פרוזאק בייבי
יומנו של עובר
מאת: גידי קורן
עורכת: נילי כרמל-יונתן
איורים: ג'ודית אשר
הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים
******
(95 עמודים, 84 ₪)
"פרוזאק בייבי" הוא נובלה ספרותית
מקורית ומפתיעה, המסופרת מנקודת מבט ייחודית ושנונה של עובר ברחם אמו, אשר מגלה
לחרדתו כי היא שוקלת לבצע הפלה.
אין מדובר כאן במדע בדיוני,
כי אם בנובלה ספרותית העשוייה מחומרי המציאות של חייו ועיסוקו המקצועי של מחבר
הספר - גידי קורן – פרופסור לרפואת ילדים ולתורת התרופות והרעלים באוניברסיטת
טורונטו, חוקר בינלאומי, מלחין וסופר.
נקודת המבט המיוחדת של
העובר, גיבור הספר, מעניקה לו יתרונות רבים על פני המבוגרים החיים בסביבתו הקרובה, בעולם שמחוץ לטריטוריה הבלעדית
שלו ברחם אמו. המבוגרים אינם יודעים עליו
דבר בעוד הוא עֵד סמוי לסודותיהם הכמוסים והאינטימיים ביותר, שומע ויודע גם את מה
שהם אינם יודעים על עצמם. הוא מבקר ומוכיח אותם, מלגלג עליהם בעת הצורך וגם חושד
בהם ופוחד מהם. הוא מודע לכך שקיומו ועתידו תלויים בחסדם וביכולת שלהם להתגבר על
בּוּרוּת ועל דעות קדומות.
עולמם של המבוגרים נראה בעיניו קטנוני, מסוכסך, מלא
בּוּרוּת ופחדים קמאיים, המביאים אותם להסיק מסקנות שגויות. הם מוצגים על ידו,
לעִתים, באור נלעג ומגוחך משום שהם חסרי אונים, חלשים, לא מעודכנים, נמהרים ונוטים
להיות ניזונים מ"עצות סבתא" מיושנות ופרימיטיביות.
העובר מעוצב כדמות עגולה ומתפתחת, דמות של מספר המודע
היטב למגבלותיו. למרות שהוא צף כדג באקווריום מי-השפיר של אמו
ונעדר כל אפשרות של תקשורת ממשית עם סביבתו, חוש השמיעה שלו מפותח היטב והוא שומע
ומבין את המתרחש סביבו. מאחר ויש לו יכולת לוגית להקיש היקשים, הוא משכיל להסיק את
המסקנות הנכונות הרבה לפני המבוגרים בהם תלוי קיומו. הוא ערני ונבון, ניחן בתפיסה
מהירה, בחכמת-חיים אינטואיטיבית, בסקרנות בלתי-נלאית, ברגישות רבה ובחוש הומור.
שנינותו ותבונתו וחוש ההומר
בו ניחן, מביאים אל הסיפור תובנות מפתיעות.
זהו סיפור מרתק, מכמיר לב
ומעורר קשת רחבה של תגובות.
מתוך הספר
1 בינואר
נוצרתי אתמול בלילה. למעשה זה היה היום
בחמש לפנות בוקר.
שירלי (זאת אִמי, או לפחות אמי
הביולוגית) ותום (ניחשתם ! אבי הביולוגי, ספק אם הוא יהיה אבא שלי) שבו ממסיבת
סילבסטר בשעה ארבע לפנות בוקר והיו שתויים למדַי. אני לא בטוח שהיא הייתה ערה בעת
חילוף הנוזלים שהתרחש ביניהם בשעה חמש. ודאי שלא הייתה ערנית מספיק בכדי להבחין שתום לא השתמש בקונדום.
הם התעוררו בשלוש אחר הצהריים ועשו את
זה שוב. הפעם היא הזכירה לו להשתמש באמצעי מניעה. האם היא מודעת למה שקרה ביניהם
אתמול בלילה? כמה זמן הם כבר ביחד? כנראה שאני לא יכול לצַפות ליותר מִדַי תשובות כשכל-כולי בגודל של תא מיקרוסקופי.
3 בינואר
אני מאוד עסוק בהתחלקות ליותר ויותר תאים. אני מצוי באמצע
המסע שבין החצוצרה לרחם. אבל כשיש לי רגע פנוי אני לא יכול שלא לשאול את עצמי
- אילו שירלי ידעה שהיא בהיריון כבר
משלשום - האם הייתה ממשיכה אותו? קרוב לוודאי שלא.
....
12 במרץ
שירלי הלכה היום שוב לפסיכיאטר שלה. ללא
הפרוזאק היא בקושי מצליחה לקום בבוקר מן המיטה ורואה הכול בצבעים שחורים וכחולים.
אתמול בערב היא אפילו אמרה לתום שהיא לא רוצה לחיות. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את תום בוכה. "את
חייבת לחזור ולקחת את התרופה", אמר לה הפסיכיאטר. "אבל מה יהיה אם היא
תזיק לתינוק שלי?" היא שאלה. "אני לא חושב שזה עלול להזיק" .
...
האמא של שירלי לוחצת עליה לא לקחת
סיכונים: "את אישה צעירה. את יכולה לתכנן עם תום היריון בלי הפרוזאק
הזה". האמא מחייגת לחבר ילדות שלה, שהוא גניקולוג מפורסם, וקובעת לשירלי מועד
להפלה ב - 18 במרץ. שירלי מסכימה, אבל
בוכה רוב שעות היום. מפעם לפעם היא מביטה בתמונה הקטנה שלי מן האולטרא-סאונד. גם
תום מאוד עצוב. הוא אמר לשירלי שהוא לא מתנגד להפלה, אבל מצד שני הוא לא בטוח שזה
הכרחי. הוא לא מצליח להבין איך ייתכן שכל הרופאים לא יודעים אם פרוזאק מסוכן
בהיריון, הרי כל-כך הרבה נשים צעירות לוקחות פרוזאק והריונות הם עניין שבשגרה.
14 במרץ
לא ישנתי כבר שלושה ימים. אני כל הזמן
חושב איך הם יעשו לי את זה. האם זה יכאב? אני בוכה הרבה, אבל הדמעות שלי מתערבבות
בנוזל השלייה ואף אחד לא יכול לשמוע כשעוּבּר בוכה. אני מנסה לצעוק, אבל הריאות
שלי מלאות מים והם אינם יכולים לשמוע.
15 במרץ
גורלי נחרץ. זהו היום האחרון של חיי.
הדיכאון של שירלי הולך וגובר מדקה לדקה. היא התקשרה למרפאת ההפלות ושאלה כל מיני
שאלות של איך ולמה וכמה? בשלב הזה כל חלקי
גופי כבר מושלמים אבל משקלי הוא עשרים וחמישה גרם.
16 במרץ
היום הוא יום מותי.
במרפאת
ההפלות הכניסו את אמא לחדר הניתוחים והשכיבו
אותה על מיטה. אני מרגיש שהיא הולכת ונרדמת כי גם אני מתחיל להירדם. אולי יותר טוב
ככה, ללכת לישון וישר לפח אשפה. אני שומע מכשירים זזים ומרגיש שהם מזיזים גם
אותה.
מתוך אחרית הדבר
העובדות
פשוטות למדַי:
יותר ממחצית
ההריונות, בישראל ובעולם כולו, אינם מתוכננים. אבל - היריון בלתי מתוכנן איננו,
בהכרח, היריון בלתי רצוי. נהפוך הוא - ברוב המקרים ההורים מצפים בשמחה להולדת
תינוקם. ההבדל היחיד נעוץ בכך שאי-הידיעה של הריונה גורם לאם להמשיך ליטול תרופות
שאולי הייתה בוחרת להימנע מהן אילו ידעה שהיא בהיריון. זהו אחד הגורמים לרמות חרדה
גבוהות מאוד הפוקדות את האם והאב העתידיים.
מקור החרדה נעוץ בפרשת התאלידומיד הידועה לשמצה,
שהתרחשה בתחילת שנות השישים של המאה העשרים.
אלפי נשים נטלו אז את התרופה ההיא לטיפול בבחילות ובהקאות בהיריון וילדו
תינוקות עם מומים קשים בגפיים. אחת התוצאות של אותו אירוע טראומטי היא העובדה שמאז
ועד היום מתייחס הציבור, כולל ציבור הרופאים, לכל תרופה שנוטלת האישה בעת הריונה
כאילו הייתה תאלידומיד חדש.
מחקרים רבים
שבוצעו מאז ועד היום הוכיחו כי במציאות הרפואית הנוכחית - מעט מאוד תרופות מזיקות
לעוּבּר.
הפחד משימוש
בתרופות גורם לכך שאִמהות רבות בעת הריונן אינן מטופלות באופן ראוי, אפילו במקרים
של מחלות המסכנות את חייהן. אני פוגש מִדי
יום בנשים שמוכנות להיות מעין "שאהידיות" ולסבול ממחלתן, בהנחה שגויה
שסבלן יחסוך מתינוקן חשיפה תוך-רחמית להתפתחות לא תקינה או למומים כאלה או אחרים.
הבעיה בגישה זו היא שברוב המקרים מחלות אִימהיות
בלתי מטופלות נושאות סיכון רב לעוּבּר... מחלה דיכאונית בהיריון היא דוגמא ניצחת
למצב הבלתי אפשרי הזה: דיכאון בלתי מטופל טומן בחובו סיכונים רבים לאם ולעוּבּר,
כולל הפלות טבעיות, פָּגוּת וסיבוכים בלידה, לצד אשפוזים וניסיונות התאבדות של
האם. קבוצת התרופות המרכזית לטיפול
בדיכאון, התרופות שמעכבות את הסרוטונין
ואפינפרין במוח, נבדקה על אלפי נשים הרות ובמרבית המחקרים לא הראתה תופעות לוואי
עוּבּריים. יש רופאים המצטטים את מיעוט העבודות הטוענות שיש בתרופות כדי להזיק,
למרות איכותם הנחותה של מחקרים אלה. חלקם עושים זאת מחשש שייתבעו לדין אם יקרה נזק
לעוּבּר, והאחרים - אולי לא מצאו פנאי להתעדכן. לראיה - רוב הפסיכיאטרים המומחים
בתחום יודעים היטב שטיפול תרופתי נאות עשוי להציל את חייה של האישה ועוּבּרה ואף
פועלים בהתאם.
כך נוצר על
האישה ההרה לחץ חברתי או רפואי שלא להמשיך לטפל תרופתית במחלה שיש עִמה סיכון חיים
או לסיים את ההיריון, גם אם הוא רצוי מאוד ותקין לחלוטין.
סיפורו
של "פרוזאק בייבי", של הוריו ובני משפחתו, מבוסס על המחקרים העדכניים
ביותר ומטרתו להביא לידיעת הציבור, בדרך ספרותית, את האמת הרפואית; לגרום לנשים
בהיריון להתייעץ עם רופאים מומחים בנושא תרופות בהיריון, להמעיט מהן חרדות
מיותרות, לסייע להן להימנע מ"עצות סבתא" ולאפשר לעובּרים להתפתח
ולהיוולד כתינוקות בריאים ושלמים.
על המחבר
גידי קורן, אחד הישראלים
המצליחים בעולם, הוא פרופסור לרפואת ילדים ומומחה לפרמקולוגיה קלינית
ולטוקסיקולוגיה (תורת התרופות והרעלים). מאז שנת 1986 הוא חבר בכיר בסגל בית
החולים "Sick Kids"ובאוניברסיטת
טורונטו. הוא ממלא תפקידי מפתח בארגונים מדעיים קנדיים ובינלאומיים ומרצה תדיר
באוניברסיטאות וכנסים רפואיים ברחבי
העולם.
בעל קתדרת מחקר באוניברסיטת אונטאריו המערבית.
פרופ' קורן
הוא המייסד והמנהל של תכנית Motherisk - קבוצת
המחקר הגדולה בעולם לחקר השפעתן של תרופות בהיריון
על היילוד. התוכנית זוכה למוניטין בינלאומי ופרסים, ורופאים מיותר מחמישים מדינות
התמחו בה. ביניהם כשלושים רופאים ישראליים. בימים אלה שוקד פרופ' קורן על הבאת
התוכנית לאוניברסיטת ת"א בזכות תרומה גדולה של חברת תרופות קנדית.
על עבודתו
הרפואית ומחקריו הייחודיים והמקוריים זכה פרופ' גידי קורן בפרסים בינלאומיים
יוקרתיים; ביניהם: פרס רול פאלמר, ארה"ב, 1997, פרס פולסון, נורבגיה 2011
ופרס רשות המחקר הקנדית
(CIHR), 2012.
בין
תגליותיו פורצות הדרך: 1. מדידת שרידי חומרים תרופתיים בשיער של ילודים מאפשרת
לבדוק אם העובר נחשף בעת ההריון לתרופות שעלולות להיות מסכנות חיים. 2. תינוק
שעובר ברית מילה זוכר את הכאב לאורך זמן רב.
יליד
קריית-אונו (1947). סיים את לימודיו
בפקולטה לרפואה באוניברסיטת ת"א (1974) ואת התמחותו ברפואת ילדים בבית החולים
שיבא תל-השומר- (1980).
את שירותו
הצבאי עשה כחובש קרבי וכרופא מוטס ביחידה 669.
עבודתו
השוטפת בטורונטו אינה מונעת ממנו להמשיך ולהחזיק את ביתו בישראל והוא מרבה לעבוד
בשיתוף פעולה עם רופאים וחוקרים ישראליים ללמד ולהרצות בארץ
בשנת 1992
הקים גידי קורן בבית החולים לילדים של טורונטו את התיאטרון הראשון בעולם שבו הצוות
הרפואי מופיע באופן קבוע בפני הילדים המאושפזים. ההצגה הטיפולית "זנבות" מפרי עטו, שברה את השיא העולמי
במספר הצגות שמועלות בהמשכיות בתיאטרון ילדים כלשהו והיא רצה בהצלחה מרובה כבר
כעשרים שנה.
במהלך חייו
מנהל גידי קורן בקביעות שתי קריירות מקבילות. בצד היותו רופא ילדים הוא מוזיקאי
ומלחין של למעלה מארבע מאות שירי זמר
ישראלים, שרבים מהם חדרו למחזור הדם של
הזמר העברי. בהיותו קורא ואוהב מושבע של
שירה, הלחין קורן עשרות רבות של שירי
משוררים (נתן יונתן, זאב ז'בוטינסקי, רחל, זלדה, אמיר גלבוע, נתן זך, יהודה
עמיחי) שחלקם ("כמו בלדה" "פתאום
קם אדם בבוקר" עם שלמה ארצי)
הפכו לקלאסיקה. שירו : "שיר משמר-שיר
הנשמרת" – דו-שיח מוזיקלי על פי שיריהם של נתן אלתרמן ובתו תרצה אתר, הוקלט
באפריל 2011. שירו האחרון "זה הזמן שכואב" על פי מילותיו של נתן יונתן
הוקלט בספטמבר 2012.
קורן פעיל
מאוד בחיי הקהילה היהודית והישראלית בטורונטו. החל משנת 1992 הוא מכהן גם כעיתונאי
ומפרסם בקביעות טור דו-שבועי, בנושאי תרבות ואקטואליה יהודית וישראלית, בעיתון
המרכזי של יהדות קנדה – ""Canadian Jewish News. טורו של קורן הוא המדור היחיד המתפרסם בעיתון זה בשפה העברית.
ספרי המחבר
ספרות
מקור
"שובי
דובי" – הוצ' ספרית פועלים,1977
"הדובון
והבובה" – הוצ' יבנה, 1977
"הבובה
שלי" – הוצ' יבנה, 1978
"הטיול
לארץ התווים" – הוצ' ויזארט, 1978
"מיס
פטיקוט" (סדרה בת 5 ספרים) – הוצ' יבנה, 1980
"מחלקת
ילדים" - הוצ' דליה פלד, 1980
"תותי חולה" – הוצ' ספרית פועלים, 1981
"פיץ העכבר" (סדרה בת 4 ספרים) – הוצ'
ויזארט, 1983-1986
"העיקר
הבריאות"- לקסיקון רפואי לילדים שרוצים לדעת – הוצ' יבנה, 1988
ספרי
מקור שתורגמו לאנגלית
"Get Well Soon" - Paul Goes to Hospital Published by Kidfest International - Avshalom
Rubin 1987
ספרים שנכתבו במקור
באנגלית
Taills"– (A Musical play) The kid in
us Publishing House, Toronto, 1992 "
"Cildren
of Neverland" -The kid in us
Publishing House, Toronto, 1997
"Sock Dragon"- Amazon, 2012
פרסומים
רפואיים (1982- 2011)
15 ספרים
רפואיים שראו אור בהוצאות ספרים ידועות בקנדה ובצפון אמריקה ותורגמו לשפות רבות,
בהן גם לעברית.
1450 מאמרים
מחקריים בתחומי התמחויותיו הרפואית, שפורסמו בכתבי-עת רפואיים ברחבי העולם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה