לאור הירח

חדש בהוצאת פרדס

לאור הירח

קובץ סיפורים

מאת: תמר פריד

עורך: חיים פסח

*****

190 עמ', 88 ש"ח

כמו אמן, המצרף חפצים יומיומיים או ממוחזרים וחסרי ערך ליצירת אמנות, לוקחת תמר פריד דמויות ואירועים אפרוריים המוכרים לנו כל כך מהיומיום האורבני, ומציגה אותן באור סוריאליסטי–קומי, פרי נקודת המבט של גיבוריה. המפגשים המקריים בין דמויותיה יוצרים מציאות חדשה, בה כל נסיעה במונית הופכת למסע התגלות, נהג מאצ’ו הופך לקורבן תמים, צפייה שגרתית בתוכנית טלוויזיה לרומן אהבה וליל אהבה למעשה נקמה... שום דבר לא נותר כפי שנראה בתחילה, מעבר למראית עין, מעבר למראה הדמות - תמיד מתגלה היפוכה הגמור, הנסתר מן העין. המפוכח נחשף ברגע לא שפוי ומי שנחשב לא שפוי מתגלה בשפיותו המפוכחת. כולנו שבויים במערכת מתעתעת של קונבנציות  חברתיות שהסופרת ממוטטת ללא כאב, בהומור סלחני וברחמים רבים.

לאור הירח הוא קובץ הסיפורים הראשון פרי עטה של תמר פריד והוא מכיל 34 סיפורים.

תמר פריד, עיתונאית ועורכת. בוגרת לימודי היסטוריה של המזרח התיכון וספרות צרפתית, ובעלת תעודה בעיתונאות מאוניברסיטת תל-אביב ובעלת תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן-גוריון. עבדה במשך 11 שנים כתחקירנית, מפיקה ועורכת בטלוויזיה החינוכית בתוכניות כמו "ערב חדש" (מפיקה); "בקריאה ראשונה" (מפיקה); עורכת ומפיקה של התכנית "יש מצב" עם ג'קי לוי'; התכנית "חוצה ישראל". כמו כן, ערכה מספר תכניות בערוץ הופ! קטנטנים.

כתבה וכותבת בעיתונות המיועדת לשוק המקצועי: "מזון", "מבנים" ו"תעשיות". בשש השנים האחרונות עורכת את מגזין "יופי!"  (מגזין מקצועי לתעשיית היופי של טלר תקשורת).

גדלה בגבעתיים. בנעוריה שהתה באוקספורד, אנגליה, וכן התגוררה מספר חודשים בניו-יורק. אחרי הצבא (בו שרתה כמאבחנת ומראיינת פסיכוטכנית), חיה בפריז במשך חצי שנה ושם התחילה לכתוב. היא כתבה תיאורים של מפגשים עם אנשים שונים וקטעי שיחות להן צותתה בבתי קפה.

תרגמה את הספר :"Another Chance for Love" של הפסיכולוג Sol Gordon (הוצ' סירקיס, 2006), וסיפורה "מון שרי" התפרסם בגיליון אוגוסט 2011 של כתב העת "מאזניים".

זיכרון הילדות הכי מוקדם שלה קשור בבית החולים אברבנאל. בזמן שמשפחות אחרות היו נוסעות בשבת בבוקר לים, הייתה משפחתה נוסעת לביה"ח הפסיכיאטרי אברבנאל שם עבדו בעבר הוריה: אביה הפסיכיאטר הנודע פרופ' יהודה  פריד ז"ל ואמה, אביבה, ממקימות החוג לריפוי בעיסוק באוניברסיטת ת"א שם גם לימדה 35 שנה. בחופש הגדול הייתה תמר מגיעה לבית החולים הפסיכיאטרי שניהל אביה ברמת ח"ן, מבלה עם החולים, משחקת פינג-פונג ומציירת איתם.

השהות שם לימדה אותה שהאמת נמצאת לפעמים דווקא במקומות שלכאורה חפים מכל היגיון. החיים לימדו אותה, שאם פוקחים היטב את האוזניים, העיניים והלב – לפעמים שומעים, רואים או מרגישים את מה שהדמיון מציע לנו.

התרשמותי: הספר "אור ירח", על סיפוריו הקצרים, הוכיח לי פעם נוספת, שלא רק כשרון כתיבה הוא הגורם היחיד שיכול להוליד ספר טוב, אלא גם התנסות חווייתית יכולה להשאיר חותם ולבוא לידי ביטוי בפרוזה, שירה או הבעה אמנותית אחרת.    

והנה סיפור אחד להתרשמות: אהובי יבנה לי בית (עמ' 55)

 "אהובי יבנה לי בית, אהובי יבנה לי בית..." היא שרה והקול שלה ממלא את חלל החדר. היה לה קול חם, מלא, עוטף ושמעתי אותו בבטן לפני ששמעתי אותו באוזניים. הסתובבתי להביט במי ששרה.

לפני שראיתי מי שרה ראיתי אור, אור קורן מלבוש ורוד-בהיר, מעור צח, שמבליח מבין העננים. לא ידעתי ממה אני מתהפנטת – מהמראה המלאכי או מהקול שהרעיד לי את הגוף מבפנים. היא שרה בעוצמה, מתנועעת בגמישות בחדר, מרחפת כמעט, אוחזת בחוזקה בספל פלסטיק תכול ומוזגת לתוכו תמצית חזקה של תה מתוך קומקום נירוסטה שעמד על מיחם גדול. היש שפתה מים רותחים מהמיחם, לפתה את הכפית עד שאצבעותיה הלבינו ובחשה ביסודיות שתי כפיות גדושות של סוכר בספל.  היא ריחפה ריחוף מדויק לעבר השולחן והניחה עליו את הספל: "אהובי יבנה לי בית, אהובי יבנה לי בית..." חזרה לשיר, אוחזת בחוזקה ספל תכול נוסף ומוזגת לתוכו תמצית חזקה של תה מקומקום הנירוסטה שעמד על המיחם הגדול. הוסיפה מים רותחים מהמיחם ושוב לפתה כפית עד שאצבעותיה הלבינו,  בחשה ביסודיות שתי כפיות גדושות של סוכר וריחפה בחדר, עדיין שרה, בפיג'מה הוורודה שלה התלויה עליה ברישול חינני והניחה את הספל השני בדיוק מול הספל הראשון.

"ראית אותה?" ספק שאל ספק אמר, מתיק את מבטי ממנה ונאנחכשהתיישב למולי עם שתי כוסות קפה שחור, לו ולי, מסמן קלות בראשו לעברה. "כמה יפה, ככה משוגעת," אמר.

נשמתי עמוק. "תגיד," אמרתי, "מה יש לה?"

"מה יש לה?" חזר בטון יבש, "מה כבר יכול להיות לה? פעם בשנתיים שלוש מאשפזים אותה לחודש חודשיים לאיזון. ככה כבר חמש-עשרה שנה."

שוב הבטתי בה צועדת בקלילות אל השיש, מתחילה את השיר בפעם השלישית: "אהובי יבנה לי בית, אהובי יבנה לי בית..." הנהנתי. "היא מחכה למישהו," אמרתי.

"מחכה. בטח שמחכה," ענה וצחק את צחוקו הדק והקר. "ככה כל יום. מכינה לשתות. מכינה עוגה. חושבת שהאהוב שלה יבוא. חכי, תכף תתחיל לרקוד." הבטתי בה לוקחת צלחת, מניחה עליה מפית נייר, היא הוציאה מן הארון מלבן ארוז בשקית ניילון, פתחה את האריזה שבתוכה תבנית מאורכת של עוגה קנויה בעטיפה צבעונית, נזהרת שלא לקרוע אותה, פרסה פרוסה לא עבה של עוגת שוקולד שכבר פרסו ממנה כמה פרוסות, הניחה אותה לאט על המפית ויישרה אותה מיד בקפידה מתחת לעוגה. פרסה פרוסה נוספת והניחה גם אותה בזהירות, כאילו שהיא מכסה תינוק, מעל לפרוסה הראשונה. הביטה במעשה ידיה וחיוך גדול התפשט על פניה. קול שירתה התגבר והיא החלה לרקוד. הניפה זרועות ארוכות לצדדים וחגה במעגלים. תנועת גופה הייתה רכה ועדינה, כמו מטפחת משי שמתייבשת על חבל כביסה ברוח קלילה והזרועות שלה נראו ארוכות-ארוכות, עם לק ורדרד ועדין בסוף כפות ידיים רכות ומטופחות. היא חגה אל השיש, אוספת את הצלחת כלוליין מיומן ומסובבת אותה במעגלים תוך כדי הריקוד, הגישה את הצלחת אל השולחן והניחה אותה בדיוק בין שני הספלים.

המבקרים שהגיעו לבקר חולים אחרים, ישבו גם הם בחדר והביטו בה משתאים. הפציינטים הגיבו אחרת. אחד הביט בה בחיוך. אחר, שישב בפיג'מה תכולה פרומת כפתורים וראשו שמוט על חזהו ומבטו בוהה ריק לפנים – הרים את ראשו למראה האשה המחוללת והחל מוחא כפיים. פציינטית נוספת, כבדת משקל, קמה צוהלת לרקוד מאצל השולחן בעוד אמה מנסה, ללא הצלחה, להושיב אותה בחזרה, במבט חסר אונים.

לפתע נשמעו צרחות מאחד החדרים: "עוף לי מהעיניים, אני יודע מי אתה! עליי אתה לא תצליח לעבוד. אני מכיר אתכם. שב"כניק עלוב שכמוך! קפאתי במקומי והוא, שישב מולי, זינק ואמר, "אני חייב.  זה יוסי. שוב התקפה," ורץ לכיוון החדר כשהחלוק הבן שלו מתנופף מאחוריו כגלימה.

זה היה החלק הכי קשה בביקורים שלי בתקופה שהוא עשה שם את הסטאז'. הצרחות.

המשכתי לשבת, והבחנתי שגם המבקרים האחרים מודאגים כמוני. הפציינטים לעומתנו, לא נראו מודאגים כלל וכלל והמשיכו בשלהם. זו שרה, זה מחייך, זה מוחא כפיים וזו רוקדת.

לפתע נכנס לחדר המבקרים גבר גבוה ומרשים כבן שבעים, במכנסי ג'ינס וחולצת כפתורים מגוהצת. ניחוח אפטרשייב עדין נודף ממנו ושיערו הקצוץ היה כמעט לבן כולו. רק בצדעיים עוד היה קצת אפור. הוא עמד שם כדי רגע – מבטו מרוכז בה, בשרה ורוקדת – ועיניו אורו.

היא הבחינה בו ועצרה. אז רצה אליו, כמו ילדה קטנה, זרועותיה פרושות לצדדים, מוכנות לחיבוק.

אחרי שהתחבקו הם פסעו יד ביד אל השולחן וישבו זה מול זו, שותים את התה, נוגסים מן העוגה.

הצעקות בחדר השני כבר שככו והוא חזר והתיישב מולי.

"זהו. נתתי לו זריקה. הוא כבר יישן כמו שצריך. עד מחר. עד ההתקף הבא."

"תראה," אמרתי לו מחייכת, ומסמנת בראשי אליהם, "הוא בא."

הוא הביט אל שולחנם, "מי בא?"

"האהוב שלה. האהוב שלה בא."

הוא נתן בי מבט מוזר ואמר, "על מה את מדברת? אין שם אף אחד. הזקנה הזאת יושבת לבדה."

  

שפת כל הארץ

ספר חדש מגלה: העברית השפיעה בחלקה על הלטינית 

ועל שפות מערביות - 'שפת כל הארץ' מאת עמנואל 

גרנצרז'

ספר חדש חושף, כי השפה העברית השפיעה בחלקה על הלטינית ועל שפות מערביות. זהו מחקר שעליו מתבסס הספר 'שפת כל הארץ' מאת עמנואל גרנצרז' בהוצאת הספרים אוריון. הספר עוסק באבחון מילים בשפות האירופיות שמוצאן מלטינית אשר שורשיהן זהים במידה מרובה לשורשי מילים מקראיות ומשמעויותיהן קרובות להן. ניתן לקבל הצצה לעולם מעניין המצביע על כך שהשפות השמיות, ובכללן העברית, השפיעו, לדעת המחבר, על הלטינית, ויתרה מכך על הסנסקריט, ומלים רבות נלקחו והוטמעו בשפות אלה. אמנם אין אסמכתא היסטורית (וייתכן כי גם לא תימצא כזו) לגילן של המילים המשותפות לשפות הללו, אך מעניין לראות את קווי הדמיון הרבים, שמן הסתם לא נהירים לרוב האנשים, או שהיו מתייחסים בביטול לזהות, אלמלא המחקר שערך המחבר.

האם ה"שורש" המקראי ושם העצם הצרפתי source (שעבר מצרפתית לאנגלית) מקורם אחד הוא? הרי הדעה הרווחת בקרב הבלשנים היא שהלטינית שממנה התפתחה הצרפתית התגבשה ממקורות הודו-אירופיים ומיוונית, בעוד שמוצא המילה "שורש" הוא כנראה שמי. ואם נכון הדבר שהן ינקו ממקור אחד, מתי חלה התפתחות זו בדברי ימי העמים וכיצד הצטלבו המילים, שהרי שתי השפות נהגו בארצות רחוקות זו מזו כרחוק מזרח ממערב, תרתי-משמע?

           

תחושה דומה קיננה בלבו כאשר תהה על התופעה המוזרה שהמילה הספרדית seguro שפירושה "בטוח" או "ודאִי" תואמת את המשמעות של הפועל העברי "סגור", המציין את הפעולה החיונית הנדרשת כדי לאבטח מקום כלשהו, וכן בנִיסיונו להבין את פשר התצליל הזהה-כמעט של המילה האיטלקית ragione (רג'ונה) שפירושה "תבונה" עם "רעיון" בעברית.

עמנואל גרנצרז' נולד באיטליה בשנת 1929. ב-1939, חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היגרה משפחתו לטנג'יר שבמרוקו שם שהתה עד 1943, שנת עליית המשפחה לישראל. בנסיבות אלה למד עמנואל בבתי הספר השונים גם את השפות צרפתית, איטלקית וספרדית, והופתע לגלות בהן מילים שבמבניהן בצבצו יסודות מקראיים

את ממצאי הבדיקה המעניינים והמפתיעים גיבש גרנצרז' לספר שבו הוא רואה מימוש "כתיבה שהונעה על ידי סקרנות מאתגרת בעקבות הימצאותם של יסודות מקראיים במילים אירופיות, בפרט שהבלשנות הכללית טוענת כי הדמיון הזה חלחל משפות לועזיות לעברית ולא להיפך". ממצאיו הם בבחינת אשנב להיבט אטימולוגי ארכאי נדיר בדברי הימים של העמים.

שפת כל הארץ מאת עמנואל גרנצרז', הוצאת הספרים אוריון, 134 עמודים, מחיר לצרכן 79 ש"ח, להשגה בכל חנויות הספרים, דרך חנות ההוצאה ברחוב רבינוביץ' 11 חולון ובאתר ההוצאה www.orion-books.co.il

הוצאת "אחוזת בית" שמחה לבשר על צאת הרומן

בארץ המובטחת

מאת

סבסטיאן בארי

(261 עמ', 98 ₪)

סבסטיאן בארי, מחבר רב-המכר "הכתובים הסודיים" (אחוזת בית, 2009), חוזר ברומן חדש שבמרכזו אישה בלתי נשכחת.

בערוב ימיה, כשהיא בת שמונים ותשע, שב המוות והִכה באכזריות בלילי. נכדה היחיד ביל, אותו גידלה לבדה מאז שהיה בן שנתיים, התאבד בתלייה. כמה ימים לפני כן, הלך לעולמו מר נולאן, הידיד הקרוב ביותר שהיה אי-פעם ללילי הקשישה. כעת היא יושבת במטבח המבהיק שלה, ליד שולחן הפורמייקה האדום, וכותבת במשך שבעה-עשר ימים את סיפור חייה, על רגעי האושר והאימה הרבים שבהם. השכול מציף אותה בזרם של זיכרונות ופחדים ישנים. "איזה צליל משמיע לב בן שמונים ותשע שנשבר?" היא שואלת בתחילת הווידוי שלה. "הוא אינו יכול להיות הרבה יותר מדממה."

סיפורה של לילי, גיבורת הרומן "בארץ המובטחת", רצוף לכל אורכו בטרגדיות ובמלחמות: החל במותו של אחיה הנערץ וילי, במלחמת העולם הראשונה; דרך בריחתה לארצות הברית ממולדתה אירלנד, יחד עם אהובהּ טאג, לאחר שמורדים אירים הוציאו גזר דין מוות על שניהם; וכלה במותו של הנכד ביל, שיצא לשרת כחייל במלחמת המפרץ ושב אל בית סבתו שבברידג'המפטון, ניו יורק, כשהוא הלום קרב. במהלך נדודיה בארץ המובטחת – היא אמריקה, שאליה נמלטה מדבלין הבוערת בשנות המרד בבריטים – המוות ליווה אותה כמו צל, ואהוביה נטשו אותה בזה אחר זה. כעת, ליד שולחן המטבח, כשהיא ממתינה למותה שלה, היא מעלה על הכתב את המסלול המפותל שעברה, מנסה לפענח את חייה, ובתוך כך חושפת סודות מפתיעים.

"בארץ המובטחת" הוא שיר קינה שנפרש על פני שבעה עשורים, מפי אישה שבורת לב אך מפוכחת, שמוצאת בתוכה את הכוח לסלוח גם למי שפגעו בה יותר מכול. המחבר, סבסטיאן בארי, הוא מהסופרים האירים המצליחים ביותר בעולם.

סבסטיאן בּארי: הערות ביוגרפיות

סבסטיאן בארי, אחד הסופרים האהובים והמצליחים בבריטניה, נולד ביולי 1955 בדבלין, אירלנד, לאב ארכיטקט (פרנק בארי) ולאם שחקנית (ג'ואן אוהרה). הוא גדל עם שני אחיו בבית פרטי גדול ומבודד ליד הים, ואמו נעדרה רבות מהבית בשל הופעות בתיאטרון וצילומים לקולנוע.

בארי למד בבית ספר קתולי ובטריניטי קולג' בעיר מגוריו. הוא למד קרוא וכתוב רק בגיל תשע, ופירסם את הרומן הראשון שלו, Macker's Garden, בגיל עשרים ושבע. כשנה לאחר מכן הוציא ספר שירים ראשון. מאז הוא הוציא לאור עשרה רומנים שזכו להצלחה מסחרית גדולה, וכן ארבעה ספרי שירה, אחד-עשר מחזות וספר ילדים אחד. בין ספריו הבולטים נמנה הרומן Long Way Long, שהיה מועמד לפרס מאן בוקר ב-2005. מחזהו הראשון של בארי, Boss Grady's Boys, הועלה בשנת 1988 בתיאטרון אֶבּי שבדבלין וזכה להצלחה. מאז הועלו מחזותיו של בארי על במות דבלין, לונדון, ניו יורק וסידני.

בארי עוסק רבות ביצירותיו במורכבות החיים באירלנד, ובהשפעת ההיסטוריה על חיי הפרט. מורכבות זו לא נחסכה גם מחייו. סבו מצד אמו היה רב-סרן בצבא הבריטי, ואילו סבו מצד אביו היה לאומן אירי נחוש. מורשת משפחתית זו השפיעה עמוקות על חייו ועל יצירתו, והובילה אותו לחקור אותה לפני ולפנים.

בלא מעט מיצירותיו משחזר בארי קולות משפחה אבודים כדי להאיר את סיפורה של אירלנד. מחזהו Sligo of Lady Our מבוסס על חייה של סבתו. פרסומו של המחזה גרם לנתק בינו לבין סבו, שסירב לדבר איתו עד יום מותו. גם ברומן “הכתובים הסודיים", ספרו הראשון של בארי שתורגם לעברית (אחוזת בית, 2009), שזורה ההיסטוריה המשפחתית של המחבר. הדמות הראשית מבוססת על סיפור חייה של דודתו של אביו. היא נודתה מהמשפחה בשל הפרת כללי ההתנהגות הקתוליים, ובארי ידע עליה רק שהיתה “יפה" ו"לא מהוגנת". הספר זכה בפרס קוסטה 2008, בשתי קטגוריות: פרס הרומן הטוב של השנה והפרס הגדול — ספר השנה. במקביל, הוא היה מועמד לפרס מאן בוקר, הפרס הספרותי החשוב ביותר בבריטניה.

כיום מתגורר סבסטיאן בארי במחוז ויקלו שבאירלנד. הוא נשוי לאליסון ואב לשלושה ילדים.

הספר ערוך בפרקים, וכל פרק ללא ביל מבכה את מותו, ואולי מחבר אותה למותה של לילי, הגיבורה של הספר. הספר כולו, רווי כאב, ומצאתי בו דמיון רב להרבה שירי קינה המושרים אצלנו.

פרק שמצאתי בו כאב רב הוא הפרק הרביעי, אביא כאן חלק מהפרק:

היום הרביעי בלי ביל

לילה טרוף שינה. סערה גדולה איימה להגיע מהאוקיינוס האטלנטי. שבתי ושקעתי בשינה למחצה, ולסערה לא היה שום קושי ללכת אחרי לשם. יערות הופיעו, כך הרגשתי, וימים גאו, דהרו דרך מחשבותי  המבולבלות. התעוררתי שוב ושוב, בבהלה, בלי לדעת אם צעירה אני או זקנה, באמריקה או באירלנד. זה מה שקורה כשנוברים בפחמים ישנים. כשחופרים בעבר.

ולמרות זאת אני מודה שיש בכך מידה של הנאה. אני משרבטת על שולחן הפורמייקה, מתקדמת בדפי מחברת הדוח הזאת בעיפרון שלי. נדמה שאני רואה כל אחד וכל דבר כשאני כותבת. אני יכולה איכשהו לברך שוב את אבי לשלום. הייתי רוצה לומר לו, אבא, אינני יודעת היכן אתה קבור, אני כל כך מצטערת.

תעתוע אפל

 

תעתוע אפל

מאת: דנה מויסון

הוצאת רימונים

* * * * * *

258 עמודים, מחיר 98 ₪

במשך שלוש שנים איש לא הצליח לעצור את הרוצח הסדרתי שקורבנותיו היו נערות יפהפיות שמראן הושחת לפני מותן. שרון, בלשית מחוספסת ממחלק הרצח של ניו-יורק, שמה לה למטרה לתפוס את הרוצח החמקמק בכל מחיר. בחיפושיה היא מגיעה עד לצמרת עולם הזוהר, ובדרך מעוררת את זעמה של עורכת מגזין אופנה נחשב. היא מגלה שהסוד לפתרון התעלומה טמון אצל דוגמנית-על, שאינה מודעת לסכנה האורבת לה. האם שרון תספיק להרכיב את כל חלקי הפאזל בזמן ולהציל את הקורבן הבא?

"תעתוע אפל" הוא סיפור על שלוש נשים חזקות: דוגמנית בינלאומית, אשת עסקים מצליחה שמסתירה סוד אפל ובלשית עקשנית.. במהלך מרדף חוצה גבולות אחר האמת, נחשפות פניה המכוערות של הנקמה, אך גם נרקמים קשרי אהבה מפתיעים. עברן של הגיבורות נשזר בשרשרת הרציחות ומוביל לסופו המפתיע של הספר.

זהו ספרה הראשון של דנה מויסון, המסיימת בימים אלה תואר ראשון בפסיכולוגיה וכותבת למדור היחסים של אתר Ynet.

דנה מויסון, בת 23, ילידת ישראל. בת יחידה לאם ישראלית ואב אמריקאי. הוריה נפרדו כשהיתה בת שנה ואביה חזר לארה"ב. גדלה עם אמה בת"א עד גיל 22 לא היתה בקשר עם אביה ועם משפחתו האמריקאית, שכללה אחות מנישואיו הראשונים של האב, הגדולה ממנה בעשרים שנה. לקראת יום הולדתה ה-22, לאחר 4 שנות חיפוש עיקש ועמוס מכשולים, איתרה את אחותה שלא ידעה כלל על קיומה. האחות קיבלה את דנה, בחום ובאהבה, מהרגע הראשון. היא העניקה לה את ההזדמנות להכיר את השורשים שלה, וכך גילתה דנה עובדות מפתיעות ומשמעותיות על אביה ומשפחתו.

גם משפחתה הקרובה מצד אימה, אמריקאית. הם מתגוררים  בניו יורק ודנה מרבה לבקר אותם.  

כסטודנטית כתבה לעתים קרובות לעיתון האוניברסיטה, אז החלה להתעניין בעיתונאות באופן יותר רציני. לפני כשנה וחצי החלה לכתוב לאתר XNET, לאחר מספר חודשים עברה לכתוב לאתר אופנה ומשם התגלגלה למדור "יחסים" של Ynet.

היא החלה ללמוד באוניברסיטה הפתוחה בגיל 14 והמשיכה בלימודים אקדמיים גם במקביל לשירות הצבאי שלה כמאבחנת פסיכוטכנית, מראיינת, ואחראית על המיונים לטיס.  סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה, בהצטיינות.

בתום השירות החלה להתנדב במרכז נוער ביפו ולשמש מורה למקצועות הומניים, בעיקר לאנגלית. עבדה כמדריכה בקייטנות, כמדריכה חברתית במחלקות פסיכיאטריות של בתי חולים (תה"ש וגהה) וכיום מתנדבת כמורה לאנגלית במרכז ללקויי למידה בדרום תל אביב.

מאז שהיא זוכרת את עצמה היא אוהבת לכתוב. כבר בכיתה א' כתבה שירים וכן כתבה לעיתוני בית הספר, גם ביסודי וגם בחטיבה. היא תולעת ספרים ומרבה לקרוא מגיל צעיר ספרי מתח - הז'אנר האהוב עליה ביותר. לקראת סוף שירותה הצבאי עשתה סדר בחפציה ומצאה התחלות של לא מעט סיפורים, ביניהם ההתחלה של "תעתוע אפל". הסקרנות לאן יכולה העלילה להתגלגל, הושיבה אותה לכתוב את הספר. החיבור החזק לצד האמריקאי שלה (הן מצד אימה והן מצד אביה) והיכרותה הקרובה עם העיר ניו-יורק, השפיעו על זירת ההתרחשות של העלילה.

שפים קטנים לחגים

שפים קטנים לחגים: חווית בישולים לילדים ולהורים

יש לי יום יום חג: חגיגה מעשירה וטעימה של בישולי חג, שירים,

סיפורים ומידע על מנהגי החג לכל המשפחה

מארז הנאה לכל המשפחה לתקופת החגים

מבית השירות הבולאי וחברת קלסיקלטת

החופש הגדול נגמר, הלילות מתחילים להתקרר, ובצידי הדרך אפשר לראות כבר חצבים. ואם עדיין לא הבנתם מה כל זה אומר.. זה אומר שחודש תשרי וכל החגים שלו כבר כאן, ושכל המשפחה בבית. ומה עושים כשכל המשפחה בבית? השירות הבולאי הישראלי בשיתוף חברת קלסיקלטת, הפיקו מארז מיוחד "שפים קטנים לחגים – חווית בישולים לילדים ולהורים" לתקופת החגים, חגיגה מעשירה וטעימה של בישולי חג, שירים, סיפורים ומידע על מנהגי החג לכל המשפחה. פותחים את חוברת המתכונים המצורפת ומבשלים. אז הפשילו שרוולים, לבשו סינרים, והיכנסו למטבח כי תיכף מתחילים.

המארז המיוחד של השירות הבולאי של דואר ישראל וחברת קלסיקלטת כולל: חוברת מתכוני חג לילדים ולהורים הכוללת תמונות, הוראות הכנה ומידע משעשע על מנהגי החג (מאת השפית איילת לטוביץ); דיסק שירים וסיפורים מוכרים ואהובים; שלושה כובעי טבח לשימוש כל בני המשפחה; ערכת גלויות ברכה מעוצבות למשלוח לקרובים ולחברים; סדר אכילת סימנים לליל ראש השנה: כל הברכות של ארוחת החג לילדים על כרטיס עמיד ונוח לשימוש; גיליון בולים ייחודי "הבול שלי" - לחגי תשרי; שובר הנחה לרכישת משחק חינוכי ומעשיר.

המארז יימכר בכל סניפי הדואר ברחבי הארץ ובאתר האינטרנט של חברת הדואר www.postil.com, במחיר מיוחד של 39.90 ש"ח.

 

חלק מן ההכנסות ייתרמו ע"י חברת קלסיקלטת לילדים ונוער חולי סרטן בישראל.

 

למי המוצר מיועד? הורים/סבים וסבתות, שרוצים לרכוש לילדיהם או לנכדיהם מתנה איכותית, מהנה, מעשירה וחווייתית לתקופת החגים.  המארז נותן פתרון לאורך זמן לתעסוקה מהנה וחינוכית  לילדים ולהורים!

 

ירון רצון, מנהל השירות הבולאי ציין, כי זהו עוד מוצר שמקרב את ההורים והילדים לתחביב חינוכי, לערכיות, לשעות פנאי תרבותיות שיסחפו בשמחה את קהל הילדים ומשפחותיהם. הערכה הייחודית עם גיליון הבולים המאויר, מהווה שגריר חינוכי וערכי. הפעילות המשותפת מסייעת לשליטה על שעות האיכות והפנאי של הילדים.

המלצה למתנה נפלאה לחגים, לילדים ולנכדים !!!!

מערת הסודות

 

מערת הסודות

מאת: עילי פלד

הוצאת אוריון

* * * * * *

   

123 עמודים, 55 ש"ח

"מערת הסודות" הוא ספר שכתב ילד עבור ילדים.

עילי פלד, בן ה-11, כתב את "מערת הסודות" באנגלית בהיותו בן 8. בגיל 10 השלים את הגרסה העברית.

על הספר

כבר מהפרק הראשון הבין דן שמשהו מוזר מתרחש בין דפי הספר החדש שקיבל מסבו, ושהחיים שלו עתידים להשתנות. דמויות מסתוריות מגיעות לביקור, וקולות מוזרים נשמעים בבית. בעקבות הספר נשאבים דן ובני משפחתו לתוך הרפתקה מטורפת שבמהלכה הם נלחמים במפלצת נוראה, מתחמקים ממלכודות מתוחכמות וניצלים מעוד סכנות רבות.

הספר כתוב כסיפור בתוך סיפור. מציאות ודמיון מתערבבים בתוך עלילת מתח הנושאת עמה את דן ואת גיבורי הסיפור למסע הרפתקני ומרתק.

המערה הסודית הוא ספר מתח לילדים ולנוער שיסחוף אתכם לחוויות ולהתפתחויות מפתיעות.

חלק מהציורים בספר צוירו על ידי חברו של עילי, תמיר שפירר, שצייר את הציורים כשהיה בן 11.

עילי ומשפחתו מתגוררים בהוד השרון.

תמונה דבלינאית

מאת: אנריקה וילה-מטאס

תרגום מספרדית: איתי רון

הוצאת רימונים

בסיוע

משרד התרבות של ספרד

המפעל לתרגום ספרות מופת, מרכז הספר והספריות

משרד התרבות והספורט

* * * * * *

279 עמודים, 98 ₪

סמואל ריבה רואה עצמו כמו"ל הספרות האחרון עלי-אדמות וחש דכדוך מאז פרישתו. יום אחד הוא חולם חלום אזהרה המורה לו בבירור שהטעם לחייו מצוי בדבלין. הוא משכנע כמה מחבריו לנסוע לבלומסדיי ולסייר יחד ברחובות שבהם התרחשה עלילת "יוליסס", בלב לבו של פאר יצירתו של ג'יימס ג'ויס.

ריבה אינו מגלה לחבריו את שתי המשימות שלשמן הוא רוצה לנסוע לדבלין: לגלות אם קיים סופר נדיר שלא הצליח לגלות כשעוד עבד כמו"ל ולערוך לוויה לתקופת הדפוס הגוססת עם בואו של עידן ההולך שולל אחר הטירוף הדיגיטלי. דבלין נדמית לו כמפתח לפתרון דאגותיו.
ערפל ומסתורין. רוחות רפאים והומור בלתי צפוי. אנריקה וילה-מטאס שב ברומן השם ללעג ולקלס את תחושת אחרית הימים, תוך שהוא מהרהר על קצו של עידן הספרות. רומן מפתיע, הפתוח לקריאות מגוונות.
אנריקה וילה-מטאס נולד בברצלונה בשנת 1948. מבין יצירות הספרות שלו ניתן לציין את "קיצור תולדות הספרות הניידת", "התאבדויות למופת", "בנים ללא בנים", "מחלת מונטאנו", "פריז ללא הפסקה", "המסע האנכי", "חוקרי התהום" ו"יומן הפכפך".
בין המסות הספרותיות שלו ניתן למצוא את "הנוסע האיטי ביותר", "לגמור עם המספרים העגולים", "מן העיר העצבנית", "למרות שאנחנו לא מבינים דבר" ו"הרוח הקלה בפרמה".הוא תורגם ל-29 שפות, זכה להכרה בינלאומית ועוטר בפרסים רבים. הוא משתייך למסדר אבירי פיניגנז שעל מגן הגיבורים שלו מופיע המשפט החותם את הפרק השישי ב"יוליסס" של ג'ויס: "תודה. כמה שאנחנו אצילי נפש היום".פרטים נוספים על הסופר ניתן למצוא ב:http://www.amazon.com/wiki/Enrique_Vila-Matas/ref=ntt_at_bio_wiki


איתי רון יליד הארץ, 1961, מתגורר בברצלונה מאז 1999. מתרגם סיפורת ושירה מספרדית וקטלאנית. תרגם ספרים להוצאת כרמל, פן וידיעות אחרונות ולהוצאת רימונים.

בין הספרים שתרגם: "תותים ושוקולד", מאת סנל פס, בהוצאת כרמל, 2004; "אל תציץ מתחת למיטה", מאת חואן חוסה מיאס, בהוצאת כרמל, 2007; "NADA", מאת כרמן לפורט, בהוצאת רימונים, 2007; "זו הייתה הבדידות", מאת חואן חוסה מיאס, בהוצאת רימונים, 2007; "מפתח גאודי", מאת אסטבן מרטין ואנדראו קראנסה, בהוצאת פן וידיעות אחרונות, 2008; "ראי שבור", מאת מרסה רודורדה, בהוצאת כרמל, 2010.