ספר חדש: "זהב"
מאת ניצה סלונים
סיפור אהבה
נוגע ללב על אנשים, זיכרונותיהם, שתיקתם, שפתם ומה שביניהם, ועל קסמיה של העיר
ירושלים
זהב מאת ניצה סלונים, בהוצאת כנרת זמורה
ביתן, הוא
סיפור ישראלי מאד, המשרטט בעט עדין ומדויק
סיפור אהבה נוגע ללב על אנשים, זיכרונותיהם, שתיקתם, שפתם ומה שביניהם, ועל קסמיה
של העיר ירושלים. זהו ספר 'בטעם של פעם'. יש בו גם רומנטיקה ואופטימיות ומעין הפי אנד.
העלילה מביאה אותנו לירושלים במחצית הראשונה
של שנות התשעים. יום אחד מתפרץ איש זר אל תוך חייה השלווים של אישה צעירה, ומכריז 'בעלך מנהל רומן עם אשתי'. האישה הנדהמת, שחייה עלו על שרטון, יוצאת לחפש
עבודה. היא
נענית למודעה מוזרה בעתון, ומוצאת את עצמה בתפקיד מזכירתו האישית של איש זקן וחכם,
היודע ש"העולם שואף לאי-סדר". במהלך החודשים הבאים מתארגן 'סדר חדש' בין המזכירה הצעירה והיפה לבין המעסיק
שלה, בנו שגר בניו-יורק והמטפל שלו. האיש הזקן, שבע ימים ומעשים, שכאב גדול ליווה
את חייו, זוכה בערוב ימיו למתנה מופלאה שעליה כבר לא ישלם לעולם. הוא לומד להכיר
אהבה אחרת, שלא ידע שיש כמותה. אהבה שכולה חסד.
"זהב" הוא
סיפרה השלישי של ניצה סלונים. קדמו לו "כי מתוק האור", בהוצאת עם עובד,
ו"להחזיק את הזנב של החלום", בהוצאת ידיעות אחרונות.
"כשאני כותבת אני משתדלת לכתוב ספר מן הסוג שאהבתי לקרוא. אני מפיקה הנאה
רבה מן השימוש במשלבים שונים של השפה העברית המופלאה, שצמחה נוכח עיניי משפה
מצומצמת ולא ממצה, לשפה שמאפשרת התבטאות מדויקת ומכילה", מספרת ניצה סלונים. בכתיבתה
היא משלבת מדי פעם אמירה כללית על החיים, שממצה את ניסיון חייה. כתיבתה
נוגעת, כואבת ומסקרנת.
ניצה סלונים בעלת תואר ראשון בספרות עברית והיסטוריה. "בנערותי חלמתי
להיות סופרת, אבל החיים כפו עליי תכנית אחרת.
ובכל זאת בשלב מסוים החלטתי לפרוש מעבודתי כמנהלת הרשות לדוקטורנטים של
האוניברסיטה העברית בירושלים, ויצאתי לנסות להגשים את חלומי", היא מספרת.
בשנות השמונים עבדה לצד עבודתה באוניברסיטה גם בתרגום סדרות וסרטי טלוויזיה בערוץ
הראשון (ולמדה תרגום במסגרת לימודי מוסמך
בחוג לקומוניקציה). "כתוצאה מזה נמלאתי הערצה ותודה למתרגמים שהצליחו להעביר
אלינו בילדותנו את מיטב אוצרות העולם באפשרויות המוגבלות שהעמידה העברית של פעם
לרשותם".
ניצה סלונים שואבת את השראתה לכתיבת הספר "מן המקום שאני שואבת את כל מה
שאני חושבת, אומרת, כותבת: מן הספרים
שקראתי, ההרצאות ששמעתי, האנשים שפגשתי. בקיצור,
מחיי וחיי האנשים סביבי. חיים שהחלו במחציתה הראשונה של המאה העשרים, עברו בכל
תהפוכותיה, וזכו להגיע לעולם החדש המשתנה
במהירות נגד עינינו. "אני
משתדלת לכתוב ספר מן הסוג שאהבתי לקרוא, ומפיקה הנאה רבה מן השימוש במשלבים שונים
של השפה העברית המופלאה, שצמחה נוכח עיניי משפה מצומצמת ולא ממצה, לשפה שמאפשרת
התבטאות מדויקת ומכילה. אני מרבה לזכור את
ספרי נעוריי, שעיצבו אותי, ומנסה לתת ביטוי לכאב שליווה את חיי וגם לשמחה
ולצחוק. משתדלת לכתוב נוגע, כואב, מסקרן,
ואולי גם טיפה ציני. ותמיד מחפשת סיום אופטימי.
כשהתחלתי את "זהב", אחרי שני ספריי הראשונים שעסקו הרבה באובדן,
התכוונתי לכתוב ספר מצחיק ומשעשע, קל ולא מכאיב.
הכנסתי איש זקן לספר, רק כדי שיהיה מישהו שיאמר דברים חכמים, ואז התגלגלה
מחשבתי לאובדנים שלו, והספר כבר הלך לאן שהלך. הגיבורים הראשיים הם שני חברים,
קפלינסקי ורובין, שהגיעו מאותה עיר בפולניה, וחברותם רבת השנים נמשכת עד סוף
המילניום; הם בעיניי סמל לעולם הישן, שמתמעטים אלו שזוכרים אותו. העולם שחיו בו
אבי וחמי, שהספר מוקדש לזכרם. זהו ספר
'בטעם של פעם'. יש בו גם רומנטיקה ואופטימיות ומעין הפי אנד. (אני זקוקה תמיד להפי
אנד, לא יכולה לוותר עליו)".
ניצה כבר עובדת במרץ רב על ספר חדש, רביעי במספר. "יש לי התחלה של ספר
שקראתי לו 'כשילדים וכלבים שיחקו ברחובות' שהתחלתי לכתוב קטעים ממנו כאשר 'נתקעתי'
במהלך כתיבת 'זהב'. אני מנסה לספר על
החיים שהתנהלו בשנות השבעים בבית שלנו בירושלים, שהיה מלא בילדים, בחברים, בחיות
בית, בצחוקים ובמריבות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה