לוּ היה לי צ'לו
ספר שירה
מאת: ליאורה בן יצחק
פרדס הוצאה לאור
***
113 עמ' - 49 ש"ח
הכישרון הספרותי של ליאורה בן יצחק הוא חד משמעי.
ככל שמתקדמת ההיכרות עם ספרה הרביעי, לצד ההנאה והעניין שמעורר הכישרון, בלתי נמנע
מהשוואה בין ספריה האחרים, ובמיוחד עם ספרה הקודם, 'עיר פנימית' שבו הצליבה המחברת בין
כאב והשלמה. הספר 'לוּ היה לי צ'לו' הוא המשכו הישיר אך עם עומק נוסף ונגיעות
במקומות עמוקים יותר, מעין כתיבה תרפויטית, ואולי זו הקריאה שהיא תרפויטית. מה
שמפעים הוא; ככל שקיימת התעמקות, טבעי שנצפה לפתיחות, ואילו בשירים יש מעין
הסתגרות, ומודגשת הצניעות, למשל במשפט הפותח את המיתר הראשון:
"לוׂמֶדֶת שִׁעוּר עַל דֶּרֶךְ, כְּכָל
שֶׁמִּתְקַדֶּמֶת אֵינִי יוׁדַעַת דָּבָר".
כדברי סוקרטס: "כל מה שאני יודע הוא שאינני
יודע".
אם בספר 'עיר פנימית' העמידה ליאורה את הכאב
בחזית, כאן הוא כבר לא השחקן הראשי, הוא עובר לאחורי הקלעים:
"בַּחֲדָשׁוׂת מוׂדִיעִים עַל סוּפָה.
אֶת הַסוּפָה שֶׁלִי אֵינִי יוׁדַעַת
לְנַבֵּא. אִישׁ לׂא רוׂאֶה אֶת הַנְּפִילָה
מֵאֲחוׂרֵי הַדֶּלֶת
הַצְּעָקָה חוׂזֶרֶת בְּהִילּוּךְ
אִטִּי".(עמ' 27).
המחברת אינה יודעת, אולי אינה רוצה לדעת, איש אינו
רואה, כך גם איש אינו יודע ולא ידע על הנפילה, על כן, הצעקה שעמדה לצאת חוזרת אט,
אט למקומה, ולא מכריזה על הנפילה. הייתה כּלׂא הייתה.
השירים בספר זה מביעים יותר בגרות והתפתחות
שירית. קל מאד "לברוח" למקומות נוחים, לעסוק באישי, בכואב, אך ליאורה בן
יצחק, הצליחה לעבור את המחסום הזה ולצאת מהמקום ה"נוח", מהפנים אל החוץ.
לעתים אף מתרחקת עד כדי כתיבה בגוף שלישי:
"מַשֶּׁהוּ עוׂבֵר עָלֶיהָ אֵינָהּ כִּתְמוׂל
שִׁלְשׁוׂם
אוּלַי הִיא חוׂלָה [...]".(עמ' 63)
או בשיר אחר:
"כָּל הַיָּמִים וְהַלֵּילוׂת הִיא
בּוׂכָה וְסוׂרֶגֶת בְּדִמְעוׂת
גַּעְגּוּעִים אֶת הַצֶמֶר. הַיַּלְדָּה
חוׂלָה.
צָרִיך לְהַשְׁתִּיק אֶת
מַחְשְׁבוׂתֶיהָ." (עמ'
67)
הקורא יכול לברך על כך שמחשבותיה של המשוררת לא
שתקו, אנו נהנים מהן כשהן על הדף.
השירים
הקצרים שנכללים ב'לוּ היה לי צ'לו" מרכיבים תמונה יוצרת שאינה מנסה להתחכם עם
הקורא. למרות שמדובר בשירה, ולמרות הדימויים
האקספרסיוניסטיים, הספר יוצר תחושה מציאותית והצצה לעולמה של המחברת, עולם שכבר לא
מתמודד אלא מזמין להיכנס אליו:
"דֶּלֶת נִפְתַּחַת, אֲנִי בַּבַּיִת
שָּׁרָה, מַרְעִידָה קִירוׂת. [...]
יוׂלֶדֶת שִׁירִים." (עמ' 79)
הדלת פתוחה ומזמינה את הקורא, להכיר את הנרטיב
של עולמה הפנימי.
בשיחה עם ליאורה, ניסיתי לעמוד על השינוי שחל
בשירתה, ללמוד על ההתפתחות.
"בספרי הקודם, 'עיר פנימית' המוטו היה
המחלה, שם חל המפנה בכתיבתי, ואז התחילה העבודה האמתית מבחינתי, התחלתי לכתוב
באופן גלוי וללא עכבות. למשל לא כתבתי שירים כמו השיר "דרך המילה" (עמ'
25).
מה אם כן שונה בספר השירה 'לו היה לי צ'לו' ?
"בשיחות מקדימות שהיו לי עם נילי דגן ועודד
פלד, נזרק הרעיון "אולי תכתבי את המוסיקה". זה הדהד בראשי ומצא חן
בעיני, ובספר הזה כתבתי את המוסיקה שלי, את עצמי, הכנסתי את כולי תוך השירה. מצאתי
את התחכום שבפשטות, לא נזקקתי יותר למלים גבוהות.
הכתיבה אמנם כתובה בלשון הווה, אבל אלו אירועים
ודברים מכל הזמנים, דברים שקרו באיזה זמן. למשל בשיר "השירה היא הלחם",
אני הייתי הילדה החולה ששכבה במיטה, אמא לימדה אותי לסרוג, סרגתי אפודה. הילדה
הזאת נמצאת בשיר אבל גם אני."
בספר 'לו היה לי צ'לו', כמה שירים נוגעים בנושאים
ביקורתיים, אולי מעט מידי בהתייחס למצב בארץ. אך מרבית השירים נמצא יותר סנטימנטליות יותר רגש, לעתים געגוע צרוב בזיכרון
ההופך לשירה מצוינת. למרות הצהרתה של המחברת כי למדה את התחכום שבפשטות, אין
בשירתה התרסה או קריאת תיגר על השירה הקנונית, היא בהחלט 'הולכת בתלם' וכותבת לפי
הכללים המוסכמים בשירה, כפי שהיא מוגדרת בממסד הספרותי.
ספר מצוין, אהבתי ואני ממליצה עליו בחום !!!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה