מדובר
בסך-הכל בשישים וחמישה ילדים חסרים
נובלה מתוך
הספר "קריאת הדולפינים"
מאת: עמלה
עינת
הוצאת הקיבוץ
המאוחד
ב-1996, לפני כעשרים
שנה, פרסמה הסופרת והחוקרת עמלה עינת נובלה שעוסקת בילדי תימן שנעלמו, נובלה,
שלמרבה הצער, אקטואלית עד היום ומלמדת שבעצם דבר לא השתנה.
שמו הציני והמזעזע של
הסיפור מצוטט, מילה במילה, מתוך מסקנות ועדת שלגי (דצמבר 1994) ותחושת הזוועה
שעורר בעינת, הייתה הטריגר המרכזי לכתיבתו. הוא שדחף אותה לחקור, לחפש, להיפגש
ולכתוב.
הסיפור מסתיים בשורות
הבאות:
"לדעת ההיסטוריונים הבקיאים בנושא,
גם הוועדה הממלכתית שעל הקמתה הוחלט תגרור את חקירותיה ומסקנותיה לאורך שנים עד
אשר ייסוף הדור. רק אז ניתן יהיה להתמודד בגילוי פנים עם הממצאים הריאליים – יהיו
אשר יהיו."
האם יש ספק לגבי
האקטואליה של אמירה זו?
הנובלה היא פרי תחקיר
שערכה הסופרת למעלה משנה: בדיקה של כל הדוחות שניתנו אז לקריאה, שיחות עם בני
המשפחות שהצליחה לאתר, עם היסטוריונים, ואנשי ציבור שעסקו בנושא, ואפילו עם קבליסט
מפורסם אליו פנו רבות מהמשפחות האומללות.
חשוב לציין, לפיכך,
שמעבר להתרחשויות הבדיוניות של גיבורות העלילה – ציונה ושלומית והוריהן, כל הפרטים
האינפורמטיביים המופיעים בסיפור, הן מתוך הדו"חות הפורמאליים, הן מתוך השיחות
עם ההורים והן מתוך תיאור דרכי החיפוש לסוגיהן, מושתתים על עובדות מדויקות.
בימים אלה מלווה עינת
את קבוצות העולים האחרונות שהגיעו מתימן כתחקיר לכתיבת ספר לנוער ("הבריחה
לשומקום" – שם זמני), ולתדהמתה, דבר לא השתנה ולא נלמד דבר מטעויות העבר.
מעבר לצילומים
הרומנטיים-פוליטיים המצולמים ומתומללים, עם הגיעם של העולים לשדה התעופה, הרי
שיחסו של הממסד אליהם מאופיין באותו זלזול ואי הבנה כפי שהיה אז. רובם נמצאים במצב
של חוסר אונים, אבודים, חסרי יכולת
התמצאות והשתלבות כלשהי במרכזי קליטה, חולמים, באופן אבסורדי, על חזרה לתימן,
שממנה כלל לא רצו לצאת ויתכן שללא החרדה מהח'ותים, לא היו יוצאים.
כיום, בארץ, הם יושבים
ומחכים, מבלי לדעת למה לצפות, ולאן יגיעו, ללא כל תמיכה מלווה של
עובדים סוציאליים, אנשי משרד העבודה, וכיו"ב. חלק מהילדים מועברים
לישיבות פנימייתיות רחוקות, ורואים את הוריהם רק פעם בשבועיים. (התירוץ לכך הוא לשמור
עליהם מפני "פריצות" בה הם עשויים להיתקל בדרך מהישיבה לבית ההורים, אם
יתגוררו איתם), עפ"י עדותם, הם בוכים בלילות, וחשים רעב תמידי משום שאינם
מסוגלים לגעת באוכל ה"אשכנזי" שמגישים להם. גם הם חולמים, למרבה הפלא,
על הבית בתימן.
ויש גם הסאגה המקבילה
של חסידות סאטמר: העברת ילדים מתימן לארה"ב בהבטחה לדאוג לרווחתם, תמורת
תשלום דל להורים, הסבל (כולל סבל פיזי) העובר עליהם שם, ניסיונות הבריחה שלהם,
ועוד ועוד.
על עמלה עינת
סופרת, חוקרת ומומחית
בכירה בתחום לקויות הלמידה. זוכת פרס ראש הממשלה לספרות ופרס הדסה לספרות ילדים. בוגרת
אונ' תל אביב בספרות עברית, מוסמכת בייעוץ פסיכולוגי-חינוכי ובעלת תואר דוקטור
בחינוך מטעם אונ' ליברפול.
כתבה למעלה מ-40 ספרים
למבוגרים, לילדים ולבני נוער, וכן ספרי עיון ומחקר. חלקם תורגמו למספר שפות וחלקם
הומחזו והועלו על במות שונות. בחלק מהספרים הונגשו סיפורים מההיסטוריה היהודית
ומתולדות ארץ ישראל לילדים ובני נוער. ביניהם
- "הסוד הכמוס של חואן" העוסק בנושא האנוסים, "רוחות רפאים
במכבסה" העוסק בפרשיות נעלמות מתקופת טרום המדינה, "המשימה האבודה"
שעניינו הפרשה הידועה בשם "עסק הביש", "סיפור אהבה קפריסאי"
המספר על מחנות המעפילים בקפריסין, ועוד. סיפורים
ידועים אחרים של עינת לבני נוער הם: "הבוקר בו אסרו את
אבא", "משני עברי החומה",
"הלבד האחר של דני", "ארץ, עיר משפחה", (הוסרט בשם "פיצה
באושוויץ"), "שיטת חנהל'ה" (הומחז והוצג בתיאטרון לילדים ולנוער),
ועוד.
בין ספריה למבוגרים: "דיבה
שאין בה קלון" – על פרשת המרד שלא היה בגטו וילנה, "המעגל נסגר" –
קובץ סיפורים, "קריאת הדולפינים" - קובץ נובלות בו מופיעה הנובלה בשם
"מדובר בסה"כ ב-65 ילדים חסרים" ועוד.
בתחום העיוני-מחקרי,
פרסמה עינת את הסדרה "מפתח לדלת נעולה" הכוללת שישה ספרים
המקיפים את נושא לקויות הלמידה מזוויות שונות : "מפתח לדלת נעולה–לפרוץ את
מחסום הדיסלקציה" (2000) שיצא במהדורות רבות; "הורים מול מחסום הדיסלקציה"
(2003), "דימוי עצמי במראה הדיסלקציה-מורים במלכוד" (2006); "כתב
אישום–לקויי למידה, נשירה ועבריינות" (2006); "נחיתה קשה – לקויי למידה
בזירת התעסוקה" (2009); "וכשאני לעצמי מה אני-זוגיות והורות של בוגרים
עם ליקויי למידה" (2011). ספר שביעי,
הנמצא בתהליכי הדפסה עוסק בקשר בין לקויות למידה ויצירתיות, בשיתוף עם
"בצלאל" ועם הביטוח הלאומי. הסדרה כולה תורגמה לאנגלית ולצ'כית ונמצאת
בתרגום להונגרית.
מאמרים מחקריים אחרונים העומדים להתפרסם בכתבי עת מרכזיים בתחום עוסקים בשיטת הוראה
ייחודית להקניית הקריאה בבתי הסוהר בישראל, בתנודה הרגשית המייחדת את לקויי הלמידה
בין תחושת יכולת לחוסר יכולת ובהשפעתה הקריטית על מבנה אישיותם, וברגעי שינוי
קריטיים במהלך תקופה טיפולית של סטודנט לקוי למידה כפי שהם מתבטאים באמצעות רטרוספקטיבה
כפולה שלו ושל מטפלו.
בנוסף לכתיבה עבדה
עינת במשך עשרות שנים כמטפלת וכמרצה בתל"ם (התחנה לטיפול בילד ובמשפחה שליד
סמינר הקיבוצים), במרכז התמיכה לסטודנטים לקויי למידה במכללת תל-חי, באוניברסיטת
ת"א, ב"בצלאל" בירושלים, וכן
בממסדים הקשורים למשרד החינוך, כמו "פסגה", ועוד. במסגרת משרד החינוך הייתה חברה בוועדות שונות
רבות הקשורות בנושא.
עמלה עינת, ילידת כפר סבא, 1939. בגיל 9 עברה עם משפחתה לחולון. כיום מתגוררת בתל
אביב. אם לשלושה וסבתא לנכדים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה