פרח נדיר - ספר שירה

"שירי האהבה ושירי השלום של המשוררת הישראלית עדה אהרוני, הם מהטובים בספרות המודרנית העולמית."  

 

סול בלו, חתן פרס נובל לספרות

פרח נדיר

מאת עדה אהרוני

הוצאת רימונים

* * * * * *

142 עמודים, 74 ₪

פרח נדיר הוא ספר שירה יוצא דופן, שנכתב לזכרה של טלי, בתה של המשוררת והסופרת עדה אהרוני, והוא נוגע בנימי הנימים של קשר אם-בת. לצד הפן האישי המיוחד שבו, הוא עומד בזכות עצמו בטיב ובאיכות שירתו.

טלי וינקלר נפטרה לפני כשמונה חודשים, לאחר שנים רבות של מאבק אמיץ במחלת הסרטן. השער הראשון בספר מוקדש לה והשער השני מוקדש לשירים שאהבה.

הספר פותח בסיפור "מלאכי האמת", פרי עטה של טלי, בו היא כותבת על התמודדותה עם מחלתה.

לשירים שבספר מכנה משותף של אהבת האדם, שלום ואחווה, העצמת  נשים, היסטוריה ומולדת. קשת השירים כמו גם צורת הביטוי נעה משירת אהבה פיוטית עד שירת מחאה חריפה, עזת ביטוי ובאותו הזמן לירית.

ד"ר עדה אהרוני היא סופרת, משוררת ומרצה לספרות ולסוציולוגיה, בוגרת תואר M.Phil בספרות אנגלית באוניברסיטת לונדון ודוקטורט (אוניברסיטה העברית בירושלים), על יצירות סול בלו, זוכה פרס נובל בספרות.

 אהרוני היא חוקרת בעלת שם עולמי בספרות ושירה ופרסמה עשרים ושישה ספרים, בהם קובצי שירה, רומנים היסטוריים, ביוגרפיות, ספרי ילדים ומחקרים ספרותיים. ספריה תורגמו לשפות רבות, ויצירותיה זיכו אותה בפרסים בישראל ובעולם. בשנת 1998 נבחרה לאחת ממאה הסופרות הנבחרות בעולם (רוצ'סטר, ניו-יורק). אהרוני ייסדה את הפורום הישראלי והבינלאומי לספרות ולתרבות השלום: "איפלק", היא יו"ר הסניף הצפוני של "ארגון נשים יוצרות בישראל: אנ"י. היא עורכת את מדור תרבות וספרות השלום באנציקלופדיה העולמית של אונסק"ו – EOLSS.  כמו כן, חוקרת יהדות ארצות ערב ויו"ר לשעבר של הקונגרס העולמי של יהדות מצרים.

פרסים:

*  פרס המועצה הבריטית לשירה (1972). *  פרס קרן עמוס - בית הנשיא, ירושלים 1986. *  פרס כתר הזהב הבין-לאומי, ניו יורק, 1992. ובקוראה הדרומית 2006.

*  פרס חיפה וברמן ומשרד החינוך, 1995.*  פרס רחל לשירה, ירון גולן, תל אביב, 1998.

*  פרס המוסד לחקר ההיסטוריה, התרבות והמורשת של יהודי מצרים, ניו יורק, ארה"ב, 1997.

בין פרסומיה של ד"ר עדה אהרוני

שירה

•          מהפירמידות לכרמל – סדרת בגבולם - עקד, תל-אביב, 1979

•          שבוע ירוק – אלף, תל-אביב, 1986

•          ביער הכרמל שלי – מיכאל לחמן, חיפה, 1992

•          בחיק כפות ידיך – ירון גולן, תל-אביב, 1994

•          שירי שלום – מהדורה דו-לשונית, עברית-ערבית, תרגם לערבית: פרופ' מ' פאוזי דאיף - מיכאל לחמן, חיפה –מהדורה שלישית 2011

•          את ואני נשנה את העולם - מיכאל לחמן, חיפה, 1999 (אנגלית)

רומנים וביוגרפיות

•          יציאת מצרים השנייה – עקד, 1985

•          זיכרונות מאלכסנדריה - ראובן מס, ירושלים, 1985

•          מהנילוס לירדן – תמוז, תל-אביב, 1992

•          האישה בלבן – זיכרונות מאלכסנדריה, הוצאה עצמית, 2008

•          קירוב לבבות – רומן על יהודי מצרים, גוונים,  2010

ילדים ונוער

•          פרח השלום, הרפתקה בחלל – ירון גולן תל-אביב, 1994

מהדורה שניה מורחבת , 2010.

תרגומים

•          ש' שלום, השירים החדשים – מהדורה דו-לשונית עברית-אנגלית, עקד, תל-אביב, 1985

•          מייסדת ומתרגמת    LIRIT - תרגום לאנגלית של שירה ישראלית – מטעם אגודת הסופרים בישראל, אתר אינטרנטי

•          תרגומים של מיטב המשוררים הישראלים מעברית לאנגלית, פורסמו בכתבי עת בישראל ובעולם:  שירים נבחרים מ: יהודה עמיחי, דליה רביקוביץ, אמיר גלבוע, זלדה, נתן אלתרמן, רחל, ארז ביטון ואחרים.

מסה, ביקורת ועיון

•          סול בלו – חתן פרס נובל לספרות – מוזאיקה, פטר לאנג: ניו יורק, 1992:

•          נשים יוצרות עולם ללא מלחמות ואלימות - הוצאת לנה-איפלק, חיפה, 2003 וכן מהדורה מורחבת באנגלית.

•          הקול הפנימי ביצירות חתן פרס  נובל סול בלו, פרדס, חיפה, 2007

•          היסטוריה ותרבות של יהודי מצרים בעת החדשה (WCJE בשיתוף אוניברסיטת חיפה, 2008, 550 עמ'), עורכות: ד"ר עדה אהרוני, ד"ר אימה פלטיא, לבנה זמיר.

עריכה

•          גלים: אנתולוגיה לספרות ותרבות מס' 1-10, הוצאות תמוז, תל-אביב (1985-2003).

•          גלי השלום 8, לזכר יצחק רבין , התיכון- שפרעם, 1987

•          מעל 120 מאמרים פורסמו בכתבי עת, בעיתונות  ובאנתולוגיות בישראל ובעולם.

התרשמותי: מצאתי את ספר השירה "פרח נדיר",  באמת נדיר. לא בכל פעם מחזיקים ביד ספר שהמלים שנכתבו בו זועקות מתוכו; חלקן מכאב, חלקן מגאווה, חלקן מעמידות מראה מול פני הדמות הנשית ואחרות, מדברות שירה, שירה חכמה, שירה שניתן ללמוד ממנה, אפשר לבכות איתה והכי חשוב, ליהנות ממנה . ספר המוקדש לבתה של המחברת שנפטרה, אבל לא רק, מצאתי את הספר מוקדש לכל מי שאוהב שירה. השיר שבמיוחד אהבתי הוא השיר  בעמ' 122, בשם: "בשורת חיפה למשוררי העולם", שיר שהוקדש לקונגרס העולמי ה-13 של משוררים, על שם ש. שלום. אביא ציטוט מהשיר:

[...] חֵיפָה מַבְטִיחָה בְּשֹוֹרָה

וְכֹל הָעוֹלָם נִפְתָּח,

כָּל הַשִֹּירִים, כָּל הָאֱמוּנוֹת – [...]

עדה, אולי נתחיל בכמה נקודות ציון ביוגרפיות, כמו; איפה נולדת, גדלת, מה היו ההשפעות שניכרות היום בכתיבתך, המשפחה, הזיכרונות. (מעין כרטיס ביקור).

אני מצרפת את הקישור לכרטיס הביקור שלי הקרוי “ביקור בית” שיכול להעיד עלי: http://readbooks.co.il/ada-aharoni/

כמו כן, אני מצרפת קישור לסרטון קצר ביוטיוב על המספר על הרקע של משפחתי ושלי במצרים, שנקרא: “יציאת מצרים השנייה:”   http://youtu.be/6fpgmdZCSe4

כתיבת שירה אינה העיסוק העיקרי שלך, אם כן מה מקומה של השירה או מה משמעותה עבורך.

שירה היא העיסוק העיקרי שלי מבחינה רוחנית.  אני מביעה בשירה את הדברים העמוקים ביותר בנפשי, בלבי ובמוחי .

מיהו קהל היעד אליו את מכוונת. האם קיימת בעיני רוחך איזו דמות קורא דמיונית, כאשר את כותבת ?

אני כותבת לכל האוכלוסייה – כולל לצעירים.  הדמות הקוראת הדמיונית בעיני רוחי היא סטודנטית ישראלית השוקדת על שירתי לקראת כתיבת הדוקטורט שלה בנושא.  כבר כתבו דוקטורטים על שירתי במצרים (ד”ר פאוזי דאיף מאוניברסיטת קהיר), בארצות הברית ובצרפת, אך עדיין לא בישראל.

לאלו משוררים יש "מקום" אצלך, ולמה דווקא הם.

למשורר השלום האנגלי ממלחמת העולם הראשונה – וילפרד אוון, שלמדתי עליו בבית הספר האנגלי בקהיר, והתאהבתי מהמסר השלום שלו. המשוררים הישראלים האהובים עלי ביותר הם: יהודה עמיחי, ו-ש.שלום, אשר תרגמתי אותו לאנגלית והוצאתי עליו ספר דו-לשוני. המסר הפואטי – לירי של שירת עמיחי וגם של ש.שלום מדבר עמוק ללבי.

לאור הכתיבה העכשווית, הקלילה והחורגת לעתים מהכללים והאמצעים הספרותיים, האם לדעתך הדור של אלתרמן, עמיחי, זלדה, אבידן ועוד אחרים, הם דור נפילים שלא יקומו עוד דומים להם? ואולי אנחנו לא צריכים להביט אחורה ?

יש בהחלט ללמוד מהדור הקודם, והייתי מוסיפה לרשימה שלך שתי משוררות האהובות במיוחד עלי: לאה גולדברג ורחל, וגם המשוררים אמיר גלבוע וש.שלום.  אני מושפעת בשירתי על ידי השירה הלירית העצומה של “הנפילים” האלה,  שבעיני לא יפלו לעולם.  אנו כבר רואים סממנים של שירה גדולה המתייחסת לימינו אנו עם הבעיות העכשוויות שלנו, (סליחה שאני נותנת דוגמה משירתי), כמו למשל בשירי: “מפולת גרעינית” שהקדשתי לזכרו של אמיר גלבוע ושפורסם לאחרונה בעיתון ”ידיעות אחרונות ”. קיבלתי תגובות נלהבות מרבים לגבי השיר הזה.

המשורר אילן שיינפלד, אמר פעם "אנשים שמחים לא כותבים", והמשוררת אגי משעול, הסבירה לנרי ליבנה  בראיון שנערך עימה, "כאב מייצר שירים טובים" – מה דעתך?

אני לא מסכימה עם שיינפלד, אך אני נוטה להסכים חלקית עם אגי משעול. למרות האסונות הגדולים שפקדו אותי לאחרונה, מות בתי ובעלי הכֹּה יקרים ואהובים, קיבלתי על עצמי את צוואתו של חיים, בעלי שאמר: “תבטיחי לי שתמיד תהיי שמחה – כי זו צוואתי!” (השיר הולחן ומיכל טל שרה אותו – “מה זה אושר?” מתוך התקליט  שלי “לחיים – שירי אהבה).  הוא מופיע באתר שלי:   www.iflac.com/ada/heb

משעול צודקת שלפעמים “כאב מייצר שירים טובים,” אך רק לפעמים.

השירים בספר "פרח נדיר" טובים ועומדים בזכות עצמם, אבל הספר נכתב לזכרה של הבת שנפטרה, האם עובדה זאת הופכת אותו לספר מרגש יותר, עמוק יותר, "נכון" יותר ?

העובדה שהספר “פרח נדיר” נכתב לזכרה של בתי טלי האהובה שנפטרה, בהחלט מוסיפה לספר ממד של חוק החיים - החידלון שפוקד את כולנו, בכל הגילים, ושאפילו חוטף בת לפני אימה, דבר שהוא נגד חוקי הטבע. כל זאת מוסיף לספר, ועושה אותו בהחלט “מרגש יותר, עמוק יותר”,ואף אמיתי  ו"נכון" יותר . שני מבקרי ספרות: הרצל חקק, יו”ר אגודת הסופרים, וגם המשוררת והמבקרת  אדלינה קליין, בין היתר,  כתבו כתבות מרשימות על הספר “פרח נדיר”, שפורסמו באינטרנט, והם גם מופיעים באתר הבית שלי.  כותרת כתבתו של הרצל היא: “כתיבת שירה כדי לנצח את המוות.” יש בהחלט אמת בכותרת זו.

כפי שאת כותבת, בשיר בעמ' 57, "לדקרט: יצירתיות", בבית הראשון, להלן ציטוט: "דקרט היקר, לא רק:/ "אני חושבת, משמע אני קיימת,"/ אלא: "אני יוצרת משמע אני קיימת." את מדגישה את הקיום שלך ביצירה, הסבירי.

 יום ללא יצירה עבורי הוא יום מבוזבז!  אני אז רק חצי קיימת, כמו זומבי שעושה מה שמוטל עליה אך לא חיה ולא נושמת במלואי, אם לא כתבתי שורה של שיר לפחות או שורה של פרוזה.  דקרט צודק, המחשבה היא חשובה ביותר, אך עבורי אם היא לא מתורגמת ליצירה כולל כל הריגוש והברק החשמלי של חיות בליצור – היא בהחלט לא מספיקה. לכן, עבורי – רק כשאני יוצרת משמע - אני קיימת.

השיר בעמ' 57, "לדקרט: יצירתיות" , עוסק בהוויה שלך כאשה, כאמא, כיוצרת, שיר שאני מצאתי בו את הכותרת לספר כולו. את שותפה לתחושתי ?

את בהחלט צודקת – הגדרה יפה וחכמה!   הממדים “כאשה, כאמא, כיוצרת” בולטים בספר. השיר הזה פורסם לאחרונה, בתרגומי לאנגלית, במקום שמאד הפתיע ושימח אותי:

THE TORAH - A WOMEN’S COMMENTARY” – Published by: THE FEDERATION OF TEMPLE’S SISTERHOOD “ (עמ. 154, ובעמ. 258 הם פרסמו את שירי מתוך “פרח נדיר” (בתרגומי לאנגלית) –  “יציאת מצרים השנייה”.

סופר צרפתי שאיני זוכרת כרגע את שמו, כתב בהקדמה לספרו ברוח הדברים הבאים: "מי שדבר חכמה צפון בידו, שומה עליו לחלוק אותו עם אחרים" – האם יש משהו דומה בתחושת הכאב שרצית לחלוק עם האחרים בספרך ?

לא רק הכאב, רציתי קודם כל שיכירו את בתי טלי הנהדרת ושייקחו דוגמה ממנה.  כלומר, “הדבר הטוב שרציתי לחלוק אותו עם אחרים” היא דמות בתי.  שנית, אין רק כאב בספר, יש גם חוכמת חיים של טלי, יש השאיפה של נשים לשוויון שגם טלי וגם אני היינו שותפות לה, הכמיהה העמוקה לשלום, והצער שאין משתפים נשים בצורה מספקת בעשיית השלום עם שכנינו.  יש גם כמובן, שירי אהבה עמוקים שכתב עליהם ועל שירי השלום, חתן פרס נובל לספרות, סול בלו: “שיריה של המשוררת הישראלית עדה אהרוני, הם מהיפים בשירה המודרנית.” חבל ששירתי מוכרת ואהובה יותר בחו”ל מאשר בארצי.  לאחרונה, שיר שלי, גם מתוך הספר “פרח נדיר” קיבל פרס ראשון בפסטיבל השירה הבינלאומי היוקרתי בוונקובר, קנדה.  שופטי התחרות ציינו שזו הפעם הראשונה שמשוררת ישראלית זוכה בפרס.  אולי בעזרתך האדיבה, ציפי ארצי היקרה, אזכה ששירתי תהיה מוכרת ואהודה כמו בחו”ל.

לסיכום, מה דעתך על הביקורת, וכיצד את מתמודדת איתה ?

עד עכשיו הביקורת כלפי היצירה שלי הייתה טובה ואוהדת, אך מועטה.  הבעיה היא שהמקומות בהם אפשר לפרסם שירה ופרוזה כל כך מעטים. הרי השירה הישראלית הטובה עזרה לבנות  את מדינת ישראל.  יש להמשיך לבנות את מדינתו בעזרת השירה החדשה הטובה והמשמעותית. יש לתת לשירה את כל האפשרויות, גם בכלי התקשורת הטלוויזיונית והרדיו ולהגיע לרמה ולמקום שהיא פעם הייתה.

במקום להתחיל את החדשות כל יום ברדיו על ידי דו”ח על כמה אנשים נרצחו ונאנסו, יש לפרסם את ההצלחות שלנו בתרבות הישראלית וגם הכלל עולמית. להתחיל לפעמים את החדשות בשיר מוצלח חדש.  זה יעניק תקווה ושמחה לישראלים לדעת ששירה וספרות טובה עדיין נכתבת היום. דרך אגב, כך פותחים את החדשות בצרפת ובהרבה מקומות בעולם, ואת הפלילים: הרציחות והנאנסים משאירים בסוף החדשות.  כדאי גם שיהיו תכניות למשוררים ולשירה קבועים בטלוויזיה והרדיו – ואם הם עשויים בחוכמה ובצורה מושכת הם יזכו לרייטינג גבוה וימשכו תורמים רבים.  כך שהביקורת היא לא הבעיה, הבעיה היא חוסר החשיפה ומקומות לפרסום של שירה משמעותית, בונה, טובה וחדשנית.