הקרקס הגדול של הרעיונות

הוצאת "אחוזת בית" שמחה לבשר על צאת הרומן

הקרקס הגדול

של הרעיונות

 

מאת מיקי בן-כנען

 

 (422 עמ', 98 ₪)

בבוקרו של יום חורף בנובמבר 2009, מתגלות שתי קשישות ללא רוח חיים בבית אבות ירושלמי: האחת עטויה בתחפושת מהוהה של פיל, ואילו השנייה לבושה כמו בובה, בשמלה רכוסה בכפתורי זהב ונעלי לכה. למרות שסיבת המוות ברורה – חנק כתוצאה מתנור גז שֶכָּבה באישון לילה – אף אחד לא יכול להסביר מדוע שתי הנשים המתות נראות כאילו הרגע ברחו מהקרקס.

כך מתחיל "הקרקס הגדול של הרעיונות", הרומן השני של מיקי בן-כנען ("אם החיטה"), שמגולל תעלומה מרתקת ורבת-תפניות המתחילה באמצע המאה העשרים וחובקת ארצות ואירועים, עד לרגע פתיחתה של צוואה בלתי צפויה. במרכז העלילה עומדת חבורת זמר יוצאת דופן – ליאון, פֶּסְקָה, עֵמנואל והצלע הנשית, פוּטֶרְקוֹ (המכוּנָה פוּ) – שהתגבשה באותו בית אבות ירושלמי, כחמש-עשרה שנה לפני המוות המסתורי. העלילה המפותלת והצבעונית שרוקמת בן-כנען עוקבת אחר קורות חייהם של הארבעה, ששרדו את הטירוף, הקיצוניוּת, הבדידוּת והאימה של המאה העשרים, עד שנפגשו לבסוף בירושלים. בתוך כך מגלים הקוראים כי אף אחד מהגיבורים אינו בדיוק מי שנדמה שהוא.

בעולמה הדמיוני, המסחרר ופורץ-הגבולות של מיקי בן-כנען, המובן מאליו מתואר באורח פלאי ונשגב, ואילו המופלא מוצג כמובן מאליו. כך, תופעות לא-ריאליסטיות לכאורה ואירועים מוזרים – כמו פילים מעופפים, כיסאות שצומחים מעצי דובדבן, מופעי סטנד-אפ מול אסקימוסים באלסקה ולהקות עורבים לבנים – מתקבלים על הדעת בזכות כישרונה של בן-כנען, שמעניקה להם בסיס שטמון בו היגיון רוחני. למעשה, כולם הם חוליות צבעוניות שמרמזות על רצף של זיכרון אנושי המבוסס על אידיאות גדולות, כאלה שמניעוֹת את האנושוּת קדימה – כמו מדע, אמנות, אהבה, שפה והומור - או מרסקות אותה ומאיימות להחריבה.

בין השכבות הרבות שמהן נברא הרומן המצחיק והעצוב הזה, מופיעים מדי פעם דיווחים כרונולוגיים, כמו-עיתונאיים, הסוקרים יממה ביום חג אחד, שבו אובך כבד הולך ועוטף את המדינה. האובך מגיע מכיוון הים, ואט-אט חודר ומטשטש את המציאות הישראלית השקועה באידיאה השלטת בה: קדחת הקניות. האם הכול יקרוס, או שאולי בכל זאת הרוח האנושית תמשיך להפריח רעיונות גדולים שיצילו את כולנו מהתהום?

מיקי בן-כנען: הערות ביוגרפיות

מיקי בן-כנען, מחברת "הקרקס הגדול של הרעיונות", היא אמנית פלסטית ומעצבת תפאורות ותלבושות לתיאטרון. על עבודותיה הבימתיות זכתה במהלך השנים בפרסים. רומן הביכורים שלה, "אם החיטה", ראה אור ב-2006 (בהוצאת הקיבוץ המאוחד – ספרא) וגולל את סיפורה הפנטסטי של אישה נמוכת קומה בת 58, לבורנטית במעבדה לבדיקות שתן, שרוכשת הליקופטר אדום להרכבה ויוצאת איתו להרפתקאות מופלאות. הספר, שלוּוה באיורים ובציורים של בן-כנען, הפתיע את קהל הקוראים בארץ וזכה לשבחי הביקורת:

"כושר ההמצאה של "אם החיטה" מציב את הספר בשורה אחת עם טובי כתביה של פיי וולדון [...] ההתבוננות המדויקת של המחברת בתהפוכות יחסי אנוש ובכוחה של המקריות בהחלט יכול להציב את הספר במדף אחר, בו מתגוררים קורט וונגוט ומרגרט אטווד [...] אין בספר דבר וחצי דבר שיעיד על היותו יצירת פרוזה ראשונה של המחברת [...] זו לא 'הבטחה', זה מימוש מדויק, חכם, אינטליגנטי ומצחיק של היכולת לשאת עלילה סבוכה והאומץ לספר אותה בלי להתחנף לקוראים, מתוך אמונה עמוקה ומוצדקת בערכו של הסיפור [...] 'אם החיטה' הוא לא רק אגדה משובבת לב שבה אישה קטנה וחכמה מנצחת את מטומטמי-כל-העולם וזוכה בחירות [...] אלא גם ספר טעון בתובנות שוברות-מוסכמות ובהרהורים שמציבים אתגרי-מחשבה חביבים לקורא."

אריאנה מלמד, Ynet, אוגוסט 2006

"כתיבה של ממש. האמנות הננטשת לאיטה של הסיפור, שבה יש דמויות, ויש עלילה, ויש דמיון, ויש (המון) הומור, ויש תנועה פנימה והחוצה בין הריאלי לפנטסטי, ויש נקודת מוצא לא הגיונית (ושוב, מצחיקה) שהופכת עם הדיפדוף להיגיון משל עצמה וכובשת אותך [...] נכבשתי. קרה לי מה שקורה רק במחיצתה של ספרות טובה באמת: המציאות סביבי נמוגה לאיטה, עד שהוחלפה בזו של המילים. זוהי קריאה של פעם. בעולם הקדם-טלוויזיוני, הקדם-אינטרנטי [...] מי קורא ככה היום? מה יש לקרוא ככה היום?"

יאיר לפיד, "ידיעות אחרונות", פברואר 2008

התרשמותי: הקריאה בקרקס הגדול של הרעיונות לוקח את הקורא מן הפנים אל החוץ וההפך, זו קריאה מהסוג שמנתק את הקורא מהסובב אותו וגורם לו לשקוע בעלילה, לחוות אותה ולהיות חלק ממנה, וכל מה שדמיוני ו/או לא הגיוני, הופך באמצעות המלים להגיוני ומציאותי, לעתים החוויה עצובה/משעשעת, אך מרתקת את הקורא. לדוגמא, בדיווח בעיתון על מותן של שתי הקשישות בבית האבות נכתב; "במרווח שיועד לתצלום, הודפסה פרסומת המטיפה להיגיינת חניכיים." וגם "שתי הנשים המתות נראות כאילו זה עתה ברחו מהקרקס." גם התאורים התיאטרליים של בן כנען מצליחים לשכנע כמו בהצגה, כשהשחקן לובש ופושט דמויות.