עמק יזרעאל ירושלים
יוסף עוזר
הַכָּחָל וְהַשָּׂרָק מְאֹהָבִים עַד
הָאָזְנַיִם
יֵשׁ שֶׁלֶף וְיֵשׁ קַשׁ וּגְבָבָה וְחוֹחִית
בְּצֹמֶת מְגִדּוֹ
חָרְבוֹת אֻרְווֹת הַקֵּיסָר שְׁלֹמֹה
כַּלָּנִיּוֹת בֵּין אֵיקָלִיפְּטוּסִים
וְהַיּוֹגֵב בַּשַּׁעַר.
אֲנִי נָבִיא עַל הוֹנְדָה סִיוִיק.
נֶהָג רוֹאֶה אֶת מַה שֶּׁיִּהְיֶה
מַרְאַת הַמְּכוֹנִית מַרְאָה
אֶת מַה שֶּׁהָיָה
"יוסף עוזר איננו משורר שזה מקרוב בא. בן
למשפחת עולים בגדדית, יליד ירושלים ומי שילדותו עברה עליו במושב חקלאי בעמק
יזרעאל, הוא מפרסם את שיריו זה שלושים שנה. עם זאת, דומה כי בספר חדש זה – פואמה
מתמשכת בת קכ"ג פרקים קצרים – הוא נכנס מחדש לשירה הישראלית, לזירתה הפנימית
ביותר, לאיזו נקודה מרכזית בה, אשר אולי לא היתה קיימת עד כה, ועתה היא נקבעת
איתנה כמו מסמר הנקבע בקורה תחת פטישו הדייקני של קול שירי רענן, בוטח, יציב, קולע
ולא יחטיא.
הפואמה קבועה במסגרת של נסיעה במכונית
("הונדה סיוויק") מירושלים לעמק יזרעאל (המשורר נוסע לפקוד את אחותו)
ובחזרה מעמק יזרעאל דרך כביש 6 ועד לשער הגיא, שם נעצרות המכונית והפואמה מחמת
פנצ'ר. בתחילה נראה כאילו מנצל הדובר השירי את הכפילות של ירושלים במרום הריה ועמק
יזרעאל ובעומק שדותיו לשם העתקת קדושתה של ירושלים אל שדות המזרע המשתרעים תחת
"לילה חיוור" מבית אלפא עד נהלל (אלתרמן). הוא מנצל את האנלוגיות
האפשריות בין שני המקומות, מבליט הבדלים, מאזכר מקורות, רומז לטקסטים הנמצאים
כביכול מאחורי מרחקים רבים (למשל, ל"שיר לילה של הנודד" של גיתה). אולם
עד מהרה מתברר, שהדובר מנסה לתווך ובה בעת גם להפריד בין עשרות מצבים וייצוגים
נוספים: בגדד וארץ ישראל, ילדות של עוני, שהעמל החקלאי גאל אותה מניוון, ובגרות של
מחשבה בשלה ושקולה, לשון עברית רווית מקורות קדומים למיניהם וסלנג ישראלי רווי
לעזים למיניהם ("העמק הוא ג'קוזי", "השדות מניבים אוברדרפט"),
יהודים וערבים, המשורר עצמו ומחמוד דרוויש, מלחמה ושלום, ישראל של 1952 (שנת
הולדתו של המשורר) וישראל של ימינו, ומעל לכל – קדושה וחולין, אלוהים ואדמה, אמונה
ופעולה מעשית ומכלכלת של הנחת צינורות והשקאה לילית, כש"בוץ מתפנק בין אצבעות
הרגלים".
כל התכנים הללו וכן רבים שלא פורטו כאן נישאים
על גבי אמירה שירית משכנעת למן קריאת השורה השנייה של הפואמה ("יש שלף קש
וגבבה וחוחית בצומת מגידו"); אמירה שירית מוצקה וחומרית, או נוטפת כ"אגל
נמלא כאגס" – תמיד מדויקת, שרויה בתנועה בלתי פוסקת, תמיד – גם כשהיא איטית
וכמו מהוססת - גברית ומלאת כוח. באחד
מפרקי הפואמה אומר הדובר: "מרוב שתפרתי יצא רק קרע". בפואמה המרשימה של יוסף
עוזר קורה הדבר ההפוך: מרוב קרעים מתגלה בה המאוחה והשלם".
דן
מירון
על המשורר:
יוסף עוזר נולד בירושלים, גדל בעמק יזרעאל, חזר בתשובה ולמד בישיבת אור שמח.
שיריו זכו להערכה ולפרסים: פרס רון אדלר על הספר "סילן טהור" בספריית
הפועלים, פרס על שם ליס מלר באונ' חיפה, ופרס ראש הממשלה בשנת 1993. עוזר כיהן
כיו"ר "מאזניים" של אגודת הסופרים העבריים, היה בן מקימי כתב העת
"דימוי" ומעורכי "משיב הרוח". כיום עוסק בחינוך ותגורר
בירושלים.
התרשמותי: השירים נעים ונוגעים בזיכרונות וחוויות המושפעות
מהילדות בעמק ובירושלים ומה שביניהם, שירים המבקשים לנסות להבין את מהות המעבר בין
קודש לחול והעירוב ביניהם. ניתן להבחין בהתבוננות החותרת להתבונן ב"מקום"
הטעון הזה, שאינו רק רקע לחיים, אלא מהותו של הכותב. השירים פורשים לרווחה את עולמו
החווייתי של הדובר/הכותב. כתיבתו היא תנועה מתמדת ב"חלל שלישי" - שבין עולמות – מרכז-שוליים, קודש - חול, רוחניות-חומריות,
אינטלקטואליות-רגשיות, מכליל את כולם, מתחבט בהם ומצמיח את האני השירי.
יוסף עוזר, אינו פורץ בשירה
מתוך גטו סתגרני, ואף אינו מפיר טאבו מקובל בעולם האמוני ממנו הוא בא, ומלהט הוא
במלים במחשבה שקולה. החברה הדתית, נענית לצו-השיח ההגמוני של הספרות העברית החדשה ומקעקעת
עמדות דתיות שמרניות. אבל הרובד הסמוי בשיריו של יוסף עוזר עושה את ההפך הגמור: בקריאה
מעמיקה מבקש המשורר להשיב לשירה העברית החדשה את מה שאבד לה – את היכולת הטבעית לשוחח עם הסמלים היהודיים העתיקים ולהכיל
אותם בתוך הזרם העכשווי. אסיים בציטוט, אחד היפים מתוך הספר, ולא במקרה,
השיר החותם את הספר, (עמ' 127);
כְֹּשֶהַוֶּרֶד נִפְתָּח
וְיוֹנֵק הַדְּבַֹש
בֵּין יֶרֶךְ הָעִבְרִית לְיֶרֶךְ
הָעֲרָבִית
בַּמִּפְשֹּעָה בְּמֵי נֶפְתּוֹח,
כְּנִיסַת יְרוּשָלַיִם
לסיכום: ספר מומלץ !!
פג
השבמחקאַשְׁרֵי הַיּוֹדֵעַ כִּי הַזְּמַן הוּא
דֶּבֶק הַמַּגָּע שֶׁל הַמָּוֶת
בֹּא יָבֹא
בֵּין הַדַּפִּים הַלְּבָנִים הַמִּתְחַבְּרִים לִהְיוֹת
לַסֵּפֶר הַנִּתְלָשׁ שֶׁל הַחַיִּים
פב
השבמחקאֵינֶנִּי שָׁר בַּגְדָּדִית, בַּגְדָּד מֵתָה.
כִּי סְנֶה לֹא יִדְלֹק לְמִי שֶׁרוּחוֹ רוּחַ עֶבֶד.
כִּי שִׁירַי לֹא בְּטַעַם רַחַת לוּקוּם
אֵינָם מִתְגַּעְגְּעִים לַפְּרָת,
אֲנִי נוֹלַדְתִּי תַּחַת זוֹ הַשֶּׁמֶשׁ
בֵּין חָרְבוֹת מְגִדּוֹ לָחֳרָבוֹת תַּעְנָךְ
זָרַעְתִּי אֲדָמָה בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל, חָרַשְׁתִּי וְקָצַרְתִּי
אֵינֶנִּי מְטַבֵּל אֶת שִׁירַי בְּרֵיחַ קִנָּמוֹן
אֲנִי לַסְּפָרִים וְלֹא לְאוֹצְרוֹת הַסִּיר וְהַכִּירַיִם.
אֲנִי מְלַמֵּד שֶׁעוּגִיּוֹת מוֹלִיכוֹת שׁוֹלָל
וְהַיּוֹם יֵשׁ לָהֶם צְלִיל שֶׁל רוֹגְלָה.
לִשְׂפָתִי הָעִבְרִית יְהוּדִית אוֹתָן אוֹתִיּוֹת
בָּהֶן שָׁרָה דְּבוֹרָה בִּפְרוֹע פְּרָעוֹת
וְדָּוִד בָּרַח לַמִּדְבָּר לִכְתֹּב שִׁירִים
אֲנִי רוֹצֶה מַנְהִיג נוֹקֵב בִּשְׁמוֹת כְּלֵי נְגִינָה,
שֶׁיַּלְדִּי יִנְהַג בַּמִּלִּים כִּבְמֵאִיץ חֶלְקִיקִים יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא כָּבוֹד.
נְבִיאִים בַּתנ"ך שֶׁלִּי הִכִּירוּ אֶת חַיֵּי הַשִּׁקְמִים וְאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה
כִּי אֲנִי מַגִּיהַּ אֶת חַיַּי וְחַיֵּי יְלָדַי לָסוּר לִרְאוֹת.
הַגֶּפֶן אוֹמֶרֶת לִי: רָחַצְתִּי אֶת שִׁירֶיךָ, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם.
כִּי תַּבְנִית מוֹלַדְתִּי בְּחֶבֶל תַּעְנָךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ
בּוֹאֲכָה יְרוּשָׁלַיִם. זָרָה לִי הַגּוֹלָה תֵּל אָבִיב
וּבְנֵי בְּרַק, אַי, בְּנֵי בְּרַק.
הָעֵשֶׂב לִבּוֹ אֵלַי,
בְּקוֹנְכִיּוֹתַי נִגּוּן הַמַּמְטֵרוֹת בַּלַּיְלָה כִּמְטַחֲוֵי גִּבְעַת הַמּוֹרֶה.
אֵינֶנִּי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, קְלָלוֹת אֵינָן לְרוּחִי.
בתנ"ך שֶׁלִּי עֲדַיִן קַיֶּמֶת
דַּעַת אֱ-לֹ-הִ-י-ם