והמלאכים שותקים
מאת: יוסף כהן אלרן
הוצאת צבעונים
*****
245 עמ', 88 ש"ח
"יחזקאל נסע, אומרים לי, יחזקאל כבר לא כאן. מי יכול להחזיר לי את הרגע ההוא כדי לשנות אותו. מי יכול לאפשר לי להעניק לו חיבוק אחרון, לומר לו עד כמה אהבתי אותו. מעולם לא אמרתי לו מילים כאלה. גם הוא לא אמר. ורק ידענו, כמובן. היטב ידענו... אבל דבר לא יכול להחזיר אותו. ולו לרגע. לגעת. רק להגיע לאנחה המשחררת, אל סוף הגעגוע."
זהו סיפורו של עזרא, ילד שממרחק של שנים מספר את סיפורה הטראגי של משפחתו, שיחד עם כל יהודי בגדד חוותה פרעות והתעללות, ואת סיפורו של אחיו הצעיר הפעיל במחתרת הציונית - את אבלו ואת געגועיו אליו.
יוסף כהן אלרן, יליד עירק, מחברם של 14 רומנים ושני ספרי שירה, עוסק בספר זה בשאלת הסבל האנושי והמוסר האלוהי כפי שהם עולים מתוך מציאות חייהם של יהודי עירק בסוף שנות הארבעים ומתוך הטרגדיות שפקדו את משפחתו של המספר.
והמלאכים שותקים פורש פרק הירואי, לא מוכר לרבים, של מאבק ציוני היסטורי בתולדות הישוב בתקופת קום המדינה.
בסיס הרומן הוא סיפור אמיתי הנשען על דמויות ואירועים שהתרחשו במציאות. את עזרא משקיף, גיבור הספר, פגש הסופר, יוסף כהן אלרן, באופן מקרי במסגרת עבודתו, ונלכד בכאב העמוק של אח המתאבל על אחיו מזה שישים שנה ולא יכול לפרוק את כאבו זה. כהן אלרן נשאר נאמן לבסיס האירועים ולדמויות (החפירות בגן הבית, בריחת הסבתא לישראל, נישואי אמו של עזרא, מות שני האחים בבצרה, הפוגרום ההיסטורי בבגדד, מעצרי האב, מעצר עזרא הקטן, הדגים על שפת הנהר, הנחש שהכיש את דוריס אחותו של עזרא, ירושלים, ומה שאירע בה ביום שביקרו בה לראשונה ועוד).
לצורך כתיבת הרומן נעזר כהן אלרן בזכרונותיו שלו כילד מאותה ארץ, (הבית, השפה, הרחובות והאווירה ששררה בהם), ובספרות כתובה על אותה תקופה, מכתבים שתועדו, ההשבעה ל"הגנה" ועדות חיה על הלילה בלטרון, בו נהרג יחזקאל, אחיו של עזרא, עם עוד 22 בחורים (כשהצעיר ביניהם בן 16, והמבוגר בן 18).
יוסף כהן אלרן: הערות ביוגרפיות
סופר ומשורר, יליד עירק 1943, בן זקונים למשפחה בת שמונה ילדים שהתגוררה ברחוב שבו חיו שתי משפחות יהודיות בלבד.
ב-1951, בהיותו בן שמונה עלתה המשפחה ארצה ונשלחה למעברה בסמוך לפתח תקוה שם התגוררו במשך שמונה שנים, ללא חשמל, באפלה שורצת נחשים ועקרבים. בתקרת הצריף התנחלה משפחה של נחשים איתם הסכינו לחיות בשלום תוך מאזן של אימה והפכו להיות סיוט חייו של כהן אלרן. ב-1959 עברה המשפחה לחצי בית ערבי בפתח תקוה. כהן אלרן למד בבית ספר תיכון מקצועי מסגרות מכנית וכללית, שירת בחיל אוויר ולמד שרטוט וגרפיקה. הוא החל לעבוד ברשות הדואר והתקדם במהירות למעמד של מנהל משאבי אנוש – תפקיד אותו מילא שנים רבות. לפני כחמש שנים פרש מעבודתו לטובת התמסרות לכתיבת פרוזה ושירה, כשהוא מרחיב את שטחי הכתיבה גם לכתיבת תסריטים. התסריט הראשון היה עבודת גמר של לימודי תסריטאות במסגרת האוניברסיטה הפתוחה וייצג את האוניברסיטה בתחרות סרטים ארצית.
את הטיוטא לספרו הראשון כתב בגיל 16 והוא פורסם בהיותו בן 26. את חמשת ספריו הראשונים פרסם תחת שמו המקורי יוסף כהן. מאוחר יותר הוסיף לשמו את שם העט אלרן המורכב משמות שני ילדיו: אלונה ורני. נשוי לאשה ילידת רוסיה ומתגורר עד היום בפ"ת.
התרשמותי:
קראתי את הספר, וגמעתי אותו בשקיקה, תוך יממה. היה לי קשה להניח אותו מהיד. בספר קטעים מרגשים, וניתן להבחין שהוא נכתב בדם לבו של המספר. אהבתי מאד את הפשטות בה העביר הסופר את העובדות, והייתה בהן, או יש בהן, עוצמה כה גדולה שאין צורך להכביר ב"רעשי רקע". מומלץ מאד !!!!
הצגתי למחבר מספר שאלות לגבי הספר, הרעיון ועוד, הנה לפניכם:
שאלה: האם בחירת שם הספר "והמלאכים שותקים", מרמז על שבירת שתיקתם של הדור השני, דוגמת הדור השני לשואה.
תשובה: "המלאכים שותקים" נבחר על-ידי כשם לספר בעיקר משום שהמלאכים לא הגנו על משפחת המספר, למעשה בשום שלב. ומאין זה בא לי ? במשפחתם נהגו לומר תמיד, כי מאחרי כל אדם ניצב המלאך שלו, שמגן עליו ויודע ללחוש לו היכן להיזהר. המלאכים של המשפחה הזאת שתקו לאורך כל השנים. בשיאם שתקו במקרה של יחזקאל, הוא כרמל, אולי גיבור הספר לצדו של עזרא הילד – אבל הם שתקו גם כשנחש הכיש את דוריס הילדה והיא מתה – ולא אפרוש כאן את כל יריעת הספר.
אומר עוד, במחשבה ששאלתך עוררה בי ולא כיוונתי אליה בעת הכתיבה, אכן יש שבירת שתיקה של הדור השני, זה שהובא לכאן – מול הדור שבא בכוח עצמו, ברוח של חלום ציוני ומצא בהגיעו אכזבה גדולה במעברות של אז, בחוסר פרנסה ובאובדן כבוד – והנה בא הדור שהתבגר בינתיים ולא פעם חשוב לו לספר את סיפורם.
גם אני, בספר מוקדם יותר שלי, "אחד בלב", הבאתי פרקים ממה שמצאו הוריי. דברים שזכרתי בהתבגרי ויכולתי לפרש ולהבין מה עמד מאחריהם, כמו בכי של אבי בהסתר כשחשב שאיש אינו רואה, ואת התנפצות התקוות הגדולות שנטע בהם החלום שלהם על התקומה בארץ ישראל, שעל אף הכול לא חדלו לברך אותה. נושא זה לדעתי, אכן היה עיקרי במניעיו של המספר, שכיום בן שבעים שנה.
שאלה: מה המסר המרכזי שאתה מעוניין להעביר בספר, מעבר להיותו עדות למאבקם הקשה של יהודי עירק.
תשובה: בספר הבאתי את סיפורה של המשפחה וניסיתי להבהיר את עניין הרדיפה של השלטונות את היהודים, או של לפחות חלק מהאוכלוסייה המוסלמית שבתוכה חיו, שדי היה במניע קטן כדי לעורר שנאה והתגרות. החיים הטובים היו על תנאי ותמיד אזכור את אבי, שפעם לקח אותי אתו לשוק ואישה זקנה, בחנות ירקות, אמרה לו שלא ייגע בירקות בשל יהדותו. שלא יטמא את הירקות שהיא מוכרת. הנה, זה לא יכול להימחק מזכרוני. ואבי היה איש שסחר עמם, עבד עמם, התיידד עמם, חלק מהם היו בין באי ביתנו – אך הנה, מעבר לפינה היה היחס הזה יכול לצוץ לפחות אצל חלקם בלי התראה.
אני רוצה לומר בכך, כי אין מקום תחת השמש, ככל הנראה, שבו יש ביטחון מלא לאורך דורות ליהודים, אלא כאן בארצם.
שאלה: הספר מבוסס על סיפורו של עזרא. עד כמה הושפעת ועד כמה עזרא הוא יוסף כהן אלרן.
תשובה: הספר מבוסס על סיפורו של עזרא הילד, שבא כעבור 60 שנה ורצה לפרוק. 60 שנה, וזה מסביר כמה העיקו עליו הדברים. במשך עשרות שנים הוא לא יכל לעמוד במועקה הזאת, שהשפיעה, ככל שסיפר לי, על חייו ועל התנהלותו. הוא רצה עד מאוד שהספר ייכתב, כאשר מול עיניו עמדה המשפחה, ובמרכזה האח יחזקאל-כרמל, ואנחנו נפגשנו אז לשיחה. כמובן, הסיפור הקשה זעזע אותי והשפיע עליי, ובעיקר התאהבתי בדמותו של האח כרמל, שכולו אור ותקווה ואמונה. בעיקר נדחפתי לכתיבת הספר נוכח הכאב הטמון בילד המספר, איש שהשיק לגיל שבעים, שבמשך עשרות שנים נותר באבלו – "אבל שקוף", אבל של אח שכול כמעט לא נחשב, כמעט לא נספר. יש רבים כאן בארץ שלנו שסובבים אבלים ואבלם שקוף, לא האדם שברחוב רואה ולא המדינה. אבלם של אחים ואחיות, לא רק של הורים, אף הוא כבד וטראומטי עד מאוד. עניין זה נתן לי את הדחיפה החזקה ביותר לכתיבת הספר ואני נרתמתי לכתיבה כשהתחושה הזאת מלווה אותי, בכל מאודי.
כמובן היה לי תנאי, לקבל חרות ספרותית, שכן אותן אנקדוטות של ילד לא יכלו להחזיק ספר. ברור היה לי שהיה עליי ליצור מעמדים, אוירה, דיאלוגים, קישורים בין אירועים – והלא הספר הוא סאגה שלמה, למן הסבתא ועד לנכד המספר. אוסיף עוד, כי לא מעט דברים השתלבו בספר, כמו גם צבעים, אווירה שזכרתי אני עצמי כילד שגדל עד גיל שמונה באותה ארץ.
שאלה: מהי התשוקה והמניע לכתיבתך. האם הנצחת הזכרונות או אחר.
תשובה: אני כותב מאז היותי נער, מאז כיתות ז', ח' בבית ספר יסודי. נהגתי לשרבט שירים, סיפורים קצרים מתחת לרמה – אבל כבר באותן שנים כבר הודפס שיר טוב ראשון, כנראה, בעיתון "במעלה" של הנוער העובד. בתיכון כבר כתבתי רומן ראשון, אני זוכר שהכיל 160 עמודים, אך לא התקבל לפרסום למזלי וכתבתי אותו שוב בשנות העשרים. כשהייתי בגיל עשרים ושש הספר ראה אור. מאז פרסמתי שישה עשר ספרים, ביניהם שני ספרי שירה, ופרקים מתקופת היותי ילד שחי שנים במעברה שולבו אף הם בספר שלי "אחד בלב".
התשוקה לכתיבה כנראה מולדת אצלי, אך לא ידוע לי על מי במשפחה שכתב לפניי. התשוקה לכתיבה כנראה אינה ניתנת לבחירה – היא בוחרת בך, שאם לא כן אתה מנסה ואחר כך נוטש. אם לא כן הדבר אינו דבק בך על אף הכול. אני חש את הכתיבה כחלק בלתי נפרד ממני ואי אפשר לדכא אותה בשום קושי שיעמוד בדרכה. היא תוסיף ככל הנראה להיות חלק ממני, לטוב ולרע, עד יומי האחרון.
שאלה: מה אתה חושב על מצב הספרות בישראל, והמעבר למדייה הממוחשבת. עד כמה אתה מרוצה ממנה.
תשובה: את בוודאי שואלת למה גם לרע. כי אחרי הכול, בכל שנה התחושה שעניין הכתיבה הולך ונעשה קשה יותר, משום היותו מתסכל כל כך ולא מתגמל. על מצב הספרות קשה לי לומר דברים, כי לא הספרות עצמה אשמה. הספרות היא ספרות. פעם טובה ופעם גרועה, פעם גבוהה ופעם נמוכה, ויש עליות וירידות אפילו אצל אותו סופר עצמו. אל נשכח שבכל שנה יש יותר ויותר כותבים, בכל פינה תמצאי סדנה לכתיבה ורבים מאוד שמלמדים כתיבה, אך רבים פי כמה מונים שלומדים לכאורה לכתוב והם נתפסים ליומרה של כתיבת ספר, אלא שזה מלאכותי. הבעיה היא לא הספרות עצמה, אם כן, אותה יכול הקורא לברור לעצמו, הבעיה היא היחס אליה, ההזניה של הספרים שמתרחשת יום-יום, ושני ענקי המכירות שככל שאני מבין לא מאפשרים לממשלה להעביר את החוק הצרפתי שאמור לא להוזיל ספרים בשנה הראשונה לפרסומם, וכך ליצור איזון מסוים בין הבמה הניתנת להוצאות גדולות ושל הוצאות קטנות.
זאת גם אחת הסיבות, לצד הטכנולוגיות שמתקדמות והאינטרנט שפתח שדות חדשים ומאתגרים – זאת אחת הסיבות כאמור להתחלתה של נהייה, של לפחות חלק מהכותבים, אל המדיה הזאת, ואני בטוח שזאת תתרחב. אני עצמי כבר העברתי, לאחרונה ממש, שלושה ספרים שלי למדיה דיגיטאלית, והיא מוצאת את פרסומה באינטרנט. החנות שייכת לשני ענקים, אך האינטרנט פתוח בפני כולם.
ספריו:
12 ספרי פרוזה:
פרח דאבה, 1969
שני חיילים ודגל, 1970
תשוקה אחת, 1977
להיות צייד, 1979
האל שותל פרחים מפלסטיק, 1980
תקרית נישואין, 1986
אחד בלב, 1990
עקרון הכמיהה, 1999
כל הלילות, 2002
עזה כמוות, 2003
שמועות על אושר, 2008
תהילה אחרונה, 2011
2 ספרי שירה:
אלוהים חולם, 2007
אלו ערגות, 2010
הוצאת צבעונים
הוצאת צבעונים נוסדה בשנת 2000 ע"י ד"ר לאה צבעוני המו"ל והעורכת הראשית. מאז ראו אור קרוב ל-200 ספרים בתחומים מגוונים, תוך הקפדה על עריכה מקיפה מצד הלשון, הספרות והמדע. ההוצאה שמה לה למטרה להעלות את רמתה של העברית הכתובה.
בין רבי המכר של ההוצאה: מאאתיים סיפורים ירושלמיים/יהודה עצבה, החידה הסינגפורית/גבי וימן וברוך נבו, רגע של עברית/רות אלמגור-רמון, רגע של מקום/יהודה זיו, כסף זה לא הכל/דורון שלפר, ועוד.
בתחום הלשון והעריכה: ראו אור שלושה ספרים בסדרת עברית כהויתה/לאה צבעוני (עניינים כלליים, אמנות הפיסוק, כתיב בלי ניקוד), עיינו ערך עריכה/לאה צבעוני, מכתבים רשמיים/לאה צבעוני, רגע של עברית/רות אלמגור-רמון, דקדוק צרפתי/מרים הר, עברית בכיף/יהודית בסה.
בין ספרי הילדים והנוער: מיכל באה מהלב/רחל בת-דב (על ילדה מאומצת), אבא של ענבל/דן כספי (על שיתוק מוחין), אני מלכה ולא אפס/לאה צבעוני (על מלכת הכיתה), חוטים של אהבה/יוכבד בן דור (על ילד אוטיסט), רועי קצר רואי/שוש אשכנזי (על ילד שמרכיב משקפיים), המנגינה שאבדה בקצה הגינה/אמיר לביא (על זוג תאומים), זוג יונים בנים/נדב שכטמן (על זוג יונים בן ובן).
בין ספרי השירה: חרוזי ילדים קלוקלים ואחרים/טוביה ריבנר, החתול פיגרו/פועה שלו-תורן, הבטחנו זה לזה/עדנה מיטווך-מלר, מלאך בכנפיים שחורות/מילן ריכטר.
ספרים נוספים: קפקא והקיום היהודי/נתן אופק, אבקת נמר/ניסים אמון (תורת חיים סינית), סיפורים מתעוררים לחיים/יעל קפיטולניק, כזה אני רבותיי – מיומנו של ח'ליל אל-סכאכיני, ד"ר פישר בלי מקדם הגנה.
בקרוב יראו אור: המשלים הכי יפים/ז'ן דה לה פונטן (מהדורה מפוארת).
סוד המילים ומבנה המשפט (בסדרת עברית כהווייתה)/לאה צבעוני.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה