עורכת וחוקרת ספרות ותרגום באוניברסיטת תל-אביב.
בן-ארי תרגמה יצירות מופת מגרמנית, אנגלית, צרפתית ואיטלקית, ביניהן פאוסט של גתה
(2006), וזכתה בפרס טשרניחובסקי לתרגום. ספריה, רומן עם העבר (1997) ודיכוי הארוטיקה: צנזורה וצנזורה-עצמית בספרות העברית 1930 – 1980, (2006) עוסקים בעיצוב זהות לאומית באמצעות הספרות.
בן-ארי הייתה העורכת של ס. יזהר בהוצאת זמורה-ביתן דביר, וליוותה את פרץ ארבע היצירות האחרונות שכתב: מלקומיה יפהפייה, צדדיים, אצל הים, וגילוי אליהו. היא גם ערכה את המפעל העצום ליום הולדתו השמונים, שכלל הפקה מחודשת וחגיגית של כל כתביו, וכרך מיוחד שנקרא דברים ליזהר. ידידותה עם יזהר ועם משפחתו העמיקה כאשר היתה מאוחר יותר לאשת בנו הבכור ישראל. לכתיבת המונוגרפיה, בן-ארי הסתייעה, בנוסף לשיחותיה עם יזהר, במאות מכתבים, מסמכים, בראיונות עם חברים ובני משפחה, באגדות משפחתיות, בכתביו של יזהר (גם כאלה שלא פורסמו), ביומניה של נעמי, אשתו של יזהר, ובסיפורים שכתבה על סמך היומנים. כל זאת כדי לנסות ולהגיע, בחשיפה לעתים קשה, אל האיש. לא אל הסופר הדגול כי אם אל האדם רב הסתירות והתעלומות שמאחוריו. לא אל הדמות הציבורית, אלא אל יחסו הסבוך של האיש המאוד פרטי שמאחוריה לשאלות הנוקבות המלוות את קיומנו עד היום, לציונות, לערבים, אבל גם ל"אהבה", לנשים. כאן, ב-22 שנותיו הראשונות, טמון הגרעין.
התרשמותי: אחד הספרים או סיפור חיים, היותר טובים שקראתי לאחרונה. ספרה של ניצה בן-ארי מתבסס על יומנים, רשימות ומכתבים שנכתבו במשך עשרות שנים, זוהי איפה מונוגרפיה עם פרטי ביוגרפיה ומציגה מסכת חיים של דמות ספרותית חשובה - ס. יזהר, ומפגישה את הקורא עם חלקים נכבדים בדמותו. השילוב בין ממצאים ארכיוניים ותובנותיה של הכותבת, מגלות דמות מרתקת. לא נותר לנו איפה אלא להמתין לכרך השני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה