שירים מזווית העין

חדש בהוצאת גוונים

שירים מזווית העין

מאת: שמעון רוזנברג

*******

79 עמודים, 58 ש"ח

מתוך הפרסום באתר של הוצאת גוונים:

המבט השירי שפורש לפנינו שמעון רוזנברג בשלושת שערי ספרו "שירים מזווית העין" הוא רחב ומרחיק ראות: החל בשירים שעניינם "מסקנות לא מעשיות" מביקור באושוויץ השלווה, שירי מסע בפולין שלאחר החורבן והשפעתם על חייו בארץ, כבן הדור שני לשואה; דרך "פרא על גב מאלפו", המקיף את כל שנות חייו חל מימי נערותו, כיצד התעצבו חייו ואישיותו והשפיעו על שירתו. וכלה ב"שער ללא שיעור" הכולל "זיכרונות מהלילה ההוא, אוקטובר 1973" ושירי חשבון נפש עם הארץ ומאבקיה המדממים עד היום. וכן שירים מניו-יורק, תל אביב (נווה שאנן, גן מאיר), הפריפריה, ורבים אחרים.  

שמו של הספר מאפיין את המבט השירי, שתחילתו ב"זווית העין", המגדילה את שולי 'שדה הראיה' והחושפת, בהיסח הדעת, רעיונות המתגלים "יש מעין" ואמירות שאינן מזוהות במבט הישיר, זה הממוקד ביום-יומי ובמובן מאליו. לצד זאת "זווית העין" מרמזת על המעבר, מן השוליים אל המרכז, שחל בשנים האחרונות במקומה של השירה (למרות נוכחותה המתמדת) בהווייתו של שמעון רוזנברג.

וכך, כמו השירים, מגוונות  גם צורות השיר שבהן הוא כותב. שיר לירי קצר, שיר תיאורי ארוך, שיר הגותי ועוד. זהו, אפוא, ספר שירים השואף לכלול ולהקיף את מלאות המציאות על שלל היבטיה: קרובים, רחוקים, מקומיים, זרים, ציבוריים, פרטיים, מהם נשקפת המהות האנושית האחת על ריבוי פניה.   

שמעון רוזנברג, יליד 1952, פולין. תושב תל אביב. שיריו פורסמו ב 'מטעם', 'עיתון 77', 'משיב הרוח' וכן באתרי אינטרנט.

התרשמותי:

"שירים מזווית העין", ספר שיריו הראשון של שמעון רוזנברג, הוא המעגל האישי שמקשר את העבר להווה. שיריו של שמעון רוזנברג מאופיינים בישירות, ומנהלים משא ומתן בין עולמו וזכרונותיו לבין העבר התרבותי ממנו הוא צמח, ממנו הוא חצב את מילותיו. חלק משיריו יוצרים חוויה כמעט רליגיוזית (קדיש ללא קבר, עמ' 6. קדיש ערבית, עמ' 8. המוציא לחם, עמ' 24. ועוד אחרים). המעברים מקודש לחול, משם המזעזע לכאן הכמעט לא מפויס, עשויים בכישרון גדול.

השירים האישיים, החווייתיים  שנכתבו היום בהשראת העבר, שאובים מן ההכרה כי הזמן והגורל מכריעים, ורק לחיים אין תחליף. השירים "משחקים" עם החיים והמוות במעין קונטרפונקט מואר וחיצוני של המוות.  השפה בה משתמש הכותב, מבקשת להגיע אל הקורא בדרך פחות גלויה ופחות מתרצה, ואין הכותב נוטל כל אחריות לגבי הבנת הקורא, כמאמר השיר "אחריות (עמ' 61) "אני לא אחראי למה שהבנתָּ, תִּנָה המשורר..."

ולמרות האמור, בקריאתי את השירים, קיבלתי את התחושה המזמינה של הכותב, ומצאתי את המקום של הקורא, אותו מקפיד הכותב להשאיר כמו חלון, דרכו אפשר להציץ פנימה או כמו כסא המזמין אותך לשבת.

ציפי ארצי