והשמיים צלולים ממעל

מאת: א.ה. הונזה

בעריכת: רן זיו

הוצאת סטימצקי

******

(191 עמ', 89 ₪)

זכי היה ילד "איטי" ושונה מיום היוולדו. אחיו, א.ה.הונזה, שכואב עד היום את חייו המיוסרים והמבוזבזים, כתב, בהשראת חייו ומותו, רומן ביכורים שהמציאות והדימיון מתערבבים בו זה בזה.

"והשמיים צלולים ממעל" אינו ספר קל ואולי אף מקומם. הוא אגרוף ברזל בבטן הרכה. הוא פותח באומץ וברגישות צוהר לעולמו המיוסר של הילד החריג ומעלה על פני השטח את מגבלותיה ועיוורונה של החברה בה הוא גדל. הספר מתאר בשפה מדוייקת וכואבת את יחס החברה אל מצוקותיו של החריג שבתוכה. המחבר עורך חשבון נפש אמיץ, מכאיב ונוקב הן עם דרך התנהלות המבוגרים ויחסם אל הילד, גיבור הספר, והן עם חברת הילדים האכזרית, המועכת, רומסת ומתעללת בו פיזית ונפשית.

הילדים והמבוגרים כאחד, צוחקים ולועגים לו, חומסים ממנו בטחון, אהבה ותחושת שייכות וגוזלים ממנו כל מה שיקר לו (המחבוא שטיפח, הכלב שמצא והעניק לו תחושת בטחון והגנה ועוד).

על אף התיאורים הקשים של המציאות בה גדל גיבור הספר, הדמויות של הונזה אנושיות מאד, מעוררות אמפתיה ומכמירות לב. חוסר הישע וחוסר האונים שלהן זועקים לשמיים, אך נותרים חסרי מענה.

"והשמיים צלולים ממעל" הוא לא עוד ספר על הקיבוץ. הוא מטפל בהתמודדות הבלתי אפשרית של ילד חריג בחברה שדוחקת את השונה אל השוליים עד הסוף המר. סיפורו הכאוב של גיבור הספר יכול היה להתרחש בכל חברה שהיא, (לכן לא מוזכר שם המקום בו מתרחשת העלילה, והדמויות גם הן חסרות שם). הסיפור מועצם על רקע של חברה קטנה וסגורה כמו קיבוץ.

"אני מאמין, כי לספר הרגיש הזה תהיה תרומה לשיח החיוני על מקומם של החריגים בתוכנו ועל האתגר העצום שהם מעמידים בפני כל אחד ואחת מאיתנו" (ד"ר משה שנר, ראש החוג למחשבת ישראל במכללת אורנים)

הספר שלפנינו מלווה את הקורא ולא מרפה ממנו זמן רב לאחר שסיים את הקריאה בו.

א.ה. הונזה יליד לוחמי הגיטאות 1954, בן להורים ניצולי שואה ממייסדי הקיבוץ. הביוגרפיה שלו ושל משפחתו שזורה בהיסטוריה של מדינת ישראל. התגייס לסיירת גולני, נפצע במלחמת יום כיפור, החלים וחזר ליחידה שלו. נפצע שנית והפעם פציעתו היתה קשה. הוא שיקם את עצמו, התחתן ונולדו לו ארבע בנות. בשנים האחרונות התמסר לכתיבה.

הונזה הוא כינוי שדבק בו בילדותו והוא אימץ אותו כשם העט שלו.

התרשמותי: בעלי יוצא קיבוץ, הוא קרא את הספר ונזכר בתקופת ילדותו, ונזכר גם בהתמודדות של ילדים עם חריגות בקיבוץ, אפילו חריגות קלה כמו השמנת יתר.  הספר בהחלט מעביר היטב את ההתמודדות ואת הקשיים הצפויים לילד בחברה קטנה וסגורה, המתבוננת בזכוכית מגדלת על הפרט וממקמת אותו במדרג החברתי עפ"י קריטריונים שקבעה החברה. היו קטעים בספר שגרמו ללחלוחית בעיניים.

מתוך הספר: "לטיול יוצאים תמיד במשאית של המשק, זו שחונה מול הכיתה, ותמיד אבא מלווה אותו. הם יושבים עם כל הילדים בארגז הגדול של המשאית מאחור, על ספסלי עץ שמורכבים במיוחד לקראת הנסיעה לאורך הדפנות הפנימיות של הארגז. בצד השני, החיצוני, של כל דופן, תקועים סולמות עץ חזקים, בתוך תושבות ברזל, ומעליהם פרוש כמו אוהל ברזנט ירוק, שמעסה מפני השמש או הגשם, אם יבוא. משני הצדדים ומאחור, הארגז פתוח. במהלך הנסיעה, הרוח החזקה שוטפת את הפנים כמו מים קרים ומי שמביט נגדה, נאלץ לצמצם את העיניים בכוח ולהטות את הראש כדי לראות את הנופים והמכונית בכביש, שחולפים במהירות עצומה". ..... "אבל לא בטיול מדובר, אלא בהודעה שירדה עליו, ממש רגע לפני שכל הילדים, וגם הוא, יוצאים לערב אחרון בבית ההורים, לקראת "הטיול הגדול". ככה סתם, כדרך אגב, בלי להרים מבט, אמרה לו המטפלת או אולי המורה, בקול נמוך, עד שהוא לא בטוח אם היא מדברת אליו. נדמה שהוא גם לא כל כך זוכר מי אמרה לו, זה מה שהוא מספר בינו לבינו, אבל הוא גם יודע שהוא משקר לעצמו, והלוואי והיה שוכח. היא כמעט לחשה את הדברים וידיה ממשיכות לסדר משהו, בו בזמן שהוא גחון בין ארגז התפוזים לקרטון הבננות, תוך שהוא מצרף אותם יחד, תפוז אחד ובננה אחת בשקית לכל ילד לארוחה הראשונה בטיול. רק אמרה לו שיניח בצד שקית אחת לעצמו. "תניח בצד!" חזרה והדגישה, "ולא בארגז הגדול, איפה שכל השקיות!" לתומו הבין שזכה במתנה על עבודתו, אך תוך שהוא ממשיך לאסוף את הפירות לתוך השקיות, הלך והתגלגל בו איזה מין ספק על זכות יתר זו, שיש בה משהו מעבר למה שהוא מכיר או רגיל בינו ובין המטפלת. הספק החל לנקר בו ולא עצר, עד ששאל למהות הזכות הנדיבה.  ונדמה שהחל להבין. היא אמרה, עדיין בלי להסתכל לכיוונו, כי היות שאביו לא יתלווה אליו לטיול, או לא יוכל להתלוות אליו כמו בטיולים הקודמים, הוא יישאר במשק עם ההורים. אבל הוסיפה, הוא ירוויח מכך, בניגוד לשאר הילדים: בגלל שהוא נשאר במשק, הוא יוכל לישון בלילה בבית הוריו. "ויותר מכך," הדגישה תוך שהיא מישירה לראשונה מבט לעברו, "תוכל לאכול ארוחת בוקר וצהריים בחדר האוכל של הקיבוץ" – דבר שאסור כמובן על הילדים האחרים." ....."לאחר מכן, באותו טון רגוע, סיפרה לו כי לטיול הזה מצטרף אבא של ילד אחר כמלווה. "והרי אתה יודע," אמרה "שהמשק לא יכול להרשות לעצמו לצרף שני אנשים מבוגרים לטיול אחד. מישהו הרי חייב להישאר ולעבוד."