בולי ישראל בשפת הסימנים

אהבה, נשיקה, להתראות, תודה וחברות

בשפת הסימנים 

יתועדו על בולי ישראל

השירות הבולאי בחברת דואר ישראל, הנפיק החודש סדרת בולים חדשה המוקדשת לשפת הסימנים בישראל.

הסימנים "אהבה", "נשיקה", "להתראות", "תודה" ו"חברות", המופיעים על גבי חמשת הבולים בסדרה, שעוצבה על ידי מירי ניסטור, והסימן "דרישת שלום", המופיע בחותמת המוטבעת, הינם מקבץ בסיסי של שפת הסימנים הישראלית ומטרתם לחשוף, לקרב וליצור גשר בין עולמם של האנשים השומעים לעולמם של האנשים החרשים. הסימנים מוצגים כתמונה ומורכבים מתבנית כף יד וממיקומו של הסימן. אלמנטים כמו תנועה במרחב והבעות פנים, המצטרפות באופן סימולטני לסימון, אינן באות לידי ביטוי בתמונה סטטית.

ירון רצון, מנהל השירות הבולאי בחברת דואר ישראל מסר, כי "הנפקה זו הינה יוזמה מבורכת של עובדי השירות הבולאי בדואר ישראל, במטרה להנציח ולעורר מודעות לאוכלוסיית כבדי השמיעה והחרשים, עם סימנים של מחוות אנושיות מרגשות משפת הסימנים. בולים אלה מיועדים לשימוש שוטף נרחב בדואר ישראל, כך שרוב עם ישראל ייחשף למסרים חשובים אלה".

יעל קקון, מנהלת המכון לקידום החרש מסרה, כי "בישראל חיים כ- 750,000 חרשים, ומתוכם כ-15,000 איש דוברי שפת הסימנים. שפת הסימנים היא שפה אנושית, טבעית, וחזותית, המובעת באמצעות ידיים, פנים וגוף. היא אינה שפה אוניברסאלית, ובכל קהילת חרשים מתפתחת שפה ייחודית. העובדה שאנשים חרשים יכולים לתקשר באמצעות שפה חזותית, שאיננה מצריכה שימוש בחוש השמע, גורמת לכך שאין הם רואים עצמם נכים או לקויים, אלא קהילה שיש לה מאפיינים של קבוצת מיעוט: היסטוריה משותפת, פעילות תרבותית וחברתית ושפה משותפת - שפת הסימנים".

שפת הסימנים היא השפה היחידה שילד חרש יכול לרכוש באופן טבעי ללא הוראה מכוונת. רכישת השפה הטבעית הינה גורם הכרחי להתפתחות רגשית-חברתית וקוגניטיבית תקינה. בנוסף, כפי שהוכח במחקרים, רכישת שפת הסימנים כשפה טבעית מסייעת מאוד ללימוד השפה המדוברת הרגילה. אנשים חרשים רבים רואים בשפת הסימנים את שפת האם שלהם, גם אם לא רכשו שפה זו מינקות.

המחקר הבלשני של שפות סימנים החל בשנות ה-60 של המאה ה-20, וכיום קיימת הכרה עולמית של בלשנים בכך ששפת הסימנים היא שפה שלמה ומלאה.

מאיר וסנדלר (2004) שחקרו את שפת הסימנים הישראלית מצאו כי ההגאים בשפת סימנים זו כוללים שלוש קטגוריות ראשיות: תבנית כף היד, תנועה ומיקום. כל אחת מהקטגוריות כוללת רשימת הגאים. הגאים אלו באים לידי ביטוי בתבניות יד שונות, סוגי תנועה אפשריים ומיקומים אפשריים. באמצעות מרכיבים אלו ניתן לבנות את כל הסימנים בשפה, כפי שהעיצורים והתנועות מרכיבים את המילים בשפות המדוברות הרגילות. מרכיב חיוני במבנה הלשוני של שפת סימנים הוא הבעות הפנים, שבלעדיהן לא ניתן להעביר מסר בשפת הסימנים במלואו.

מעמדן של שפות הסימנים בעולם משתנה ממדינה למדינה, והזכויות של האנשים החרשים מושפעות אף ממעמדה של שפת הסימנים בכל מדינה. אוכלוסיית החרשים בישראל היא אוכלוסייה הסובלת מדיכוי לשוני ומהדרה חברתית. נחיתותה של אוכלוסייה זו באה לידי ביטוי בעיקר בהיעדר או בחוסר היכולת לממש זכויות חברתיות ובהן  הזכות להכרה רשמית בשפתה הטבעית ולחינוך מלא בשפה זו.

לאנשים חרשים יש את הזכות להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים; על מנת למצות זכויות אלו יש להכיר בשפתם - שפת הסימנים הישראלית. הכרה רשמית בשפת הסימנים כשפה תוכל להפחית מעט ממוגבלות זו, אם גם לא להסיר אותה לחלוטין.

השירות הבולאי הנפיק סדרה חדשה

השירות הבולאי מנפיק סדרת בולים המוקדשים לענפי הספורט 

התחרותיים הלא אולימפיים

השירות הבולאי בחברת דואר ישראל, הנפיק החודש, סדרת בולים חדשה של ענפי הספורט התחרותיים הלא אולימפיים שמאוגדים בישראל תחת התאחדות "אילת", וזוכים בשנים האחרונות להישגים נפלאים בתחרויות רבות ברחבי העולם. 

הבולים שעוצבו על ידי טל הובר, מנציחים שלושה ענפי ספורט המתקיימים באוויר, במים וביבשה: מצנחי רחיפה, סקי מים בכבלים ואושו (קונג-פו).

בין הספורטאים הבולטים בענפים אלה ניתן למצוא את ליאור סופר, נדב אטיב, גיא פירר ואורי ב'וזו שממוקמים במקומות הראשונים באירופה בסקי מים, אנסטסיה קיריליוק, דן גוטרמן, איתן קלפר ודניאל קובלב שממוקמים במקומות ראשונים באירופה באושו, ואנדריי בדיקוב אלוף הארץ במצנחי רחיפה, שזכה לפני מספר חודשים באליפות ברזיל, ואיתי לנואל אלוף הארץ לטיסות למרחק במצנחי רחיפה.

התאחדות "אילת" לענפי הספורט התחרותיים הלא אולימפיים מאגדת תחתה כ-30 ענפי ספורט, שכוללים בין היתר ענפי קרב דוגמת ג'יוג'יטסו, קיקבוקס, קארטה, אגרוף תאילנדי ואושו, צניחה חופשית, מצנחי רחיפה, סקי מים בכבלים, גלישת גלים, טיפוס ספורטיבי, סקווש, ניווט, כדורת, הוקי רולר, החלקה אומנותית, פטנק, פלאג פוטבול, סופטבול ועוד.

גם בענפים הלא אולימפיים מתקיימות מדי שנה עשרות תחרויות בינלאומיות, אליפויות עולם ואליפויות אירופה, כאשר האירוע המקביל של ענפי ספורט אלו למשחקים האולימפיים הוא "משחקי העולם", הנערכים אחת לארבע שנים. התאחדות אילת מעניקה מדי שנה מלגות הצטיינות ומימון לציוד ואימונים על מנת לתמוך בספורטאים ולדאוג לכל הנדרש להצלחתם. בתקופה הקרובה ישראל אף צפויה לארח מספר אליפויות עולם חשובות.

ירון רצון, מנהל השירות הבולאי: "לשירות הבולאי יש מסורת ארוכה בהנפקת בולים לספורט האולימפי, הפעם בחרנו להנפיק בולים גם לספורט התחרותי הלא אולימפי שצובר פופולריות גדולה בקרב הציבור בארץ ובעולם.  גם בולים אלה יראו לעולם עוד פן מפניה היפים של ישראל".

נשיא "אילת" אריק קפלן: "אנו מברכים את השירות הבולאי על היוזמה הנהדרת להנציח גם את ענפי הספורט התחרותיים הלא אולימפיים בישראל, ענפים בהם זוכים הספורטאים הישראלים להצלחה אדירה ברחבי העולם.  התאחדות 'אילת' פועלת כל העת לקידום וקידום כלל ענפי הספורט הלא אולימפיים במדינה ובמקביל מסייעת לטיפוח ספורטאים מצטיינים בענפים אלו, כולל סיוע במלגות, ציוד ואף ליווי רפואי-מדעי".

תיאור הבולים:

סקי מים בכבלים - בול בעריך 3.90 ₪

סקי מים כבלים בישראל מתקיים בפארק בגין בתל-אביב – אגם מלאכותי שנחפר לפי מידות תקניות בין-לאומיות ומשמש לפעילות עממית ותחרותית. הגולש נגרר על-ידי חבל המחובר למערכת כבלים בהיקף האגם, בגובה של 10 מטרים מעל המים. מסלול הגלישה הוא מלבני ואורכו כקילומטר. גולש שמאבד את שיווי המשקל ונופל, עוזב את החבל ויוצא מהמים לגדת האגם הסמוכה.

אושו - בול בעריך 5.00 ₪

אושו (Wu-shu) היא אמנות סינית עתיקה הכוללת אמנויות לחימה, אמנויות במה, טכניקות מדיטציה ועוד. על בסיס אמנויות לחימה אלה נוצר ענף ספורט ייחודי בשם זה. בענף יש שני סוגי תחרויות: תחרות בהדגמה של טכניקה ותחרות בקרב מגע מלא.  בתחרות הדגמה בטכניקה (טאולו)  הספורטאי חייב להדגים טכניקה ייחודית של סגנונות אושו עם יד ריקה ונשק מסורתי.

כללי התחרויות בקרב מגע מלא (סאנדא) מתירים להשתמש בטכניקת בעיטות ידיים ורגליים והפלות. במקביל לענפים כמו ג'ודו ואיגרוף, הספורטאי המנצח זוכה על פי ניקוד התרגילים. בענף האושו נכללים הרבה מקצועות וסגנונות עם נשק ובלי נשק, לדוגמה: חרב, שאולין, פודאו, חרב זוגית ועוד. ספורטאי ישראל נמצאים בצמרת האירופאית והעולמית וזוכים במדליות בקביעות.

מצנחי רחיפה – בול בעריך 5.70 ₪

ספורט אתגרי שבו הספורטאי ישוב בתוך רתמה המחוברת לחופה, ממריא ממקום גבוה, ודואה תוך ניצול זרמי אוויר. זוהי הטיסה החופשית בצורתה הטהורה ביותר. מצנח הרחיפה הוא כלי טיס פשוט ונוח לנסיעה, לפרישה ולהטסה. התנאים הגיאוגרפיים בישראל מאפשרים לרחף בכל עונות השנה. האתרים מחולקים לאלו שמתאימים לרוחות מערביות בקיץ, ולאלו שמתאימים לרוחות מזרחיות בחורף. בארץ יש כ-15 אתרי רחיפה, והפופולאריים ביותר הם הר תבור, רמת הגולן – קיבוץ מבוא חמה, הרי הגלבוע, נתניה, ים המלח – מצוקי דרגות, הר הארי – הר מירון.  ענף סקי המים בכבלים כולל מקצועות תחרותיים: סלאלום, טריקס (פעלולים(, קפיצות ו-וויקבורד. הוא נחשב לאחד משלושת ענפי הספורט ההישגיים בישראל. ספורטאי ישראל זוכים בקביעות במקומות הראשונים באליפויות עולם ואירופה מדי שנה.

הוי דוניו

ספר חדש: "הוי דוניו" מאת יצחק אליעזרוב

(בבוכרית: אלה החיים בעולם)

"אני כותב והחוויות רצות בראשי. הכול חי ובועט. בלתי נשכח. עם זאת אני מתבונן בערים רמת גן ותל אביב, ויודע שרק כאן אני מסוגל להרגיש שייכות אמתית. השפה, היהדות, התרבות, הישראליות... אלה ועוד אינם נמצאים בחו"ל. הרחק מהנוף המוכר הזה ממתינה תחושת זרות. בלבי ידעתי תמיד שמסע ההופעות הוא רק חלק מחיי ודאגתי תמיד לשוב לכאן, גאה ומתגעגע. עברתי המון בחיי וכעת ברצוני להעביר לכם, הקוראים, מסר יקר ערך שאינו נמדד במשקל: קיימות סיבות רבות לנצל את החיים, ובעיקר קיימות סיבות להאמין שמה שיפה בחיים הוא השינוי. השינוי בלתי נפרד משגרת ימינו, לכן תמיד יש למה לצפות".

הספר "הוי דוניו" (בבוכרית: "אלה הם החיים") מאת יצחק אליעזרוב, בהוצאת הספרים "טרקלין", מביא את סיפורו האישי והמשפחתי, של יוצר ואמן שדאג לקדם את הפולקלור הבוכרי כבר מגיל שמונה, בהופעות שונות ומגוונות, בארץ ובעולם. היה חבר להקת 'האחים אליעזרוב', 'הפעמונים', 'השגרירים', ומקים 'הבידור הבינלאומי'. לאורך השנים כתב מילים ולחנים מרגשים, וניגן על כלי נגינה בוכרים שונים, באולמות מלאי קהל מריע.

יצחק אליעזרוב (77) נולד בשכונת הבוכרים בירושלים, להוריו ברכה ומנחם אליעזרוב. אביו היה זמר, מלחין ונגן על קמנצ'ה (כינור שמונח על הברך המאפשר לשיר בזמן הניגון), ועל טמור (כלי נגינה בעל שלושה מיתרים עם צוואר באורך מטר ו-19 ס"מ, עליו פורטים בזרת שעליה מונח אצבעון ממתכת). אמו ברכה למדה ריקוד בוכרי-קלאסי אצל המורה והכוריאוגרף יששכר אקילוב, שהקים להקות רקדנים שונות ברוסיה.

"אבי חיזר אחרי אימי ללא הרף, וקבע בפניה ובפני כל שאר המכרים - שהם מתאימים ויהי מה. הוא ציין שתי סיבות מרכזיות לכך: האחת, שהוא מנגן ושר ושאמי רקדנית נהדרת, והשנייה היא ששניהם עוסקים בתפירה. מעבר לכך היה ביניהם ניצוץ ראשוני למרות שאמי לא הודתה בכך. היא הייתה קשוחה כלפיו בהתחלה, ולא התעניינה בו כלל. אבי היה אדם דתי והיא מדריכת נוער רוסי, רחוקה אלף שנות אור מהדת. אמי מאז ומתמיד הייתה אישה עצמאית שידעה היטב כיצד לשמור על עצמה. הדבר לא היה פשוט במסגרת להקה שבה הרקדנים היו די חופשיים, ושאפו לבלות כמה שיותר וככל שניתן. היא זכתה לכבוד מהסיבה שהיא כיבדה את עצמה. אבי הצהיר שעקשנותה לא תעזור לה הפעם. הוא אירגן מסיבת אירוסין גדולה, תלה תמונה של ברכה אמי בכניסה לאולם, והזמין את כל המכרים כולם. תמונתה של אמי היא זו שקיבלה את פני המוזמנים. באומץ, אבי התארס עמה מבלי שהייתה שם! הוא היה נחוש ועיקש, ועל כך בני משפחת אליעזרוב מודים לו מאוד" (מתוך הספר)

יצחק אליעזרוב מספר ש"כבר מגיל 8 הופעתי עם הורי בלהקה הבוכרית של אבי מנחם. הייתי ילד אחראי שאבא תמיד סמך עליו. מציאות החיים בארץ הייתה דלה, וכילד נחשפתי לא מעט לקשיים כלכליים. המנגינה והנגינה תמיד העניקו לנו תקווה מחייה ושמחת חיים. הופעתי בקול ישראל עוד לפני קום המדינה בשנת 1946. בגיל 16 הופעתי במחזמר נאסר א-דין עם 40 שחקני תיאטרון הקאמרי. אחרי שרותי בצה"ל, הייתי בלהקת 'ענבל', ובשנת 1959 יצאתי איתם לסיור הופעות ב-50 ערים בארצות הברית ובקנדה. הופעתי עם כלי הנגינה צ'אנג שבניתי בעצמי ופתחתי אותו ל-90 מיתרים, והיה לי הכבוד להופיע כסולן במדיסון סקוואר  גרדן  שבניו יורק."

יצחק מוסיף, כי "בשנת 1962 הקמתי עם הכוראוגרף והרקדן משה הלוי והרקדנית יונה לוי, שהייתה אשתי הראשונה, את להקת המחול 'הפעמונים' שבה השתתפו גם הורי, ויחד יצאנו לסיור בצרפת, בשנת 1963. בשנת 1967 הייתי עם להקת 'כרמון' בסיור באירופה, לצד שלישית גשר הירקון. בסוף שנת 1967 הקים אחי יעקב את להקת 'השגרירים' שבה כיכבתי עם עוד מוכשרים מתחום הנגינה, השירה והבידור, ואחרי 26 שנים הקמתי את 'הבידור הבינלאומי' עם להקות משלי."

"במשך השנים, התגרשתי שלוש פעמים ועם האישה השלישית זכיתי להיות סוף סוף אבא לשתי בנות משגעות. האחת, שירן בת 28 רקדנית וכוראוגרפיית שמתגוררת היום  בברלין. היא בוגרת בית הספר לאומניות 'תלמה ילין'. והשנייה, נטלי, בת 26 בוגרת ניסן נתיב. היא מופיעה בתיאטרון החאן ירושלים, בתיאטרון חיפה, ובנוסף בהצגה בשם 'המלקות' עם 4 בנות בסאטירה. הן שרות, רוקדות ומשחקות. היא השתתפה בסדרה של שנות ה-80 עם שלום אסייג. אני אבא מאוד גאה בבנות שלו. במשך שנים התפללתי להיות אבא, ואינני יכול לדמיין את חיי היום בלי הנס הזה."

אליעזרוב חי היום באושר עם איוט, אישה רביעית, למעלה מ-14 שנות חברות ואהבה. "איוט היא אישה נדירה. היא בעלת עם לב זך וטהור כמים ועם הרבה נתינה. אספר כי שם הספר הראשוני לפני זה הנבחר, היה במקור "איוט, התנשאי לי?". דמותה של איוט שזורה בין דפי הספר, בין כוכבית זו לאחרת, המסמלת מקטעי זמן. הספר נע בין ההווה שבו אני יושב וכותב לבין החזרה לעבר על סך זיכרונותיו."

"בוקר. אני מתעורר בשעה הקבועה ומכין במרץ את ארוחת המלכים. אנו יושבים יחד, אהובתי ואנכי, ואני מספר לאיוט היפה שלי על הדברים שאותם אני כותב. משתדל לתעד היטב. הזיכרון שלי מוצף חוויות ישנות וגעגועים בלתי פוסקים. היא מחייכת, והעיניים הטובות שלה גורמות לי להיות מאושר. השנים נוגעות ולא נוגעות בי. אני חש צעיר לנצח, מלא חדוות חיים ומרץ. היא יוצאת לעבודה ואני ושב אל השולחן ואל הדפים. הסיפור רק התחיל..." (מתוך הספר).

בנוסף ממשיך יצחק להופיע ולרגש גם היום. "חזרתי להופיע עם אחי יעקב ואחותי אתי שהיא זמרת ושחקנית מבדרת ומצחיקה עד דמעות, ועם מוכשרים נוספים מהעדה הבוכרית. אנו מופיעים במקומות כמו תיאטרון היהלום ברמת גן, אוניברסיטת תל אביב בבית התפוצות, ביד לבנים בחולון ואף בירושלים, עיר הקודש שאליה התעקשו הוריי היקרים להגיע."

"מגיל 8 אני מעודד את הפולקלור הבוכרי עם בני משפחתי. הרבה הופעות בארץ, ומדי פעם בחו"ל. הופענו במחזמר בוכרי עברי על בריחתם של הורי ודודי האומנים מסמרקנד ובוכרה לישראל, אותו כתב וביים אחי יעקב אליעזרוב. אני הייתי מנהל אומנותי ומפיק ההצגה, בה הופיעו אתי ג'ון אחותנו בתפקיד הראשי, שרה - רקדנית ושחקנית, ובני משפחה נוספים, מהם בן הדוד אברהם והנכדים של דוד משיח ואשתו עדינה. הקהל שממלא את האולמות משתגע, ומרגיש בכל פעם מחדש כאילו לא חלפו שנים. לדאבוני, היום כשאני מקפץ על הבמה, הורי היקרים חסרים לי מאוד, אך נשמתם ומתנות החיים שהם העניקו לי לא יעזבו אותי לעולם."

בספר, מובאות לכדי כתיבה, תכונות אופיו של יצחק: אדם מאמין, ישר, נדיב וטוב. לא לחינם מוקדש הספר לאופטימיים שבינינו. בסגנון כתיבה מיוחד ואמיתי מצליח הכותב להעניק לקורא דלק הכרחי, ולמנף את שמחת הלב החבויה בכל אחד ואחת מאיתנו.  בימים אלה עובד אליעזרוב על תסריט חייו. ספר נוסף, שירה, יראה אור בקרוב.

יצחק חותם את ספרו בברכה לבבית וכנה לקוראיו, ומודה, "אני מוצא עצמי היום מלא מוטיבציה לכתוב, להלחין, ולהופיע עם אחותי אתי ועם אחי יעקב, היקרים ללבי כל כך. אני נדהם לגלות בי כוחות חדשים שאותם אני מקדיש למען קידום המורשת הבוכרית. חולם קדימה, על הופעות נוספות, השקת הספר, ערבי אהבה בין גבר לאישה, ושאר ערבי תרבות עשירים ומעשירים. אני אוהב את בנותיי המוכשרות, שירן ונטלי, את איוט שלי, את כל בני משפחתי, את האנשים, את הארץ שבה נולדתי. חיי עם תקווה כנה לחיים מאושרים, לי ולכל עם ישראל. הזמן עובר מהר, חבל על כל רגע שעובר, נצלו את החיים וחיו בחברות, כי היא היסוד לטוב. אני מאחל לכל אחד ואחת ממכם למצוא את אהבת חייו כשם שמצאתי אני. רק זכרו, לאהבה אין גיל."

הוי דוניו מאת יצחק אליעזרוב הוצאת הספרים "טרקלין", 175 עמודים, מחיר לצרכן 68 ש"ח, להשיג בכל חנויות הספרים, דרך חנות ההוצאה ברחוב בר כוכבא 29 תל אביב ובאתר ההוצאה http://www.gvanim-books.com

אמא רוֹמה — שורדת שואה ובנה דורון — ההיסטוריון חוזרים אל המקומות המקוללים, אלה שמעולם לא עזבה. במפת הזיכרון מלקטים השניים "למודי האבל" את המילים והמראות, נאמנים לאמת של האם ולתיעוד ההיסטורי של הבן, וכל העת מרחף ביניהם המספר המקועקע "שליווה כל ליטוף אוהב".

נאוה סמל

 

מה שהזמן והעצב הותירו

אם ובנה מתמודדים עם משא העבר

מאת: רומה נוטקביץ' בן-עטר ודורון ש' בן-עטר

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

הוצאת יד ושם

* * * * * * 

 

(206 עמודים, 78 ₪)

לכל מקום שהבטתי ראיתי ירוק. צמחייה טבעית - עשבים שוטים וגזעי עצים דקים - כיסתה חלקים גדולים של בירת פולין... עמדתי בשכונה המוכרת כל כך, שעכשיו זיהיתי מעט מאוד ממנה. עיר הולדתי הייתה עכשיו עיר זרה. הרגשתי איך אני שוקעת לתוך ענן קודר של פחד. עברי נמחק. האם ייתכן שגרתי פה פעם?

         

מה שהזמן והעצב הותירו: אם ובנה מתמודדים עם משא העבר הוא פרי עבודתם המשותפת של רומה נוטקביץ' בן-עטר ושל בנה ההיסטוריון. היא גמלאית המתגוררת בכפר שמריהו, הוא מחזאי ופרופסור להיסטוריה באוניברסיטת פורדהם בניו-יורק, ומתגורר בארה"ב.

בקיץ 1945 חזרה לראשונה רוֹמה נוּטקֵביץ', בת למשפחה ציונית ואמידה שמלחמת העולם השנייה קטעה את נעוריה, לפולין ולוורשה. היא נוכחה בתמורה החדה שחוללה המלחמה בעיר הולדתה. היא הייתה בבית, אבל הבית לא היה שם. לאחר שבני משפחתה הקרובים נרצחו, נותרה פליטה חסרת כּל.

קרוב לשישה עשורים אחר כך מגוללת נוּטקֵביץ'–בן-עטר ברגישות רבה ובגילוי את קורותיה כנערה בגטו ורשה, במחנות עבודה בפרוורי העיר ובמחנות הריכוז וההשמדה מיידָנֶק, אושוויץ-בּירקֵנאוּ ורָוֶונסבּריק. אינסטינקטים חדים, תושייה ובעיקר יד המקרה הם שאפשרו לה להוסיף ולשרוד עוד יום, עוד שבוע, עוד שנה.

הספר נחתם בימי השיבה ההדרגתית לחיים ובמעבר למחנה עקורים, משם עלתה רוֹמה ארצה ב-1948. לצד תיאור חוויותיה האישיות נחשף במלוא חומרתו משא ימי השואה הרובץ עליה ועל צאצאיה שבישראל ובארצות-הברית.

"רק אדם הנשכח מלב הוא [אדם] מת. למען אלה שחיים רק בתוכי. אני מתפללת שיבוא יום ואוכל לספר".      רומה נוטקביץ' בן-עטר.

שנים רבות עמדה רומה בסירובה לספר את סיפורה. היא סירבה לחזור לפולין, לא רצתה להתמודד עם מה שתמצא שם, ועוד יותר מזה, עם מה שלא תמצא. היא חששה שאין לה עוד כוחות להתמודד עם עברה, פחדה שביקור בפולין יערער את ההשלמה השקטה, השבירה, שהשלימה עם אבדותיה.  אחרי מות בעלה ועם התדרדרות במצב בריאותה שלה, השתכנעה סוף סוף שהזמן שנותר לה לספר את סיפורה, הולך ואוזל. וכי אם לא תעשה כן תיקח עימה אל קברה את זכר אהוביה שאבדו. יום אחד התיישבה אפוא ליד המחשב והחלה לעלות זיכרונות. היומן שכתבה הוא מקורו וגרעינו של הספר הזה.

אמא ילידת ורשה וניצולת אושוויץ ובן יליד ישראל ופרופסור להיסטוריה חברו יחד בספר המרתק שלפניכם לתעד ולזכור את המזעזע מכל בכתיבה רהוטה ומדויקת, חפה מסנטימנטליות והתלהמות. מה שהזמן והעצב הותירו הוא מסע של אנושיות וחילולה, וגם משא האנושיות ואתגרי קיומה. אנחנו הקוראים, שלא היינו "במקום האכזרי ביותר עלי אדמות", זקוקים לזיכרון הנוקב הזה כדי לדעת את שהיה וכדי שיגן  עלינו "עכשיו ובימים האחרים".

פרופ' נמרוד אלוני

הסוד של יהלי

ספר חדש: "הסוד של יהלי" מאת אינה דוידוביץ

מהו הסוד של יהלי?

כל הורה שואל את עצמו כיצד נכון להתמודד עם שקרים שילדים ממציאים לפעמים כדי 'לכסות' על אמת לא נעימה או מביכה, כדי להסתיר דברים שקרו והוא מתבייש בהם. ספר הילדים "הסוד של יהלי" שכתבה ואיירה אינה דוידוביץ, בהוצאת הספרים "אוריון", מעביר מסר חינוכי בצורה קלילה ונעימה, מעודד שיתוף, גילוי ולקיחת אחריות. הוא מבהיר לקוראים הצעירים וגם להוריהם כי שלמות אינה אפשרית, כולנו בני אדם, וכל אחד מאתנו שוגה.

                                      

יהלי הוא ילד רגיל, וכמו בן המשפחה הקטן ביותר הוא מתבונן על הוריו ועל אחיו הגדול בהערצה  וכמובן רוצה להיות כמוהם (כְּמוֹ אִמָּא - מֻשְׁלָם, כְּמוֹ אַבָּא - כֹּל יָכוֹל, לִהְיוֹת טַיָּס, נַגָּן אוֹ מַדְרִיךְ וַאֲפִלּוּ כֻּלָּם בְּיַחַד - אִם צָרִיךְ). המשפחה נהנית לצפות יחדיו בכוכבים באמצעות טלסקופ במרפסת. אבל מה קורה כשבוקר אחד מתגלה כשהטלסקופ נשבר? האם להודות ולגלות? ומה לעשות כשהסוד הנורא תופח וממלא את כל חלל הבית? כשהוא שובר טלסקופ, הוא מפחד לספר, הוא חושש מאכזבה של ההורים, פוחד שלא יוכל לגדול ולהיות כמו כל בני הבית. המשפחה האוהבת מוצאת דרך יצירתית להראות לו שיש מקום גם לטעויות. יהלי עצמו עובר תהליך הבנה חשוב במהלך המתרחש. ההורים מקלים על יהלי על ידי דוגמא אישית שמאפשרת לו להשתחרר מהסוד הכבד, כאשר  יהלי, המתוודה על שעשה, מקבל מאימו חיבוק חם והערכה על הדרך שבה בחר לנהוג והאומץ שגילה.

אינה דוידוביץ (41), אם ל- 3 בנות, תושבת כפר סבא, בעלת תואר בספרות אנגלית ומדעי המחשב מאוניברסיטת תל-אביב, משלבת עבודה בניהול מוצר באמדוקס ("שדורשת דיוק ומשמעת") עם יצירה, ציור וכתיבה ("שדורשת חופש ושחרור") ועוסקת גם באיור, חברה באגודת המאיירים בישראל.  האיורים בספר הם פרי יצירתה.

אינה מספרת, כי "מניסיוני כאם לשלושה ילדים ומהתבוננות בהתנהגות של ילדים בכלל ראיתי שיש קשר ישיר בין הביטחון של הילד לחלוק דברים עם ההורים, גם אם זה דברים לא נעימים, לבין  התגובה של ההורים ולאווירה בבית באופן כללי. רק אווירה סולחת ומאפשרת טעויות ומתן דוגמא אישית של ההורה בתור דמות אנושית לא מושלמת, יכולים לגרום לפתיחות ולאפשר לילד להרגיש חופשי לדבר על כל דבר. חוסר מוכנות של הילדים להודות ולחלוק דברים לא נעימים נובע מפחד מתגובה של ההורה, מפחד להיענש, ועוד יותר מפחד לאכזב. את ההשראה לספרי שאבתי ממקרים וסיטואציות שנתקלתי בהן בתור אם".

ד"ר דבורה שני, פסיכולוגית חברתית-ארגונית אומרת וכותבת בגב הספר, כי "להיות הורה, כידוע, זו לא מלאכה פשוטה וההתמודדות עם מצבים מעין אלה, לעתים מורכבת. כיצד לתת לילד הרגשה נעימה ובטוחה כך שירגיש בנוח לספר כל דבר, גם אם הוא חש שהדבר גרוע מאד וחרד מכך? איך ליצור בבית אוירה שבה אפשר 'לגלות סודות' לא טובים ועדיין לקבל אהדה ותמיכה? הספר נוגע בנקודות רגישות אלה שבכל בית מתמודדים איתן בתקופה זו או אחרת. 'הסוד של יהלי' הוא למעשה הסוד של כל משפחה המגדלת ילדים והשואפת לגדלם באווירה של בטחון ללא חששות והסתרה. הקורא עובר חוויה מרגשת ומטלטלת בעת שיהלי הצעיר מגיע לתובנה שמותר להתוודות על טעויות ולשתף אחרים בכך מבלי לסכן את האהבה שהם רוחשים כלפיו. הספר מעניק להורה כלים ליצירת האווירה המתאימה בבית ואף מלמד את הילד שכולם לפעמים שוגים ואין אדם מצליח שבעברו לא עשה טעות או שתיים".

הסוד של יהלי כתבה ואיירה אינה דוידוביץ, הוצאת "אוריון", 29 עמודים, מחיר לצרכן 57 ש"ח, להשיג בכל חנויות הספרים, דרך חנות ההוצאה ברחוב סחרוב 19, קניון ערי החוף, ראשון לציון ובאתר ההוצאה www.orion-books.co.il  או באתר המחברת  www.innapainting.com

מברלין לשנחאי - מכתבים לארץ ישראל

מברלין לשנחאי

מכתבים לארץ-ישראל

מאת: זיגמונד-שמואל וגרטרוד הירשברג

תרגום מגרמנית: מרים לברון

עריכה, מבוא והערות: גיא מירון

הוצאת יד ושם

* * * * * *

(268 עמודים, 78 ₪)

"אף מכתב, מפורט ככל שיהיה, אינו יכול להחליף את המילה המדוברת בין הורים לילדים", כתב זיגמונד הירשברג משנחאי ב-24 בינואר 1941, לבנו הנס, שישב בארץ-ישראל.

ב־20 בפברואר 1939 עזב הנס הירשברג, נער יהודי בן שש־עשרה וחצי, את ברלין ועלה לארץ־ישראל. הנס, יליד אוגוסט 1922, ששהה קודם לכן במחנה הכשרה ציוני בגרמניה, הגיע לארץ־ישראל ב־27 בפברואר והתיישב בקיבוץ עין חרוד. הוא הותיר מאחוריו בברלין את אביו, זיגמונד–שמואל הירשברג, ואת אמו, גרטרוד הירשברג לבית אלפר— שהתפרנסו מעסק משפחתי קטן לייצור מעילי נשים — וכן את אחותו לילי בת העשר.

כמו יהודים רבים שהבינו את משמעותו של פוגרום "ליל הבדולח", שהתרחש בנובמבר 1938 גם משפחת הירשברג בחרה להימלט מגרמניה מבעוד מועד. בפברואר 1939 הם הצליחו לשלוח את בנם הנס לארץ-ישראל, ואולם לעצמם ולבתם לילי, לא הצליחו להשיג אשרת כניסה לארץ. כעבור כחודשיים וחצי, ב־7 במאי 1939, לאחר מאמץ קדחתני לעזוב את גרמניה בכל דרך, עלו הוריו ואחותו של הנס על רכבת שהובילה אותם לטְרייֶסְטֶה ומשם הפליגו באנייה האיטלקית "קונטה ורדה" לעיר שנחאי שבסין. לאחר פרדתם מבנם החלו ההורים להתכתב עמו.

מברלין לשנחאי הוא אוסף של המכתבים שכתבו ההורים בין פברואר 1939 לאוקטובר 1941, תחילה מברלין ואחר כך במהלך המסע למזרח הרחוק ומשנחאי. מדובר במסמך אנושי מרגש המעניק תמונה מרתקת וייחודית של התקופה, כפי שהיא משתקפת בעדותם האישית של מי שחוו אותה והיו עדים לאירועיה. הספר מגולל רקמת חיים סבוכה של אנשים אמיצים, בעלי תושייה וישרי דרך שגורלם הציב בפניהם אתגרים קשים מנשוא בפרק הזמן העכור ביותר בתולדות המין האנושי.

הספר שופך מעט אור על חיי פליטים יהודים רבים בשנחאי – פרק עלום בהסטוריה היהודית.

שנחאי, הכרך הסיני עצום הממדים והרוחש מיליוני אנשים, שבני הזוג הירשברג ראו בו לא יותר מ"אולם המתנה", אילץ אותם להתמודד עם אתגרים קשים: האקלים הצפון-אירופי הצונן והיבש; צפיפות, אבטלה ותזונה לקויה; ההכרח ללמוד שפה חדשה ולהסתגל לתרבות זרה; הדאגה לבנם הנס שבארץ-ישראל; המאמץ להעניק חינוך ראוי לבת לילי; בדידות, תלישות, חוסר ודאות ותסכול, שהיו מנת חלקם במהלך התקופה הארוכה והקשה ששהו בסין כפליטים.

בעקבות המתקפה היפנית על פרל הרבור בדצמבר 1941 נקטע קשר המכתבים בין ההורים שבשנחאי ובין בנם שבארץ-ישראל. ב-1942 מתה גרטרוד בשנחאי, בלי שזכתה לראות שוב את בנה. הנס ואביו זכו להיפגש רק בשנת 1949, בברלין. באותה שנה התאחד הנס הירשברג גם עם אחותו לילי, שעלתה לארץ-ישראל.

המכתבים, הם מקור אישי החושף את עולמם הפנימי של המהגרים והפליטים היהודים ואת תלאות חיי היומיום שלהם. הם מתארים קשיים, שאלות והתלבטויות שלא תמיד באו לידי ביטוי בעשייה קולקטיבית, אך היה להם תפקיד חשוב כשלעצמו במרקם ההיסטורי.

נוסף על עשרות המכתבים של ההורים לבנם, ספר זה כולל גם מכתבים אחדים ששלחו ההורים לקרובי משפחה אחרים, ואלה שולבו בטקסט ברצף כרונולוגי. אחרי התכתבות עשירה זו מוצגים קטעים קצרים מיומנו של הנס, שבהם הוא מתאר את החיים בגרמניה בשנת 1938 וכן את חוויית ההגירה, וקטעי מכתבים שכתב להוריו.

התיעוד המוצג בספר זה נמסר ליד ושם באדיבותה של לילי פליס (לבית הירשברג), בתם של זיגמונד וגרטרוד ואחותו של הנס, המתגוררת כיום בכפר סבא. היא העמידה לרשות יד ושם תמונות משפחתיות, סיפקה מידע משלים רב ערך על תולדות המשפחה וכן כתבה את פרק האפילוג בספר.

אקורד אחרון של ילדות

עדויות מהליצאום היהודי בהאג 1941-1943

מאת ואלי דה לאנג

מהולנדית: שולמית במברגר

* * * * * *

(340 עמודים, 88 ₪)

באוגוסט 1941 גזרו שלטונות הכיבוש הגרמניים גזרה הנוגעת לכל התלמידים היהודים בהולנד: מעתה הם יהיו רשאים ללמוד אך ורק בבתי ספר ליהודים (Judenschulen), אשר יוקמו במיוחד בשבילם. היה עליהם לעזוב מיד את בתי הספר שלמדו בהם ולהיפרד ממוריהם ומחבריהם ללימודים. בית הספר המוכר והבטוח, שהיה בדרך כלל גם קרוב לבתיהם, נהפך לשטח אסור. ביום אחד נהרס באכזריות עולמם המוגן של הילדים. זה קרה באופן לא צפוי, ולרבים מהם גם לא מובן: במה הם שונים מחבריהם לכיתה ולשכונה שלא גורשו מבית הספר? על שאלות אלו, שהיו למעלה מבינתם, ניסה כל ילד, בעזרת הוריו, למצוא תשובה.

השהות שניתנה לילדים להתרגל למציאות החדשה לא הייתה ארוכה. בתוך שישה עד שמונה שבועות הוקמו בתי ספר יהודיים, והילדים מצאו את עצמם בעולם ששלטונות הכיבוש הצמידו לו את התווית "יהודי".

אחד מבתי הספר היהודיים שנפתחו באוקטובר 1941 היה הליצֵאוּם היהודי בפישֶרסטראט. בית הספר התקיים שנה וחצי, מ־15 באוקטובר 1941 עד 15 באפריל 1943, ורק מעטים מן התלמידים והמורים שהו בו במשך כל התקופה. רבים מהם לא שבו אליו לאחר חופשת הקיץ של 1942, בעת שהחל גירוש יהודי הולנד למחנות.

הקמת בית הספר הזה, כמו הקמתם של בתי הספר היהודיים האחרים בעיר, הייתה כרוכה במאמץ ארגוני עצום. עם הוצאת צו ההפרדה למוסדות החינוך הוטל על עיריית האג לדאוג לבניינים מתאימים, לריהוט הכיתות ולמינוי מורים יהודים. כמו כן היה עליה לערוך רשימה של כל התלמידים היהודים במערכת החינוך ולהקציב משאבים לביצוע הצו. הספר מתאר כיצד התמודדה הקהילה היהודית בהאג עם מספר הולך וגדל של גזרות. אחת הגזרות בעלות ההשפעות החמורות ביותר הייתה הוצאתם של עובדי הציבור היהודים, ביניהם מורים רבים, אל מחוץ למעגל העבודה. עם פרסום התקנה הנוגעת למערכת החינוך, באוגוסט 1941, היו המורים היהודים, המובטלים בעל כורחם, מוכנים לקבל לידיהם את חינוך הילדים היהודים. במלאכת מחשבת של ארגון ואלתור, נשאו מחנכים מעטים את עול חינוכם של התלמידים בליצאום היהודי וקיימו במידת האפשר את שגרת ההוראה. גם מנהל הליצאום נאלץ להתמודד מדי יום ביומו עם תביעותיו הגחמניות של הכובש הנאצי ועם גזרותיו האכזריות.

הספר, המתבסס על זיכרונות, קטעי יומנים ומחקרים שפורסמו בנושא, מתאר בפרוטרוט את התקופה הקשה הזאת בחיי הקהילה היהודית בהאג.

הספר מנסה לתת מענה לשאלות :

● מה הייתה השפעת הבידוד השיטתי על התלמידים היהודים?

 ●כיצד התמודדו התלמידים עם האיסור לחזור אל בית הספר המוכר ואל חבריהם לכיתה?

● כיצד השפיע הליצאום על התמודדות התלמידים עם הגזירות והרדיפות?

 ●כיצד התמודדו עם הדלות והמחסור?

● מה הייתה תגובתם לגזרות השונות שנכפו עליהם ולהיעלמותם, בזה אחר זה, של מוריהם   

    ושל חבריהם לכיתה?

● מה עלה בגורל התלמידים?

על כל אלה ועוד דן הספר שלפנינו ומגיש לפני הקורא תמונה מפורטת של התמודדות היהודים עם הרדיפות.