יש אנשים שהודו מתלבשת להם על הנשמה במלוא מערומיה. אחרים יכולים
לה רק כשהיא מלוהקת לנשיונל-ג'יאוגרפיק.
איה – הוראות הפעלה
מאת: הדס רון-זרחי
עורכת: אסתי קון
הוצאת אסטרולוג
* * * * * *
220 עמודים, 98 ₪
ספרה
של הדס רון זרחי הוא ספר על מסע נעורים הרפתקני בהודו. ההודו שלה אינה שונה מההודו
של שאר התרמילאים אותם היא מתארת, אבל הצורה בה היא מציירת את היומיום שאותו היא חווה
שם, את ייסורי האהבה והגעגועים שמהם היא מנסה לשווא לברוח, הם מוקד המשיכה העיקריים
של הספר.
תיאוריה
מלאים בפרטים, כביכול זניחים וחסרי משמעות מיוחדת, אבל בסיומם של כל פסקה או פרק מגיע
משפט או כמה משפטים שמבהירים לקורא שכל פרט כזה הוא בעל משמעות. אופן כתיבתה רגיש ואסוציאטיבי
והיא מרחפת בין עבר, הווה ועתיד ממש כמו שעושה הודו, הארץ שבה גן עדן וגיהינום מתערבבים
זה בזה והופכים למציאות הזויה. אין שום פרט בספר שאינו מתחבר לאחד אחר. היחסים המורכבים
שלה עם בני משפחתה צפים ועולים מתוך אדי התה או העשן המתקתק של הג'וינט וחוזרים ונבלעים
בדיאלוגים הקצרים של חבריה למסע שכל אחד מהם יכול להיות גיבור ראשי בספר, ושהדס מצליחה
לצייר אותם לקורא כאילו מדובר בסרט. יש בספר תובנה בשלה שאין למצוא רבות כמותה בספרי
ביכורים, שהודו היא רק הבמה, צבעונית ומרתקת אומנם, שעליה מתנהל משחק החיים.
אסתי
קון, עורכת הספר
מסעה
של הגיבורה בהודו מפגיש אותנו עם הקסום וההזוי בחוץ ובפנים. באמצעות ניואנסים של זרות
טווה המחברת מארג של קירבה, יצרים עם שגעון גדלות, דמויות שרוצות אחרת – והכל מתואר
בססגוניות וברגישות הומוריסטית.
הדס רון-זרחי
עוסקת בהנחיית קבוצות ובאימון אישי.
נולדה
בפתח תקוה ב-1971. גדלה וגרה בכפר סירקין. בבגרותה התגוררה, בין היתר, בקראוון, מכולה,
כמה חודשים ברכב, בדירת רווקות בתל אביב, בדירת רכבת במנהטן, דירת יוקרה במנהטן, והיום
מתגוררת עם משפחתה בוילה ענקית (שכורה) עם בריכה, מגרש כדורגל ונוף מדהים באריזונה.
מגדירה את עצמה "טיילת בנשמה ואספנית חוויות".
בעלת
תואר ראשון בתקשורת ומדעי המדינה, אוניברסיטת בר-אילן. הוסמכה כמאמנת אישית ועסקית
וכן הוסמכה כמנחת קבוצות מטעם הסוכנות היהודית. התחילה את דרכה ככתבת נוער ב"מעריב
לנוער". הפיקה תכנית בוקר ברדיו סטודנטים . הייתה מזכירת ראש אגף תכנון במטכ"ל
בתקופתו של עמרם מצנע. הייתה ממקימי מועדון "חבר צרכנות" (לאנשי שירותי הביטחון,
משרתי קבע וגמלאי צה"ל). הייתה מפיקה
ומנהלת שיווק בחברת פרסום "נטו מדיה". טיילה במזרח הרחוק, אוסטרליה, הולנד,
אלסקה, נוואדה ועוד .
ב-2005
נסעה לארה"ב (סקוטסדייל, אריזונה) בעקבות מיזם עסקי של בן זוגה ומתגוררת שם עד
היום. הדס היא אם לשניים.
הפניתי
להדס מספר שאלות, להלן התשובות:
הדס,
מהו מקור שם הכותר, איה – הוראות הפעלה.
החיים
היו הרבה יותר קלים אם היינו טוסטר. מכניסים לשקע, לוחצים על כפתור והופ- מקפיצים תוצאה
עם ריח של עוד. אם הלחם נשרף- אל דאגה, יש ספרון הדרכה. תיק-תק הכל יסתדר. אבל החיים
מורכבים. עליות, ירידות, סיבובים, יו-טרן. כשהחיים מחייכים אלינו- אנחנו מחייכים בחזרה,
כשהתחושה היא שהפנו לנו עורף אנחנו חווים חוסר אונים, בלבול, מצוקה. ואז הכי בא לנו
שמישהו יבוא ויגיד מה צריך לעשות כדי להציל את המצב. ממש: אחת, שתיים, שלוש, ארבע,
שייתן הוראות הפעלה ושנזכה כבר לשקט הנפשי שאנחנו כמהים אליו. זוהי נקודת המוצא הרגשית
של איה, גיבורת הספר. היא יוצאת לטיול בהודו והכאוס שמתנהל לה שם מול העיניים, מקביל
לאי-שקט שמבעבע לה בפנים. היופי הוא שתהליכים מלמדים אותנו בסופו של דבר, מה נכון לנו
ומה לא. לפעמים זה סינון של גזלני אנרגיה וזמן, לפעמים פתיחות לחדש, לפעמים לקבל במקום
להתנגד או להקפיד על הצבת גבולות וכו'. החוויות עצמן מלמדות אותנו מהן הוראות ההפעלה
הספציפיות לנו. אם אנחנו קשובים, שואלים את השאלות הנכונות ולא מתעצלים לענות- יש מצב
שהנאכס של החיים יהפוך למתנה. גיבורת הספר היא במסע לפיענוח הוראות ההפעלה של עצמה
כשהיא בסיטואציות שאינן בשליטתה.
מצאתי
את הספר מלא ניחוחות וטעמים. הספר מעניק תחושה של מסע אמיתי באמצעות המלים וניתן כפי
שציינתי לטעום ולהריח מטעמי וניחוחות המקום. במה קשורה יכולתך זו ?
קודם
כל- תודה. משמח אותי לשמוע שהצלחתי להעביר תחושה מהבטן שלי לבטן שלך. אני אוהבת לטייל כי אני אוהבת את
מה שזרות מייצרת אצלי פיזית, נפשית, רגשית, מנטלית. כשאתה נזרק מאזור הנוחות שלך- אפילו
הגוף שלך נדרך. החושים בהתגייסות כללית. אתה מחוייב להיות ער לסביבה, קשוב, ומן הסתם
אתה קולט יותר, מרגיש יותר, מתרגש יותר. כשאתה נזרק מאזור הנוחות שלך אתה Super
חי. גם אם הראש עובד שעות נוספות כקריין ופרשן, החוויה היא כוללת. כשאני
חווה בעוצמה כזו, בוער בי להעביר הלאה. הפער בין מה שאני יודעת לבין המציאות החדשה
שמסביבי מרתק אותי, מעורר בי תובנות חדשות, והמילים כבר באות מעצמן. זה לא בהכרח אומר
שהן תמיד באות בקלות. אבל גם בשאיפה לדיוק יש המון הנאה מבחינתי.
בהתייחס
לציטוט: " יש אנשים שהודו מתלבשת להם על הנשמה במלוא מערומיה", האם את יכולה
להאיר על תהליכים שעוברים אנשים שחווים את המסע בהודו.
איפה
שהוא בספר אני כותבת על כך שבמסע אתה יכול להיות הפלסטלינה של עצמך. כלומר, יש לך אפשרות
לקחת את כל מה שאתה מאמין בו ויודע לגבי עצמך, לעשות קווצ' אחד גדול, וליצור משהו חדש.
לא צריך לנסוע עד למזרח או דרום-אמריקה בשביל זה, אפשר גם בבית, אבל כפי שאמרתי קודם,
להיזרק מאזור הנוחות מייצר בהכרח אתגרים חדשים וחוויות חדשות, שמאלצים אותך להתמודד
ולהשתנות. מה גם שאתה רחוק מכל דפוס התנהגות, קודים חברתיים, ביקורת משפחתית/חברתית/תרבותית.
אתה מקבל הזדמנות להיות ציפור דרור בלי להידרש להסביר /לנמק/להצדיק את בחירותיך. זו
תחושה נפלאה, אבל היא עשויה גם מאוד לבלבל ולהיות אפילו מסוכנת. לכן בבסיס הכל תמיד
עולה השאלה: מהן בחירותיך? כמה אתה באמת בוחר וכמה אתה נשאב והסיטואציה בוחרת אותך.
בהמשך
לשאלה הקודמת, האם יש בסיס לחששות ההורים החרדים לשלום ילדיהם, מפאת אותה האמירה שהודו
מסוגלת להשתלט על הנשמה.
באמירה:
"יש אנשים שהודו מתלבשת להם על הנשמה במלוא מערומיה"- התכוונתי לכך שהודו,
על כל מה שנתפס בה כשלילי: לכלוך, זוהמה, רעש, צפיפות, עוני מרוד וכו', עדיין מצליחה
לחדור לנשמה בגלל האותנטיות, הישירות והקסם שלה. בגלל ה"מה שאתה רואה- זה מה שיש".
זה כמובן, לא פועל על כולם. באותה מידה היא עשויה לעורר תגובה הפוכה של גועל, זעזוע
ושאט-נפש. מה שבטוח- אדיש לא תוכל להישאר.
הורים
חוששים כי הילד יוצא אל הלא-ידוע. הלא-ידוע מלחיץ כשמדובר בנו עצמנו, אז על אחת כמה
וכמה כשמדובר בילדים שלנו. קשה לשחרר את הילד. העולם גדול ועשוי להיות מאיים, ולילד,
גדול ובוגר ככל שיהיה, תמיד לא יזיק ללמוד עוד דבר או שניים על מה שעלול לחכות לו מעבר
לפינה. באופן אישי אני מאמינה שאף אחד לא יכול להשתלט לנו על הנשמה. אם מישהו בכל זאת
הצליח זה כיוון שאפשרנו לו. לכן המתנה הכי טובה שהורה יכול לתת לילד שלו היא להורות
אותו. להכין אותו ליום שבו יפרוש כנפיים ויידרש להסתדר בכוחות עצמו. להקנות לו כלים
להתמודד. אין לנו שליטה על מה שיפגוש הילד במסע שלו בחיים. אבל יש לנו שליטה על תרומתנו
לכמה מצויד הוא יגיע ועם אילו כלים.
כמנחת
קבוצות ומאמנת אישית, האם יש בכוחה של האווירה המיסטית השוררת בהודו לתרום או להשפיע
על הקשר שיש לפרט עם פנימיותו, עם צדדים עמוקים ולעתים אפלים באישיותו.
בשביל
להבחין באור- צריך שיהיה גם חושך, הרי כוכבים הכי זוהרים באפלה מוחלטת. באור יום אי
אפשר בכלל לראות אותם. לכן כל סיטואציה קשה שאדם נקלע אליה היא גם הזדמנות לצמוח. לזרוח.
אתה בחושך עד שאתה מדליק את האור. האווירה המיסטית, כמו שאת קוראת לה, יכולה להוות
זרז לצמיחה, כי היא בראש ובראשונה מאפשרת שיח בנושא. ומיסטיקה על כל גווניה היא ניסיון
להבין מה, כמה, למה ואיך. להתבונן ולהבחין ביופי שנמצא בכל אחד, בכל מקום ובכל דבר.
להבחין באור. כמאמנת אישית ומנחת קבוצות
אני מרגישה מזליסטית להקיף את עצמי באנשים ששואפים לשינוי חיובי. כל פעם מחדש אני נדהמת
איך אצל אף אחד החיים הם לא רק פיקניק, כל אחד והחבילה שלו, אבל איכשהו כולנו מרגישים
כאילו רשמנו פטנט על בושה או אשמה או כאב. אולי הנושא משתנה- אצלי בריאות, אצלך זוגיות
ואצלו עבודה, אבל הרגשות שעולים בנו זהים. הצביטה בלב היא אותה צביטה בלב. כולנו באותה
הסירה. אז איך זה שאנחנו בכל-זאת כל כך לבד בנפילות אל המיץ של הזבל? זה הרי לא הגיוני.
כנראה, כשאנחנו נתקלים בסיפור של מישהו אחר אנחנו נוטים להתייחס לביטוי שעל פני השטח
ולא למהות הדברים. לשונה ולא לדומה. אנחנו מרגישים "יותר טובים מזה". בקשרים
שכן לגיטימי גם להיות פגיע וחלש, ללא האיום "שישפטו אותי או יבקרו אותי",
יש יותר מקום לעשות שולם עם השדים, עד שהם מאבדים את הפואנטה ומפסיקים לנהל אותנו.
יש יותר ערך.
אני פירשתי
כמה מהסיטואציות בספר כרצון של הגיבורה להיטהר או לעשות "תשליך" של מיני
בעיות וקשיים משפחתיים ואישיים, והקושי בבחירה גרם לבריחה. מה שמעניין הוא שהרקע לאותה
היטהרות והרצון להתנקות נעשה דווקא באחד המקומות היותר מזוהמים, הניגוד הזה מעניין,
תוכלי להסביר זאת.
המקום
שהכי טוב להתחיל לעשות בו סדר בבלאגן- הוא בתוך הבלאגן... איה, גיבורת הספר, עדה למערכת
יחסים קשה בין הוריה. זהו למעשה סיפור על בלבול של ילד, לא משנה באיזה גיל הוא, כשההורים
שלו מתגרשים והוא ביניהם. הקרקע שנשמטת מתחת לרגליים, הכעס, המתח, הפרידה מהעבר, המלחמה
הפנימית שלא להסיק מזה על מערכות יחסים באופן כללי. כל מה שעולה. הטיול שברקע הוא אלמנט
בריא ומשחרר. אולי הודו היא כמו ההמלצה הידועה שהכי טוב לנקות בפסח עם עיתון, כי הוא
מוציא את כל הלכלוך...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה