"כוחו
של הספר הוא בצמידות לאמת הרגשית שלו... יש פה ספר שנכתב על פי המדע של הלב. אני
בטוחה שכל מי שפתוח לרגשותיו ימצא את עצמו בתהליך שנמצא בין שתי הכריכות."
נורית זרחי
אחרי סוף הסיפור
מאת: יעל צבעוני
עורכת:
נורית זרחי
הוצאת צבעונים
* * * * * *
221 עמודים, 82 ₪
אחרי
סוף הסיפור הוא מסעה הפנימי של אישה שחייתה עם איש וחשבה
שתהיה אתו כל החיים, אבל הרגישה רעב, פתחה את הדלת, נפרדה מהגבר המוכר ויצאה החוצה
כדי לגלות מה חסר.
אחרי
סוף הסיפור הוא מסע של התמודדות עם פרידה. מסע חניכה לתוך החיים בלי גבר שמגן. מסע של געגוע, גילוי והתפכחות.
"תגידי
לי מה את רוצה," הוא אומר לה.
והיא
רוצה הכול. את כל הגברים בעולם, את
כל המאכלים, את כל האפשרויות ואת כל התחושות. היא הולכת אל תוך החיים, הפחדים המאוויים והחלומות,
כדי לגלות מה קורה באמת אחרי סוף הסיפור.
היא נפגעה בדרך החדשה. היא גם פגעה. היו בדרך התנפצויות.
הייתה תאונה, והייתה הפלה.
ככל שאהבה יותר ונפגעה יותר, היא התרחבה וקיבלה
כוחות. עם הזמן הפכה שלמה.
פתאום ידעה למלא כל חלק חסר באינסוף דרכים. אחרי שחצתה
את הפחד, כבר לא פחדה.
לא בגלל גבר אחד שהגיע להשלים את החסר, אלא כי הפסיקה
לתלות בגברים את הסיבות לתהום, ומצאה את
המלאות בתוכה. לא בגלל האהבה שהגיעה, אלא כי הסירה את הציפייה והאשליה סביב המילה
אהבה, והסכימה להיפרד מהסיפור.
אחרי סוף הסיפור נע בין פרוזה לשירה. אוסף קטעים קצרים – שירים וקטעי
פרוזה. כל קטע מהווה יחידה נפרדת, ובקריאה רציפה נוצר תהליך סיפורי.
הסיפור הזה
נולד במקום שלפני השפה
ואז הגיעה
השפה כדי לבטא אותו.
ואז הגיעה
הספרות כדי ליצור אותו.
את נקודת
האמת לא עמעמו לא השפה ולא העיצוב
ומי שחווה
אותה פעם, ואין מי שלא חווה זאת,
לא יוכל
לעמוד מנגד.
נורית זרחי, עורכת הספר
"אני אומר ספר ובצדק, כי הלא זה מכיל מעל מאתיים
עמודים, כרוך ומעוטר, כריכתו קשה ודפיו תפורים יחד, על דפיו מודפסות אותיות. אך
אין זאת אלא שבידינו תיבה מלאת הגיגים, תובנות, הבנות, בתי שיר או בדומה לשיר,
קטעי פרוזה או בדומה לפרוזה. בחלקם הניכר של העמודים יש רק שורות אחדות. צד ימין
של הדפים בדרך כלל ריק ורק בצד שמאל הדברים מופיעים, כדי לצוד מיד את העין מבלי
שיהיה לאישונים צורך לנוע, גוררים אותך להפוך עוד דף בגוון הקרם שהאותיות המודפסות
עליו אדמדמות. לפי כך בידינו ספר. שונה, פזרני, מתייפייף, מיוחד, מעורר שאלות,
נסיוני כנדמה בכתיבתו, נסיוני באופן הפקתו והבאתו אל הקוראים, אבל אכן עם נוכחות
מלאה ונאה של ספר."
יוסף כהן אלרן, סופר ופובליציסט
מאחורי כתיבת הספר: שבע שנים הייתה יעל עם בן זוג. גדלה והתבגרה לצדו. החשש הגדול ביותר שלה
היה שיום אחד ייפרדו. הוא היה העוגן שלה. אבל היה בה משהו שנמשך לפרידה דווקא בגלל
הפחד. לילה אחד כשחשבה שייפרדו, הייתה בטוחה שלא תשרוד. אבל בתוכה גם ידעה שיהיה
בסדר. רצתה לחצות את הגדר ולצאת מעברה השני.
יום אחד הם נפרדו. לא רבו. כל אחד הלך לדרכו. היא מצאה
את עצמה לבד בבית שהיה של שניהם, במושב עמיקם, שהוא מושב די מבודד. לא רצתה לעבור
בית, רצתה להתמודד.
נפגשה עם הפחד, ויחד עם זה, גילתה את החיים מחדש. יצאה
עם גברים, התאהבה, נפגעה, התגעגעה. פגשה בעצב, בבדידות, בתהום, אבל שבה אליה
אנרגיית החיים שלה. היא רקדה, שמחה, טיילה, עבדה וכתבה.
היום, שלוש שנים אחרי הפרידה, היא חיה עם בן זוג ביפו.
על המחברת
יעל צבעוני (33), ייסדה לפני כשבע שנים את 'מבעד למילים' - סדנאות
כתיבה יצירתית, למבוגרים ולילדים.. מנחה סדנאות לחברות, סדנאות בפסטיבלים, ימי
כתיבה בטבע, מעגלי נשים, סופי שבוע של כתיבה חוויתית. מלווה
אישית בכתיבת ספרים ובתהליכי יצירה. משלבת בתוך הכתיבה עולמות נוספים – מדיטציות,
עבודה עם הגוף ועבודה של הלב. משתתפת בהצגת סיפורי חיים 'אני רואה אותך'.
מנחת סדנת יוגה וכתיבה יצירתית במושב עמיקם בשילוב עם
'המרכז הפנימי'. מנחה כתיבה יצירתית בקייטנות 'סימבה' ברמת השרון ואבן יהודה.
כותבת טורים ומאמרים באינטרנט (נומיינד ו-nrg).
בעלת B.A בספרות עברית באוניברסיטת תל
אביב-בהצטיינות. למדה לתואר שני בחוג לספרות, בתכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת
חיפה. בארבע השנים האחרונות עברה קורס להכשרת מנחות מעגלי נשים, סדנאות מדיטציה
וריברסינג. במהלך שירותה הצבאי, שימשה כמש"קית ת"ש בגדוד הסיור הבדואי
וקיבלה אות הצטיינות מטעם מפקד האוגדה.
ילידת ינואר 1979. נולדה וגדלה בירושלים. במשך כ-5 שנים
התגוררה במושב בני ציון, בשרון. בחמש השנים האחרונות גרה במושבים עמיקם ואביאל
(ליד בנימינה). היום מתגוררת ביפו.
"אחרי סוף הסיפור" הוא ספרה הראשון.
מתוך הספר
איש אחד
פעם אחת
היה איש אחד.
איש אחד
היה רגיש במיוחד וידע להגיד את המילים המתאימות.
הוא ידע
פסיקים וידע מירכאות ואפילו להניח סימני שאלה במקומות הראויים. איש אחד היה מטייל
בחיק הטבע יום יום ואוכל כל פרי לפי עונתו.
יום אחד
איש אחד התחיל ללכת מהר מהרגיל. כשעצר שכח לאן רצה להגיע. הוא התיישב
אישה אחת
אמרה, טוב שהלך. בסך הכל היה איש אחד, בסך הכול תמיד יכול להיות גם איש אחר. בסך
הכול בעצמה כבר רצתה משהו אחר.
אישה אחת
חיפשה את הבית בלי איש אחד, אבל פתאום חסר לכורסה הגוון השחור. לא, זה לא הגוון
השחור שחסר לה. מה היה לא בסדר? אישה אחת לא הבינה מה קרה, הוא בסך הכול היה איש
אחד. ובכל זאת, איש אחד היה אתה גם אחרי הכעסים והפחדים. הוא היה נשאר אחרי שהייתה
הולכת וחוזרת. הוא היה נשאר כשטיפסה למעלה. הוא היה נשאר כשירדה עמוק לאדמה.
מדי יום
הייתה אישה אחת בוכה, אבל בכל פעם מחדש מתעוררת. ממשיכה.
אישה אחת
מצאה מוזיקה ולב ודמעות וחללים בגופה שלא הכירה. והגעגוע שהתחיל כגעגוע לאיש אחד
הפך געגוע לחיים.
אישה אחת
אהבה איש אחד. אבל עכשיו כבר לא ידעה אם איש אחד קיים.
שנייה אחת
הייתה
שנייה אחת
שהסתכלת
עליי
ואני
ראיתי
אתה לא
אהבת אותי כשהסתכלת
אתה היית
במקום רחוק שלא אוהב
דווקא
אותי
ובשנייה
הזאת
אני לא
יכולה לתאר לך כמה דברים קרו
איך כל
הגוף שלי התכווץ לכלום
ולא
יכולתי לדבר
כולי
הייתי פחד גדול
שמעכשיו
תהיה אחר
ולא תהיה
לי יותר
ולא רק
אתה
כל
המציאות לא תהיה עוד
מה
שהייתה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה