יוגה. חיים. אושר
מאת:
פנינה בר
הוצאת
אסטרולוג
*
* * * * *
206
עמודים, 128 שקלים
"יוגה. חיים.
אושר." הוא ספר המציג את היוגה כמערכת ערכים השואפת אל אושר האדם.
במערב ידועה היוגה בעיקר כשיטה הכוללת תנוחות גוף, תרגול נשימה ומדיטציה
להרגעת התודעה. אבל יוגה היא מושג רחב הרבה יותר. יוגה היא דרך התפתחות פנימית
שבסיסה הוא מערכת ערכים שלמה שאושר האדם היא תכליתה, והמכוונת ליצירת הרמוניה
ופיתוח מודעות. היא נועדה להתוות דרכים לחיים מאוזנים, חיים המושתתים על ערכים
אתיים, על שלווה פנימית, על אהבה ונתינה, על מימוש, על מסופקות ומלאות – חיים
הרמוניים של אדם עם עצמו ועם סביבתו, חיים של שמחת הנפש.
אין מדובר בנוסחת קסם - כי אם
בעבודה לחיים.
הספר הנחשב ל'ספר הספרים" ולספר היוגה העיקרי של התרבות ההינדית הוא
ה'בהגווד-גיטא'. הספר מביא ארבע דרכים עיקריות לצורך התפתחות פנימית, תוך שהוא
פורש בפנינו את ערכי היסוד של החיים היוגיים. את הערכים הללו מביא הספר "יוגה.
חיים. אושר.", פרי לימוד וניסיון של שנים רבות, להציג בפני הקורא בפשטות
ובבהירות. לצד ההגות והעיון משלב הכתוב אגדות מהמיתוס ההינדי וכן סיפורים אישיים
מחייה של המחברת בהודו.
הספר נועד לא רק לתלמידי יוגה המעוניינים להעמיק את הבנתם, כי אם גם לכל אדם
החש צמא לחיים הרמוניים ושמחים יותר, והפתוח לגמוע ממעיינות של חכמה עתיקה, באשר
הם מפכים.
פנינה בר – נולדה בישראל בשנת 1950, בתו
של האלוף ישראל טל (טליק). בשנות השמונים שהתה בהודו במשך שנים אחדות. החל משנת
1992 מתגוררת מרבית הזמן בווראנסי שבצפון הודו, ועוסקת בלימודי שירה ופילוסופיה
הודית בהדרכת טובי המורים שם.מחברת הספרים 'קאל'
ו'שבה נגן החליל את לבי'.
מילים ראשונות (מתוך הספר)
הגעתי להודו לראשונה בשנת 1980.
בשנים ההן לא נסעו ישראלים רבים אל תת היבשת הרחוקה. כאשר שואלים אותי מדוע נסעתי
לשם, אין לי תשובה ברורה. לא הרבה ידעתי אז על הודו, ועם זאת, כבר זמן רב קודם לכן
עלתה בי התחושה כי יום אחד אסע לשם, תחושה שהלכה והתחזקה ברבות השנים.
לא תמיד אפשר לעמוד על איזו נקודת התחלה מובהקת. כאשר אני
מנסה להתחקות בזיכרוני אחר אותם רגעים בשנות חיי המוקדמות שיש בהם נגיעה כלשהי
לקשר שלי עם הודו ותרבותה, קשר שיהפוך להיות כה משמעותי בחיי, עולים בי מספר
זיכרונות.
הזיכרון הראשון הוא מעת היותי ילדה כבת שבע, זה אך למדה לקרוא. תוך כדי
רפרוף בין הספרים בספריה הגדולה שבבית הוריי נופלות עיניי על ספר קטן בשם
'גחליליות', ספר שיריו של ראבִּינְדְראנאת טאגוֹר, אחד מגדולי משורריה של הודו,
ואני מעלעלת בין דפיו. אני זוכרת קסם. תוך זמן קצר ידעתי לדקלם בעל פה את מרבית
השירים, ומאז, דרך קבע, תרתי בחנויות אחר כל ספר נוסף שלו שתורגם לעברית.
זיכרון מתחום אחר לחלוטין הם דבריו של אבי, יום אחד, כשהסביר לי במענה
לשאלה כלשהי כי בגבולות בין מדינות יש גם רע, שכן הם מסמלים גבולות בין אנשים,
גבולות שאנשים, לא אחת, מוכנים להרוג ולהיהרג בגללם. אני זוכרת שההסבר הזה מאוד
הרשים אותי כילדה, והותיר חותם של סימן שאלה במחשבתי סביב עניינם של גבולות.
כאשר התבגרתי — וזה כבר זיכרון משנים מאוחרות הרבה יותר, ומדובר, ללא ספק,
בהכרה שהשפיעה רבות על בחירות שביצעתי במהלך חיי — התחזקה בי יותר ויותר המחשבה כי
אנחנו, בעצם, חופשיים הרבה יותר ממה שחינכו אותנו להאמין, חופשיים אולי יותר ממה
שתהליך הסוציאליזציה היה רוצה שנאמין. מבחינה רוחנית, לפחות. ההכרה הזו שהלכה
והתגבשה בי בשנות העשרים לחיי ועיצבה את השקפת עולמי כאדם בוגר, הביאה לכך כי לא
אתכחש לנטיות לבי העמוקות גם אם הן חורגות במקצת ממה שניתפס כמקובל, גם אם הן
מובילות אל מרחקים — כי אם אחקור אותן תוך שאני מאפשרת להן לבוא לכלל ביטוי בחיי.
נחתתי בבומבי. בלב הדלות, הלכלוך, הרעש, הרחובות ההומים. אבל שתי הרגשות
ברורות היו שם כבר מהרגע הראשון: האחת — שיש פה משהו שגורם לי להתפעמות פנימית עזה
ולשמחה. והשנייה — שהגעתי הביתה.
שתי ההרגשות הללו מעולם לא שככו.
אפשר לומר זאת גם כך: שכל השנים מאז הן מעין מסע שבו מתפענח לי לאט, לאט —
ולעולם לא עד הסוף — אותו רגע ראשון. מה היה שם, מה יש שם, מהו סוד החיבור העמוק
שלי עם העולם הזה.
לשאלות הגדולות של החיים אין תשובות מוחלטות. מולן ניצב, במלוא הדרו,
המסתורין הגדול. וגם אם הוא לעולם לא יתפענח לנו במלואו, ואפילו לא ברובו, הרי
שהפענוח הקטן, החלקי, הוא משמעותי עבורנו. הוא מה שיש לנו. והוא שמעניק לחיינו
משמעות ותוכן, והוא שמעניק להם מימד נכסף כל כך של עומק.
והמסתורין שלי גדול — מה פתאום להרגיש שהגעתי הביתה? אני, הרֵי, לא מי
שילדותה עברה עליה בהודו; גם לא נולדתי להורים יוצאי הודו בישראל. אני, שגדלתי על
ברכיה של תרבות כל כך רחוקה, אחרת — מה פתאום, דווקא שם מרגישה בבית?
האם, כמו שאומרים חבריי ההודים, כי הייתי הודית בחיים קודמים? האם יש,
בכלל, חיים קודמים? מי יודע… אולי…ואולי לא.
אז, מה יש כאן? מהו סוד הקסם? מהו שגורם לי להרגיש כאן בבית? ולא רק לי:
ישנה תופעה של אנשים מערביים רבים שעשו את הודו ביתם — בין אם הם חיים בה בקביעות,
בין אם הם חיים בין שני עולמות, בין אם היא ביתם הרוחני. אבל מדובר בתופעה. מהו,
אם כך, סוד המשיכה הזו?
השאלה הזו הייתה תמיד ברקע חיי. וככל שהקשר שלי עם העולם הזה הלך וגדל,
הלך והעמיק, הרגשתי שהתשובה מוליכה אל מעמקי הרוחניות ההינדית; שהיא זו המבעבעת
ממעמקים אל פני המציאות ומעניקה לעולם הזה צבע רב ערך, צבע מיוחד כל כך. וככל
שגדלה התחושה הזו, כך הלך וגדל הצורך ללמוד ולהכיר אותה טוב יותר.
מדובר באהבה. כשאתה אוהב, אתה לעולם לא עייף מלהכיר את אהובך. בשבילי
הרוחניות ההינדית היא מעין אהוב ענק ורב רבדים, שלעולם, כמה שלא אלמד, כמה שלא
אתאמץ להבין, לעולם נותר גם קצת מסתורי, לעולם לא מובן עד הסוף.
מזה כעשרים שנה אני מתגוררת מרבית הזמן בצפון הודו — תחילה ברישיקש ואחר
כך בווראנסי — ועוסקת בלימוד שירה ופילוסופיה הודית. בלימודי הפילוסופיה מושם דגש
רב על ראיית העולם המיוחדת שבבסיס היוגה. יוגה במובנה העמוק והרחב, כפי שיובהר
להלן, לאורך דפי הספר, היא חלק בלתי נפרד מדרך חיי.
תוך כדי תהליך הלימוד נוכחתי כי אני הולכת ורוכשת כעין 'ארגז כלים' — צידה
לדרך הארוכה, מלאת המהמורות, שהיא חיינו. תובנות, שיעורים ואמיתות, שהופכים לי
יותר ויותר במשך השנים לכלי עזר עיקריים, למפתחות לחיים, לנחמה גדולה; 'לחבריי
הנאמנים ביותר', כפי שמכנה זאת אחד המורים, לאורך הדרך.
הספר הזה נולד מתוך הצורך לשתף אחרים במה שהכרתי בחיי בהודו. הכוונה היא
בעיקר לאותם ערכים הנוגעים לחיינו, חיינו כאן ועכשיו.
ננסה לגעת — מזווית התייחסות מסוימת, זווית התייחסותה של דרך היוגה — במה
שנקרא 'הינדואיזם', מה שאני מעדיפה לקרוא לו 'הרוחניות ההינדית', מה שאפשר לקרוא
לו בהרבה שמות; אבל איך שלא נקרא לזה, המטרה היא תמיד אחת — לעשות אותנו אנשים
מאושרים יותר, לסייע לנו לחיות כאן קצת נכון יותר.
וראנסי, אפריל 2010
פ.ב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה