אייכה

אייכה

מאת: משה שרון

הוצאת רימונים

* * * * * * 

(276 עמודים, 88 ש"ח)

בשבע השנים האחרונות הספיק משה שרון, והוא רק בן 34: לחזור בתשובה, להביא לעולם 3 בנות, לצאת מתוך כת, להקים אתר ענק ללימודי קבלה, לטייל בהודו ולהרצות בפני מאות אלפים. היום, שבע שנים מרגע שהחל בכתיבתו - הוא מפרסם את רומן הביכורים שלו - "אייכה".

על הספר

באישון לילה עוזב אריאל את ביתו בחיפה ויוצא אל שדה התעופה, מותיר אחריו פתק קטן על הכר. בדומה לצעירים ישראלים רבים, הוא טס להודו, אלא שהוא אינו יוצא לטיול הגדול של חייו – הוא נמלט. שלושה שבועות לפני יום חתונתו הוא קובע את ביתו הזמני בכפר קטן למרגלות ההימלאיה, מוקסם מהנוף, אך מנותק ואדיש לכל מה שטיילים סביבו משתוקקים אליו: מסעות פיזיים ורוחניים, מסיבות וסמים. אריאל אינו יוצא לתור ולבקש את הודו, ובכל זאת, היא מחלחלת בעוצמה אל חייו; בריחות ובצבעים, במפגשים עם דמויות מטלטלות , עם גורואים ועם עצמו.

בדרכו הלא-מתמסרת יחווה אריאל את ההתבוננות במציאות מבעד למשקפיים חדשים, יפקפק, יעלה שאלות קשות ויחפש את מבטו הפרטי.

המפגש עם נעה, צעירה דתייה שמתנדבת בבית חב"ד יוביל כל אחד מהם למסע ארוך ומטלטל: פנימה, אל העצמי ואל רוחות העבר; והחוצה, אל האחר ואל האפשרויות לעתיד, עד לרגע שירעיד את שניהם.

רומן הביכורים של משה שרון נקרא בנשימה אחת, ומאיר בזווית חדשה את הצורך האנושי לצאת למסע.

על המחבר

משה שרון, יליד יקנעם, מתגורר במודיעין, מרצה, מנחה קבוצות ומאמן אישי וזוגי, משלב למעלה מעשור בין תחומי הפסיכולוגיה והאימון לבין תפיסות רוחניות וקבלה.

בשש השנים האחרונות לימד קבלה, אחד על אחד, לא מעט מפורסמים: רמי קליינשטיין, נתי רביץ, עדן הראל ועודד מנשה, צופית גרנט, גלה קוגן ורותם זיסמן-כהן.

עובד כמרצה עצמאי באוניברסיטאות (ביניהן: אונ. תל אביב, האוניברסיטה הפתוחה, מכון ויצמן למדע, המרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון), במכללות  (ביניהן: שנקר-בי"ס להנדסאים, סמינר הקיבוצים, המכללה למינהל בירושלים, מכללת שוהם), גופים ממשלתיים (ביניהם: המוסד לביטוח לאומי, צה"ל, התעשייה האווירית, דואר ישראל, עירית תל אביב, משרד החינוך והתרבות, הסתדרות המורים, מד"א), וכן גופים פרטיים ועסקיים (ביניהם: בנק דיסקונט, בנק לאומי, הבנק הבינלאומי, אלקטרה, הפניקס, מכבי, קופ"ח כללית, תנובה, אקו"ם) ועוד.

לימודים:

בוגר פסיכולוגיה והתנהגות ארגונית, אוניברסיטת בר אילן.

לימודי יהדות, חסידות וקבלה, כ-17 שנה, במסגרות אקדמיות וישיבתיות. (התחיל ללמוד קבלה בגיל 17 כחילוני).

קורס למרצים ומנהיגים ב"גישות" והנחיית קבוצות ב"מכללת ספיר".

קורס אימון Coaching , ב"מראות אסטרטגיה".

קורסים בכתיבה יוצרת - עם הסופר אשכול נבו והמשוררת אורית גידלי.

בין השנים 2000-2006, מיד עם שחרורו מצה"ל, הצטרף אל חבורת אנשים שעוסקת ב"תיקון העולם" ומפיצה את רעיונותיה ברבים. למתבונן מבחוץ, האנשים בה נראו רגילים, אבל מאחורי הקלעים הסתתרה כת תובענית. כל חבר בה חוייב להגיע למפגשים ליליים, בין שתיים וחצי לשש לפנות בוקר, מידי לילה ובכל שישי-שבת. על 200 החברים ומשפחותיהם הופעל לחץ מצד הגורו ומצד החברים האחרים להיות שותף בכל הפעילויות, לשלם סכומי עתק, להתרחק ממשפחתו או מחבריו שלא שייכים לכת, להצביע בבחירות למי שהגורו אומר, לדקלם  את המנטרות שלו, לחץ אדיר להתחתן בכל מחיר ועוד.

אם מישהו לא הגיע או לא התעורר באמצע הלילה היו מתקשרים להעירו או נוסעים אליו, דופקים בדלת, מעירים אותו ואת כל משפחתו ובלבד שיגיע למפגש. הלחץ הופעל גם כלכלית: הייתה טבלה על הלוח וכולם ידעו מי שילם ומי לא.

בכת התיחסו באפן משפיל לנשים ולחיי משפחה. הגברים היו האליטה. כשהסתבר שאחד הגברים הכה את אשתו – פנו לגורו והוא ענה שזה בסדר, שאפשר להיות "מואר" ולהרביץ לאשתך, זה לא סותר.

לחיים אלה היו תוצאות הרסניות שניכרו בעוני ובפיטורין של רוב חברי הכת. עשרות משפחות  התפרקו כי אחד מבני הזוג לא הסכים לדרך הקיצונית, והגורו היה ממליץ לעזוב את בן הזוג שהתנגד. באחד המקרים היה גבר שהגורו המליץ לו לעזוב את אשתו הסוררת שהתלוננה שבעלה לא נמצא בבית. וכשזה אמר לו שהאשה בהריון, הוא ענה בנונשלנטיות – "אז שתעשה הפלה".

במשך 6 שנים לא חגג משה שרון  חג או שבת אחת עם הוריו ואחיו, כי מי שלא חגג שבתות וחגים עם חברי הכת, לא יכול היה להיות חלק מהם.

 לקראת סוף הדרך כשלא יכול היה לשאת עוד את הצביעות, העיוות והשקרים, החליט להגיד את אשר על לבו. תוך רבע שעה קיבלו כל הגברים והנשים הוראה מהגורו לנתק את הקשר איתו ועם אשתו.

מאחורי כתיבת הספר

"אייכה" מלווה את משה שרון כבר שבע שנים. הוא התחיל לכתוב אותו ממקום של התרסה. הרב שלו, דאז, הוציא עשרות ספרים, חלקם מוצלחים ורובם לא. יום אחד הטיח בו, משה, שספריו חוזרים על עצמם, מיותרים, לא נוגעים. צריך סיפור שירגש. הרב ענה לו: אז תכתוב אתה.

הוא התחיל לכתוב וכשעזב את הלימוד אצל אותו רב, הפסיק. אחרי חודשיים החל שוב לכתוב וחשב שהספר מוכן. חברים שקראו אותו אמרו לו: "נחמד שאתה כותב על הודו, אבל רואים שלא היית שם". הוא נסע לדראמסלה לשבועיים. להריח, לחוות, לחיות את הצבעים והקולות ולכתוב את הודו. כשחזר באפריל 2008, כתב את הספר מחדש והעביר אותו לקרובת משפחה, לקטורית בהוצאת ספרים. היא זו שנתנה לו את המשוב הספרותי האמיתי הראשון בחייו: "אתה כותב יפה אבל רואים שלא למדת. לך תלמד איך בונים גיבור, איך בונים עלילה..". הוא הלך ללמוד במשך שנה וחצי בסדנת כתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי, אחריה קיבל את ברכתו של אשכול נבו להוציא את הספר לאור. אלא שהפעם היה זה הוא שלא היה מרוצה. הוא שם לב, כאיש דתי, מרצה ליהדות וקבלה, שהספר לא מספיק צנוע בעניינים שבינו לבינה. הצורך בשכתוב נוסף ריפה את ידיו, והוא הניח את הספר ל-10 חודשים. שבוע הספר הגיע והוא החליט ליישם את הרעיונות שהוא מרצה עליהם, על יכולת האדם לברוא מציאות בעזרת המחשבה. הוא התיישב על אחד הספסלים בכיכר רבין, עצם את עיניו ודמיין את הכרוז קורא: "הסופר משה שרון חותם על ספרו, עכשיו בדוכן כתר". הדמיון העניק לו כוחות והפעם הוא סיים לכתוב את הספר.