ספר מתנה חדש: מילים שלא נתנו לנו

 

ספר מתנה חדש:

מילים שלא נתנו לנו מאת קרן אדוריאן

 

"מילים שלא נתנו לנו" מאת קרן אדוריאן בהוצאת "ספרי ניב" הוא ספר מתנה חדש, ספר טקסטים נפלא ומרגש, שנכתב כדי לעזור לאנשים להאמין שהם ראויים מעצם קיומם, גם אם לימדו אותם אחרת.

הספר מומלץ לכל אדם. כמתנה לבני נוער, לבני זוג, לבני המשפחה ולחברים, ובראש ובראשונה לנו, לעצמנו - לילד שהיינו, לילד שבנו ולמי שאנחנו עכשיו.

קרן אדוריאן, פסיכותרפיסטית ומרצה באוניברסיטת חיפה, ומנהלת ומרצה את "קורסי השלמות לחיים". תמיד כותבת.

קרן אדוריאן: "הטקסטים החלו כפוסטים בפייסבוק שהעליתי מדי פעם בניסיון לשתף אנשים ולעורר לחשיבה על חלקים נפשיים שפחות מדברים עליהם. אט-אט זה הפך להיות פוסט יום שישי בבוקר, שאנשים מחכים לו וכותבים לי אחריו".

 

"מילים שלא נתנו לנו" מאת קרן אדוריאן. הוצאת "ספרי ניב", 181 עמודים. מחיר לצרכן 82 ש"ח, להשיג בחנויות הספרים הדיגיטליות ברשת או באתר ההוצאה  https://nivbook.co.il/.  

 

 

מתוך הספר:

1.

כל אדם

צריך

חוף מבטחים.

מקום אחרי סערה,

מקום לפני מסע.

מקום ללכת בו,

נפש יחפה.

 

לא לכולם יש.

יש שנולדו בלב ים.

בעין סערה

שלא הייתה שלהם.

יש שנולדו

תוך כדי מסע,

של מי שלא הגיע

לחוף משלו.

ויש כאלה שנולדו

כדי להיות חוף לאחרים.

אנשים לא בוחרים מאיזה חוף,

מאיזה ים,

הגיעו.

אבל מתוך הצורך

בא החיפוש.

לפעמים אנחנו רוצים

שמישהו אחר, יהיה

חוף המבטחים שלנו.

לפעמים אנחנו

לא מאמינים שנמצא אותו,

ונשארים על אי.

לפעמים אנחנו מעדיפים

את לב הים,

כי מעולם לא ראינו חוף.

ואולי

אדם חייב

לבנות

חוף מבטחים

משלו.

לגלות את מי שהוא,

ולבטוח בו.

לא כי אין אחרים,

אלא כי הוא,

 ישנו לו.

ובדרך,

לבחור לו אנשים,

שלא ינסו להיות לו חוף.

או אי.

או סערה.

כי זה, בשבילם.

אלא יבחר כאלה

שיזכירו לו

שהחוף קיים בו.

ויהיו אתו

כשהוא שוכח.

 

2.

יש אנשים שמסתדרים לבד.
הם תמיד: "לא צריכים".
הם בסדר.
מישהו בעבר
אמר להם:
"כמה נפלאים אתם",
כי אתם מסתדרים לבד.
ולא ראו אותם.

אנשים קוראים לזה עצמאות.
אני קוראת לזה בדידות.
כי הם הבינו שאין שם אף אחד.

 

יש אנשים שלא מסתדרים לבד.
הם תמיד צריכים עזרה.
הם לא בסדר.
מישהו בעבר
אמר להם
"כמה מסכנים אתם".
כי אתם לא מסתדרים לבד.
ולא ראו אותם.

אנשים קוראים לזה תלות.
אני קוראת לזה בדידות.
כי גם הם גילו שאין שם אף אחד.

 

מישהו היה צריך ילד חזק.
כדי שלא יכבידו עליו,
או כדי שהוא יוכל להיות החלש.
לא בכוונה.
מישהו אחר היה צריך ילד נזקק.
כדי שלעולם לא יהיה לבד.
או כדי שהוא יוכל להיות החזק.
לא בכוונה.

 

והילד החזק
והילד החלש
עשו את מה שביקשו מהם.
לא בכוונה.

 

הם לא יודעים שזו למידה.
הם לא יודעים
שהם לא חייבים.
להיות חזקים או חלשים
כי זה מה שאחרים צריכים.

 

אבל אם רגע יעצרו
ויקשיבו לעצמם
הם ישמעו את הילד ההוא.
שהיה ראוי להראות. אז.
והיום.

והם יכולים ללמוד להאמין
שמה שהם צריכים, חשוב.
שהם יכולים להיות חזקים וחלשים בשבילם.
כי הם בעלי ערך מעצם קיומם.
בכוונה.

 

3.

 

לפעמים

כשאנשים מנסים לנחם,

הם אומרים:

זה לא סוף העולם.

זה יעבור.

תהיה עוד הזדמנות.

תסתכל על מה שיש.

תראה כמה.

זה לא כזה נורא.

תגיד תודה ש.

 

ואתה מבין

שאין מקום

לכאב.

שצריך למהר

לארוז אותו.

שזה מפר את הסדר.

וזה לא מספיק נורא,

או מוצדק,

להרגיש

את מה שאתה מרגיש.

 

אולי

כי מי שמנחם

חסר אונים.

אולי כי הוא

חושב

שהוא אחראי,

ואולי

כי

אנשים למדו

שיש רגשות שמותר

וכאלה שלא.

ולהם צריך

אישור מיוחד.

אחרת

זו חולשה.

וחולשה זה מסוכן.

אז מיד מחזקים.

אבל מי שזקוק לנחמה

לא צריך שיסדרו לו.

ולא צריך פרופורציות.

הוא יודע.

הוא רק צריך שרגע,

יעשו לו מקום.

לאכזבה ,

או לכאב,

או לתסכול,

או צער.

 

בלי למדוד  אותו

בלי לאשר אותו

ובלי לאסוף אותו.

 

שיהיו לידו.

 

ויסמכו עליו,

שיבוא הזמן

והוא יוכל להניח.

ומותר לו גם לא.

זה נקרא נראות.

 

4.

לפעמים זוגיות מורכבת לאנשים.
הם אומרים

ולא שומעים:
תהיה איתי.
הרבה.
מעט.
במרחק הזה.
לא, הזה.

תראה אותי

 כשאני לא רואה את עצמי.
תדע בלי שאגיד.
תאשר שאני שווה.
אל תאפשר לעצמך,
את מה שאני מונעת ממני.

אל תתעלם,
ממה שאני לא מראה.
אל תהיה אתה,
אני לא אהיה אני.

בזכר או בנקבה.
בקשות לא רציונליות מזוגיות.

 

ונדמה לי שחייב להיות רגע
שכל אחד אומר:
זו מי שאני,
זה מי שאתה.
אני צריכה, מה אתה יכול?
אתה צריך, מה אני יכולה?
ואם בתוך היכולות של שנינו
יש משהו מספיק יקר לכל אחד,
כל השאר הוא בונוס.

 

5.

מתישהו למדנו,
שאסור להגיד
כי אולי זה לא מתאים.
או לקחת,
כי לא מגיע לנו.

 

למדנו לא לשחרר
כי יראו לנו,
או לשתף,
כי לא יבינו.

 

הבנו שאסור לכעוס,
כי זה הורס,
או לבקש,
כי אולי זה יכביד.

 

אמרו שלא מפסיקים,
כי אסור לאכזב,
ולא מנסים,
כי אולי נכשל.

 

למדנו לפחד מקרבה,
כי אולי ילכו.

 

אבל אולי מה שלמדנו,
זה להחזיק בפחדים
של מי שלימד אותנו.
אולי מה שהורו לנו,
הוא לא לסמוך

על עצמינו ועל אחרים.
לא כי אנחנו לא ראויים,
אלא כי הם לא יכלו.

 

כי האמת היא
שאפשר להגיד, לקחת, לשחרר, לשתף, לכעוס, לבקש, להפסיק , לנסות ,להתקרב
ולסמוך על עצמינו ועל האחרים,
שאנחנו והם
נהיה בסדר.
גם אם כל הפחדים כולם

יתממשו.

גם אז,
נהיה ראויים לאהבה.
תמיד היינו.
בעלי ערך מעצם קיומינו.

 

ספר חדש: זמן, געגוע סיפורים קצרים

 

 

"בוכמן היא מספרת טבעית ... והיא אף יודעת לקשור נכון בסיום את כל העלילות למעין נשף מסיכות"

                                                                     ירון אביטוב, הארץ ספרים על ספרה הקודם

                                                                               של עדנה בוכמן "פנסיון שטרן"

 

זמן, געגוע

סיפורים קצרים

מאת: עדנה בוכמן

עורך: חיים פסח

סטימצקי, הוצאה לאור

 

*******

180 עמודים,  88 ש"ח

 

 

 

 

בגיל המעבר החליט לשנות את אורח חייו: עזב את ביתו ומשפחתו, קנה ג'ינס קרועים והנציח קעקוע בכתפו. האם באמת ישתנו חייו?

 

בכניסה להיכל התרבות מנגן בוריס בכינור. בוריס היה כנר שני בתזמורת קייב וכעת מקבץ נדבות. נגינתו נגעה לליבה של צעירה כל כך עד שהייתה מגיעה יום-יום להקשיב לו.

 

כרמלה, פרודה מבעלה, זוכה לביקור מהאקס. בחדר השינה נחירות המאהב מזעזעות את הקירות. כך גם בכל לילה, והיא מחליטה לחזור לבית בעלה. יהיו פחות ריגושים, אבל לפחות תהיה שינה טובה.

 

האלמן מבקר בבית העלמין עם בת זוגו החדשה שתוהה איך תוכל להיות קרובה ככל האפשר לאהובה. מימין לחלקה שלו קבורה אשתו, משמאל, אימו, והיא מה יהיה עליה, איך תשכב לצידו לנצח?

 

66 סיפורים קצרים ואנקדוטות, כולם מחיי היום-יום: חיי משפחה, פרידות, בגידות, קנאה ואהבות חדשות. העלילות מגוונות, מפולפלות, מתובלות בהומור ואנושיות מאוד.

 

"זמן געגוע" הוא ספרה הרביעי של עדנה בוכמן. קדמו לו הספרים "נדדה האהבה", שהועלה כמופע בקפה-תיאטרון הקאמרי ותורגם לגרמנית, "האם יש משהו בינינו", שעובד למופע מוזיקלי בתיאטרון תמונע, ו"פנסיון שטרן" שתורגם אף הוא לגרמנית.

 

 

 

"עדנה בוכמן משרטטת בחמלה את נפש האדם. במילים פשוטות ,בכמה משפטים, מזקקת חוויה אנושית. סיפורים יומיומיים , אנדקטות. תמונות קטנות מחיינו... אפשר לקרוא לאט , סיפור ביום... אני מזמינה אתכם לקנות מתנות   לאמהות, לדודות, לחברות שלכן."

                                                                                                             אסתי זקהיים, שחקנית

 

עדנה בוכמן – הערות ביוגרפיות

עדנה בוכמן, לבית בלוך,  בת לשושלת תעשייני טקסטיל בעלי מפעל גדול בצ'כיה – "אלד". ב 1939 , ממש לפני פרוץ המלחמה הצליחו הוריה להימלט לארץ בספינת המעפילים "טייגר-היל". בארץ הקימו את "אלד" שהיה למפעל מוביל בתחום האופנה.

 נולדה בארץ ב 1945, גדלה ברמת גן ומתגוררת בה גם כיום. מאוחר יותר כתבה ספר סיפורים המבוסס על זיכרונותיה מהייקים, שהמשיכו לנהל את חייהם ברמת גן כאילו עדיין חיו בסביבה גרמנית.

בנעוריה שלחו אותה הוריה ללמוד אופנה בפנימייה לבנות בשוויץ, שם פגשה נערות מכל קצוות תבל ונחשפה לתרבויותיהן.

לאחר שחזרה לארץ התגייסה לצבא, שם הכירה את אבי ילדיה. לאחר מספר שנים נשלחה לברמינגהם, אנגליה, להתמחות במפעל טקסטיל מתקדם. בשנים אלו נפתחה לתרבות שהותירה בה רושם עמוק והשפיעה על המשך דרכה ועל כתיבתה.

כשחזרה לארץ החלה לעבוד כיועצת אופנה לסגל הדיפלומטי הישראלי והזר בישראל.

ב 1979 פתח בעלה לשעבר מפעל לתכשיטים והיא למדה גמולוגיה (תורת אבני החן) ועבדה כקניינית אבני חן לתעשייה.

עוד מילדותה אהבה עדנה להקשיב לסיפורי המבוגרים בפגישות משפחתיות ולעובדות המפעל שחלקו איתה חוויותיהן. היא אהבה להשלים את הסיפורים ולדמות להם סוף כזה או אחר.

בשנים האחרונות החלה לכתוב סיפורים  קצרים. ופרסמה עד כה ארבעה ספרים.

 

מבחר מתגובות הקוראים:

"על עדנה ניתן לומר באחריות שהיא דוקומנטרית של החיים והיא עושה את זה בצורה נהדרת."

"בכישרון הייחודי לה יכול הקורא למצוא את עצמו בסיפורים שלה, כל אחד לקוח מסיטואציות החיים היומיומיות, בזוגיות, באהבות, בשנאות ביחסים עם ילדים ומה לא.....עם חוכמת חיים בלתי נדלית.
עדנה היא סך כל ספריה. לפעמים רב הנסתר על הגלוי ותמיד יהיה טוויסט שיגרום לך בסוף סיפור לומר לך לעצמך,  וואללה? בייקית טיפוסית"

"מתלהבת ומוקסמת מכישרון הכתיבה שלך. זו מתנה מיוחדת בה זכית ובנדיבות את מעניקה ממנה לנו הקוראים ... תודה רבה"

 

ספר שירים חדש: עקבות באבק הזמן

 

ספר שירים חדש:

עקבות באבק הזמן מאת אלון זהבי

 

"עקבות באבק הזמן" מאת אלון זהבי בהוצאת "ספרי ניב", הוא ספר שירים מקסים ומרגש.

איך מתמודדים עם נקודות משבר בחיים? איך מביטים בחיים מן המקום הנמוך ביותר בהם? מה מביא אותנו למקומות הללו? ואיך ניתן לשוב מן התהומות אל החיים ולנסוק מעלה בחזרה אל השמש ואל כחול השמיים? אלה הן כמה מהשאלות שהניעו את התהליכים שעבר אלון זהבי. את התובנות האישיות העולות מהן הוא מביא בשיריו, על ציר הקיום המתמשך לאורך מאות שנות למידה, השתפרות והתקדמות בלתי פוסקות במסע שעושה כל אדם מראשיתו ועד לסוף הלא ידוע.

אלון זהבי גדל והתחנך בדימונה. ילדותו עברה עליו בעיירת העולים המדברית, כשהוא מנווט את דרכו בין אתגרי החיים במקום יישוב מתהווה, בין תרבויות שונות שהתנקזו לצוואר בקבוק אחד בנוף סלעי וקשוח. אלון עוסק בתחום הבטיחות בעבודה, והוא בוגר המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטת בן-גוריון. מלימודי הארכיאולוגיה שאב רעיונות על העולם העתיק המתבטאים בכתיבתו. מילדות סחופת רוחות במדבר עד לחומת מצודת עכו ולחורף ברחובות לונדון ואוקספורד, שיריו סוחפים אותנו במסע של זיכרונות, היסטוריה וחלום.

 

"עקבות באבק הזמן" מאת אלון זהבי. הוצאת "ספרי ניב", 99 עמודים. מחיר לצרכן 72 ₪. ניתן להשיג בחנויות הספרים הדיגיטליות ברשת או באתר ההוצאה  https://nivbook.co.il/.  

 

 

שירים מתוך הספר

 

שבבי חיים

אַבְנֵי מַרְצְפוֹת הָרְחוֹב הַדּוֹמֵם מוּל הַבֹּקֶר שֶׁטֶּרֶם עָלָה,

פָּנָסֵי הַזְּמַן עוֹמְמִים בִּלְשׁוֹן לֶהָבָה אַחֲרוֹנָה,

מְטַאְטֵא הָרְחוֹבוֹת עֶגְלָתוֹ מַחְלִיקָה

אֶל עוֹד יוֹם... וְהַשֶּׁמֶשׁ יוֹצֵאת מִנְּדָנָהּ.

וּלְפֶתַע... לֹא נָם הָרְחוֹב, וְנֵעוֹר הָעוֹלָם מִשְּׁנָתוֹ!

חַלּוֹנוֹת נִפְתָּחִים, וְקוֹלוֹת הַשְׁכָּמָה עִם מַשַּׁק הַיּוֹנִים

הָעוֹלֶה בְּרָמָה, וּטְפִיחַת הַכָּרִים וְנִעוּר הַשְּׂמִיכוֹת

וְעָבִיט שֶׁל שׁוֹפְכִין שֶׁרֻקַּן.

כִּרְכָּרוֹת מְרַקְּדוֹת כְּבָר בָּאוֹר הַגּוֹבֵר

וְנוֹשְׂאוֹת בְּתוֹכָן חֲלוֹמוֹת,

שֶׁל חֻמָּם שֶׁל בָּתִּים,

שֶׁל תַּנּוּר מְבֹעָר,

שֶׁל תַּבְשִׁיל שֶׁל בָּשָׂר בְּשֵׁכָר,

וְקוֹלוֹ הַמְּקוֹנֵן שֶׁל קַבְּצָן מְגֹרָשׁ.

בְּאַחַת מִתְמַלֵּא הָרְחוֹב בְּהוֹלְכִים,

בְּמַקֵּל, בְּתַרְמִיל, בְּכוֹבַע מְשֻׁנֶּה שֶׁהוּרַם מֵאַשְׁפָּה,

בְּבֶגֶד שֶׁל שְׂרָד, בְּמַדִּים, בְּחָלוּק...

מִין תְּמוּנוֹת שֶׁל יָמִים עַתִּיקִים וּרְחוֹקִים,

שֶׁל עָרִים סוֹאֲנוֹת בַּמֶּרְחָק –

הֶחָיִיתִי בָּהֶן?

הֶעָבַרְתִּי דַּרְכָּן?

הֶחָלַמְתִּי חֲלוֹם שֶׁפָּרַח?           

 

כותל

 

פִּתְאוֹם אֲנִי מֵבִין

אֲנָשִׁים שֶׁבּוֹכִים לְיַד

קִיר גָּבוֹהַּ

שֶׁעֲשָׂבִים מִזְדַּחֲלִים

בְּחֵיקוֹ הַסָּדוּק מִשָּׁנִים.

לֹא לְכָל אֶחָד

יֵשׁ כָּתֵף לִבְכּוֹת עָלֶיהָ

בְּשָׁעָה קָשָׁה,

לִפְרֹק אֶת מְצוּקוֹת הַחַיִּים,

כְּשֶׁהַלֵּב זוֹעֵק לַשָּׁמַיִם.

בְּעֵת מְצוּקָה

לִפְעָמִים

גַּם אֶבֶן מַשְׁמִימָה וְקָרָה

יְכוֹלָה (אוּלַי)

לְהָבִיא מָזוֹר

לְלֵב כּוֹאֵב.

 

מסע הנשמות

 

מֵהַסִּפְרִיָּה שֶׁשָּׁמָּה, אַתָּה לוֹקֵחַ

רַק מָה שֶׁתִּזְדַּקֵּק לוֹ בַּמַּסָּע הַנּוֹכְחִי.

כָּל חַיֶּיךָ הָרַבִּים, קִנְיָנְךָ הָרוּחָנִי,

כָּל הַיֶּדַע, הַנִּסָּיוֹן, הַחֲוָיוֹת, הַטּוֹב וְהָאֵימָה –

כָּל אֵלּוּ יִוָּתְרוּ עַל מַדָּפֶיךָ

עַד בּוֹא יוֹמְךָ,

עַד שֶׁגּוּפְךָ הַבָּלוּי יָשׁוּב לַעֲפָרוֹ,

עַד שֶׁהָאוֹר יָשׁוּב לַחְבֹּק אוֹתְךָ

וְחַיֶּיךָ הָאֲמִתִּיִּים יָחֵלּוּ

בַּפַּעַם הָאֶלֶף.

בֵּינְתַיִם הִסְתַּפֵּק נָא בַּצֵּידָה שֶׁלָּקַחְתָּ,

בְּפַת חֲרֵבָה, בְּמַיִם לַחַץ, בִּמְעַט זִכְרוֹנוֹת

שֶׁל חַיִּים שֶׁחָלְפוּ, שֶׁל מְקוֹמוֹת, אֵרוּעִים,

מִלְחָמוֹת וְאַהֲבָה.

הִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בִּתְבוּנָה,

הָבֵן אֶת הַתַּכְלִית, אֶת הַמִּכְשׁוֹלִים וְאֶת הַשִּׁעוּר

הַמִּתְבַּקֵּשׁ.

אֱהֹב, הֱיֵה נֶאֱהָב, שְׂמַח וְהִתְעַצֵּב.

אַל תִּשְׁכַּח, חַיֶּיךָ הַלָּלוּ הֵם רַק פִּסַּת דֶּרֶךְ

בְּמַסַּע הַנְּשָׁמוֹת.

 

לעוף בכנפיים שבורות

 

"תָּעוּף!" הֵם אָמְרוּ לוֹ,

"תָּעוּף כְּמוֹ פַּעַם,

עִם חִיּוּךְ רָחָב וּפָנִים שְׂמֵחוֹת."

אֵיךְ עָפִים בִּכְנָפַיִם שְׁבוּרוֹת?

אֵיךְ מַמְרִיאִים אֶל מֵעַל הַצּוּקִים

וְאֶל תּוֹךְ הַתְּכֵלֶת הַזּוֹ לְמַעְלָה?

"זֶה הַכֹּל בָּרֹאשׁ שֶׁלְּךָ," הֵם אָמְרוּ לוֹ,

"אַתָּה סְתָם חָרֵד –

הַכְּנָפַיִם שֶׁלְּךָ לֹא שְׁבוּרוֹת.

תִּהְיֶה אוֹפְּטִימִי, תָּעוּף וְתִרְאֶה,

וְתִדְאֶה, וְהַכֹּל יִהְיֶה בְּסֵדֶר."

אָז הוּא עָף.

בִּכְנָפַיִם שְׁבוּרוֹת הוּא דּוֹאֶה

מוּל הַשֶּׁמֶשׁ, הָעֲנָנִים וְהַיָּם,

מְנַסֶּה לְחַיֵּךְ אַף שֶׁכּוֹאֵב

(בֶּאֱמֶת אוֹ כְּאִלּוּ),

מִסְתַּכֵּל לַפַּחַד בָּעֵינַיִם

וְנוֹסֵק מַעְלָה בִּשְׁרִיקַת אֲוִיר,

אֶל הַשֶּׁמֶשׁ, הָאוֹר וְהַחַיִּים.

 

משבר אמצע חיים

 

נֶחְבָּא יְגוֹנִי בְּשׁוּלֵי נְתִיבַיִךְ,

חֶזְיוֹנוֹת אֶמְצַע לַיְלָה נִקְרָאִים "חֲלוֹמוֹת",

רֵיקָנוּת חַלּוֹנֵךְ בְּאֶמְצַע שְׁנוֹתַיִךְ,

מִסְתַּחְרֵר, לֹא מַרְפֶּה, וְעֵינַי עֲצוּמוֹת.

 

לְרַגְלַיִךְ נָבַל זֶה מִכְּבָר זֵר פּוֹרֵחַ,

בִּסְבַךְ הַשִּׂיחִים עוֹף שֶׁל בֹּקֶר צוֹוֵחַ,

נֵעוֹרָה חַמָּה – בַּמִּזְרָח מִתְעוֹרֶרֶת,

כְּשֶׁיָּדִי בְּיָדַיִךְ בְּחֶמְלָה מְפַרְפֶּרֶת.

 

בַּשּׁוּחוֹת צֵל עוֹבֵר, וְעַל שׁוּלֵי גַּגּוֹתֵינוּ

הַבְּרָקִים מְגָרְשִׁים לַהֲקָה שֶׁל עוֹרְבִים,

וְהֵבַנְתִּי פִּתְאוֹם אֵיךְ חָלְפוּ שְׁנוֹת חַיֵּינוּ

מוּל קִירוֹת אֲטוּמִים וְחֵרְשִׁים וְרֵיקִים.

 

 

 

ספר חדש: דום לב, רפואה ונחשים

 

ספר חדש:

דום לב, רפואה ונחשים מאת דוד גפניאל

 

"דום לב, רפואה ונחשים" מאת דוד גפניאל בהוצאת "ספרי ניב", הוא ספר חשוב, המתאר אירועים ממשיים שחווה הכותב על גופו ומתאר כיצד רופאים מסוימים הועילו ואילו אחרים הזיקו.

מטרת הספר היא להקנות לקוראים ידע שרכש הכותב מניסיונו האישי, בעיקר כתוצאה מדום לב שעבר ולהפיח בחולים רצון עז לשמור על גחלת חייהם, על אף קשיים בריאותיים, או טעויות של רופאים, בעיות בירוקרטיות ועוד.

בספר מתוארים אותות אזהרה שהופיעו אצל הכותב ולא זכו להתייחסות ראויה, מתאר את הופעת דום הלב והדרמה בחדר ההמתנה, מספר כיצד טעונות וצום ריפאו אותו ממיגרנה קשה וכותב על הרעיון שלו לשיפור הדפיברילטור.

דום לב זו סיבת המוות השנייה בהיקפה בישראל. בשנת 2016 היוותה מחלת הלב 14.6 אחוזים מכלל החולים אחרי סרטן. ברם, אוטם לב היה הקטלני שבמחלות.

דברי המחבר אינם מבוססים על מחקר מדעי אלא כאמור על אירועים ספורדיים שחווה. אין לראות בהם המלצה לעשייה כלשהי או למחדל.

דוד גפניאל, מדען, בעל תואר שני M.Sc, התמחה במחקר (חלק ממחקריו פורסמו בספרות המדעית בארץ ובארצות הברית). למד כלכלה, הנדסה, תעשייה וניהול, מדעי המדינה, גישור והוראה. השתתף בשש מלחמות ישראל ובמרד נגד הבריטים. בעל עיטור לוחמי המדינה ומר ישראל לשעבר

דוד גפניאל מספר: "עשרה ימים לאחר שחוויתי דום לב פקחתי את עיניי. חשתי שאני נחנק. רופא שהזעקתי לא הופיע. מה עשיתי? דמיינתי שגמדים קטנטנים נכנסים לעורקיי, שקים מלאי אוויר על גבם, וצועדים אל מוחי. שם הם מרוקנים אותם וחוזר חלילה, ממלאים מחדש ומרוקנים את תכולתם אל מוחי, ה"טיפול" הועיל וחשתי הקלה. כעבור שעתיים הופיע הרופא. הוא הורה לאחות להגביה את הצד השמאלי של גבי כדי שיוכל להאזין לפעילות ריאותיי. היא ניסתה ואמרה: "דוקטור, אבל הוא מלא מים, תראה!". הרופא בדק ואישר את דבריה.

"מסקנה: נחנקתי מפני שהנוזלים חסמו את האפשרות שאוויר יחדור לריאותיי, ומכאן שבעזרת הגמדים שדמיינתי רימיתי את המוח ונשארתי בחיים. מאז דום הלב חלפו חמש-עשרה שנים, שבמהלכן היו מקרים שבהם עמדתי למות וניצלתי. מתאוריי ניתן להסיק שהיכולת להישאר בחיים תלויה במידה רבה במעורבות של החולה בתהליך הריפוי".

"דום לב, רפואה ונחשים" מאת דוד גפניאל. הוצאת "ספרי ניב", 67 עמודים. מחיר לצרכן 74 ₪. ניתן להשיג בחנויות הספרים הדיגיטליות ברשת או באתר ההוצאה  https://nivbook.co.il/.  

ספר חדש: ענן ורוד מתוק ומר

 

ספר חדש:

ענן ורוד מתוק ומר מאת אלי אברהם

סיפורו של מכור לאוקסיקונטין שנגמל

 

"ענן ורוד מתוק ומר" מאת אלי אברהם, בהוצאת ספרי ניב, מביא את סיפורו של מכור לאוקסיקונטין שנגמל.

 

אדם מן היישוב עובר תאונת אופנוע קלה, חש כאבים בכתפו ומבקש מן הרופא מזור לכאביו. הוא נוטל בתמימות את הכדור שהרופא נותן לו, ולא מעלה בדעתו שהכדור יהפוך לכדור שלג של התמכרות והרס חייו. בחשיפה כנה להפליא מתאר אלי אברהם את התהליך הנפשי והפיזי שעבר מרגע ההתמכרות ועד הגמילה המיוחלת שהגיע אליה בייסורים רבים, תוך שהוא מרחיב את היריעה לסיפורים מעברו ומילדותו. סיפורו הוא מקור לתקווה למכורים באשר הם וכן אות אזהרה מפני התרופה אוקסיקונטין. כנספח בספר, מובא כתב התביעה שהגיש הכותב נגד חברת התרופות ונגד קופת החולים שסיפקה לו אותה.

 

"רכשתי את התרופה ומיהרתי לביתי, נטלתי כדור אחד, נשכבתי על המיטה והמתנתי בציפייה דרוכה. תוך דקות ספורות הרגשתי שמשהו דרמטי מתחולל בגופי, תוך חמש דקות נעלמו הכאבים, אך זאת ועוד, מצאתי את עצמי מעורסל בתוך ענן ורוד מתוק, הרגשה שלא הרגשתי מעולם, כאילו כל הכאבים הפיזיים והנפשיים מיום הולדתי נעלמו כלא היו. כל החרדות, הבגידות, הנטישות, האכזבות, נעלמו, נמחקו, חזרתי להיות ילד זך, צח ותמים, כשיד אלוהים בכבודו ובעצמו מגוננת עליי". (מתוך הספר)

 

אלי אברהם, יליד 1960, נולד וגדל בבית דגן, בוגר המגמה החקלאית בכפר הנוער הדתי "כפר חסידים", סיים לימודי ארכיונאות במכללת "דוד ילין", עבד כ־ 33 שנה במיון בבית החולים "אסף הרופא" ובמרפאות החוץ. גרוש, אב לשבעה ילדים וסב לארבעה נכדים.

 

"ענן ורוד מתוק ומר – סיפורו של מכור לאוקסיקונטין שנגמל" מאת אלי אברהם. הוצאת "ספרי ניב", 129 עמודים. מחיר לצרכן 74 ש"ח. ניתן להשיגו בחנויות הספרים הדיגיטליות ברשת, או באתר ההוצאה  https://nivbook.co.il/.