הוצאת "אחוזת בית" גאה לבשר על צאת
תרגום חדש לרומן הקלאסי
גיבור
דורנו
מאת
מיכאיל
לרמונטוב
בתרגומה של כלת פרס ישראל
נילי
מירסקי
(208
עמ')
מיכאיל יוּרְייֶביץ' לֶרמוֹנטוֹב,
שנהרג בדו-קרב בהיותו בן 27 בלבד, הוא מענקי השירה הרוסית במאה ה-19. בשנותיו האחרונות
פנה לכתיבת פרוזה, ובמרכז הרומן היחיד שכתב, "גיבור דורנו", העמיד מעין
דיוקן עצמי: פֶּצ'וֹרין הוא "גבר פטאלי" אפוף חידה, ציני, אדיש, שׂבע
תענוגות, המפיג את שעמומו באהבהבים ובהרפתקאות. אך למרות האגוצנטריות של
פֶּצ'וֹרין (המוצגת מתוך חדירה דקה לנבכי עולמו הפנימי המפותל), בוחר הסופר לצייר
מבעד לעיניו של זה דווקא, ובמבט אירוני, תמונה רבגונית של החברה, וזאת בלי לוותר
פה ושם על התבוננות אירונית לא פחות גם בדמותו של הגיבור עצמו. מורכבות זו של
הרומן היא מן הסתם הסיבה לכך שג'יימס ג'ויס, בעודו שוקד על ספרו האוטוביוגרפי הלא
גמור, Stephen
Hero
(שלימים התגלגל ב"דיוקנו של האמן כאיש צעיר"), התייחס אליו כך:
"מכל הספרים המוּכרים לי, היחיד הדומה לספרי הוא 'גיבור דורנו' של
לרמונטוב."
הפרוזה של לרמונטוב, למרות עיסוקה
בחומרים "רומנטיים" מסורתיים – נופים אקזוטיים, גיבור "שטני"
נוסח ביירון, אהבות טרגיות – בסגנונה היא דווקא "קלאסית" לעילא: לשונו
של המספר צלולה, "מתורבתת", בניגוד ל"פראות" האפלה של
הרומנטיקה. ואולם מרכזיותו של "גיבור דורנו" בספרות הרוסית היא בעיקר
בכך שמתוך המיזוג הזה של הקלאסי והרומנטי נולד הריאליזם דווקא: "גיבור
דורנו" הוא מאבני הפינה של הפרוזה הריאליסטית הגדולה, הן משום שיש בו עיסוק
חריף ואינטנסיבי בחברה בת הזמן, והן משום שגיבורו נהיה אב-טיפוס לשורה שלמה של
דמויות ברומן הריאליסטי הרוסי, אלה הנמנות עם טיפוס "האדם המיותר",
שסופרים רבים כל כך (ובראשם גוֹנצ'רוֹב, טוּרגנייב, צ'כוֹב) העמידוהו לימים,
בוואריאציות שונות, במרכז יצירתם: מדובר בדמות של אדם מחונן, יוצא דופן, בעל כוחות
נפש גדולים ושאיפות נשגבות, ההולך לאיבוד בתוך החברה הצארית המאובנת, שאינה מאפשרת
לו להגשים את הפוטנציאל הטמון בו; או כמו שאמר אחד החוקרים על פֶּצ'וֹרין,
"נפשו החֲרֵבה כמוה כהר געש כבוי".
מיכאיל לרמונטוב: הערות
ביוגרפיות
מיכאיל יוּרייֶביץ' לֶרְמוֹנְטוֹב
(1841-1814) נולד במוסקבה להורים בני מעמדות חברתיים שונים: אביו היה קצין-צבא
מבני האצולה הזוטרה, אמו הייתה נצר למשפחת אצולה רמת יחס ועתירת נכסים. לפני שמלאו
לו שלוש התייתם מאמו, וסבתו, בעלת-אחוזה עשירה, הרחיקה אותו מאביו וגידלה אותו
באחוזתה.
מגיל צעיר גילה לרמונטוב כישרונות
יוצאי דופן ואף החל בכתיבת שירה. "המלאך", שיר שכתב בגיל חמש-עשרה,
נחשב לאחת הפנינים היותר נפלאות של השירה
הרוסית. ב-1827 עבר עם סבתו למוסקבה, להשלמת לימודיו; בתום תקופה קצרה כסטודנט
באוניברסיטה, פנה לקריירה צבאית ונעשה קצין הוּזארים. ב-1837, לאחר שגדול משוררי
רוסיה, אלכסנדר פושקין, נהרג בדו-קרב והוא בן שלושים ושבע, כתב לרמונטוב את שירו
המפורסם "מות המשורר", שבו הטיח האשמות חריפות באנשי חצרו המושחתת של
הצאר ניקולאי הראשון ובחברה הגבוהה בכלל, שרדפה את פושקין ואף עודדה את הדו-קרב
הקטלני (שבו מצא לבסוף לרמונטוב את מותו). בעקבות השיר הוּרד לרמונטוב בדרגה
והוגלה לקווקאז, להצטרף לחילות הצאר שיצאו להכניע את השבטים המוסלמיים המורדים.
ב-1841, והוא בן עשרים ושבע בלבד, נהרג המשורר בדו-קרב.
שיריו של לרמונטוב, ובהם הפואמות
הגדולות "מְצִירִי" ו"דֶמוֹן", נמנים עם פסגות השירה הרוסית.
אך לשיא הישגיו הגיע דווקא ברומן היחיד שכתב בשנותיו האחרונות, "גיבור
דורנו".
תרגומה של נילי מירסקי, כלת פרס ישראל
בספרות לשנת 2008, הוא התרגום החמישי בעברית ליצירת המופת הזאת. הרומן תורגם עד כה
בידי דוד שמעוני (1921), דב גפונוב (1972), צבי ארד ופטר קריקסונוב (1995), ויעקב
בסר (2012).
התרשמותי: רומן מעניין ומסקרן, למרות שהקריאה מתחילה
באופן פחות ברור לגבי אופיו ותכונותיו של הגיבור פצ'ורין. במהלך הקריאה מתנהלת
מערכת יחסים מעניינת בין הגיבור לקורא, מעין "דו-קרב פסיכולוגי". הגיבור
הוא דמות צבעונית ומעניינת ומהלך קסם על קורבנותיו, ובדרך זו גם על קוראיו ובכך
הוא רוחש את קרבתם אליו. מה שמעניין הוא
שהגיבור בספר זה מעיד על עצמו יותר מאשר המחבר מתאר אותו או מעיד עליו, אולי זו
הסיבה שבגינה נתקלתי לא אחת במעברים לא חלקים בכתיבה עצמה. ספר שדורש יותר מאמץ
בקריאה, התעמקות ופענוח רמזים חבויים, אך הכתיבה מדויקת ותואמת רומן קלאסי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה