ספר חדש - לא עוצר בעלייה

 

 

 

"... שאבי גמליאלי לרשותנו את סיפור חייו המרתק הממזג את האישי והלאומי – גַלעד של אדם אחד ושל דור שלם מפואר, ספר אוטוביוגרפי כן ואמיץ, משובץ במכתבים ותמונות ותעודות, העשוי לשמש דוגמה ומופת לדורות הבאים."                       פרופ' ניצה בן-דב

 

"אין ספק בלבי שספר זה עתיד להיות אחד ממקורות המידע האותנטיים והאמינים  ביותר לכל חוקר או סופר שירצה בבוא היום לספר את סיפורה האמיתי של העלייה הגדולה של שנות החמישים על אורותיה וצלליה."

                                                                                                     חיים באר

 

"ספרו של שאבי הוא מסמך ישראלי מרתק שתולדות הארץ ויישובה שזורים בו ולא שלמים בלעדיו... קראתי את הספר בשקיקה ובעניין רב... מומלץ מאד."                     אלי עמיר

 

 

לא עוצר בעלייה

מהרי כורדיסטן להרי ירושלים

מאת: שאבי גמליאלי

עורכת: עמירה הגני

הוצאת סטימצקי

******

 239 עמודים, 96 ש"ח

 

הוא התחכך בדמויות מופת נערצות שחלקן גם הפכו לידידיו (בן גוריון, יגאל אלון, יצחק רבין, טבנקין) ונפגש ופעל עם גדולי האומה למען הכלל (משה שרת, משה ברעם, טדי קולק, חיים בר-לב, לובה אליאב, ישראל גלילי, אורה נמיר, אהוד ברק).

על ספרו כתבו חיים באר, אלי עמיר, פרופ' ניצה בן-דב, דני קרמן ועוד רבים נוספים.

בימים אלה רואה אור הספר "לא עוצר בעלייה – מהרי כורדיסטן להרי ירושלים" – סיפור חייו הסוער, רב התהפוכות והמרתק של שאבי גמליאלי, הממזג בין האישי והלאומי. מפעל חיי אדם אחד ודור שלם. מסמך תיעודי נדיר של דור ותקופה.

זהו סיפורו של ילד כורדי קטן בן 8 שירד ב-1950 מכבש המטוס עם שמלה בלוייה ומזוודה אחת. הוא ומשפחתו הענפה שהשאירה את כל רכושה מאחור. ילד שלא עלה בידו ללמוד

לימודים סדירים כי נאלץ לעזור בפרנסת המשפחה. הוא עסק בעשרות עבודות מזדמנות, מכיבוס בגדי חרדים, גיהוץ צווארונים, סבלות מזוודות של נשים עשירות ועד חציבה וסלילת כבישים, קטיף כותנה ועוד ועוד. קרוא וכתוב הוא למד רק בגיל 15! ואת מלוא השכלתו רכש בעצמו.

סיפורו של שאבי הוא סיפור על ילדות ונערות של הישרדות מתמדת, קשיי קליטה, תלאות התאקלמות והתערות במולדת, אך בד בבד הוא סיפור של הצלחה.

"לא עוצר בעלייה" הינו ספר על חיים עשירי חזון ומעש, על הצלחה והישגים מרשימים בכל מקום ששאבי הגיע אליו ובכל תפקיד שמילא. בתנועת הנוער, בהגשמה בקיבוץ, בצבא, בניהול מושב עמינדב (בו הוא מתגורר עד היום) ועד פעילות פוליטית ענפה במפלגת העבודה, ועבודה רבת שנים בהוצאת הספרים של עם עובד.

זהו ספר מעורר השראה על יכולת התמודדות מופלאה, על נחישות, תושייה, שאיפה מתמדת להתפתחות, על יכולת האדם בכוח רצונו, תעצומות נפשו, חריצותו והשקעתו, לקבוע את גורלו ולהשפיע ולשנות את מסלול חייו וחייהם של הסובבים אותו. ספר על כוחה של התמדה והתמסרות לרעיון, על כוחה של אהבת אדם וראיית הטוב.

מסעו של שאבי אל הישראליות – מסע עתיר קשיים והישגים – מעיד עליו שאכן לא עצר בעלייה תרתי משמע.

ספר שירה חדש - בית וצלו

 

ספר שירה חדש – בית וצלו

הומור ודמיון עם ראייה מדויקת של מציאות חונקת

ספרה החדש של ברכה רוזנפלד עוסק בהיעדרו של הבית, כמו יוצרים רבים שהושפעה מהעלייה למדינת ישראל בשנותיה הראשונות.

 

"בית וצלו" הוא ספרה שיריה השישי של המשוררת הותיקה והמוערכת, ברכה רוזנפלד. הנושא המרכזי בספרה החדש הוא היעדרו של הבית. היעדר זה  אינו רק תולדה של אותה חוויה טראומטית שהטביעה את חותמה על רבים מן העולים לישראל בשנות המדינה הראשונות, אלא היא מצב קיומי, כשירה של ברכה רוזנפלד:  "בֵּיתִי אֵינוֹ מְקוֹם מִבְטָחִים לִי / בֵּיתִי הוּא מְקוֹם עֲבוֹדָתִי... / הַקִּירוֹת צָרִים / הַחַלּוֹנוֹת הַנְּכוֹנִים הֵם אֵלֶּה הַקְּבוּעִים /  בְּתוֹךְ רֹאשִׁי / בֵּיתִי מְגָרֵשׁ אוֹתִי". דומה שבהצבעתה על אותה תחושה של היעדר  הגנה של בית קולעת רוזנפלד לחוויה  ישראלית קולקטיבית.              

 

לדברי הפרופ' והמשורר גד קינר קיסינגר: "ברכה רוזנפלד היא מזה שנים מן היוצרות הרבגוניות ביותר בשירה העברית העכשווית: כתיבתה מוהלת רגישות של שירה לירית אנינה ורגישה באירוניה ריאליסטית מפוכחת, שגב סגנוני ודימויים פיוטיים מכמירי לב השאובים כביכול מדמיון רומנטי פורה משודכים למציאות קונקרטית. שירה שיש בה כנות, ללא שמץ הצטעצעות; שירה השאובה מן החוויה המקומית – הישראלית והיהודית להיבטיה הרבים.

 

לדברי פרופ' ניצה בן דוב:  "עולם הדימויים של רוזנפלד" נייד, מתנועע, מחליף צורה וגוון, מתנשא מעבר לבנאלי ולצפוי. שירתה מחדדת בקורא רגשות שקהו, והלוא זוהי אחת ממטרות השירה. שירתה על אף העומק שלה, הפיגורטיביות האינסופית היצירתית שלה, החשיבה הפילוסופית התוהה על פשרו של כל דבר הנקרה על דרכה, זוהי שירה צלולה וקומוניקטיבית. כל אחד יכול להתחבר לשירה גדולה זאת וליהנות, בדומה לשירתו של יהודה עמיחי, בדומה לשירתה של לאה גולדברג.

 

בטרם/ ברכה רוזנפלד

 

 

אֵיךְ גּוּפִי עוֹד זוֹכֵר אֶת הַחֹשֶׁךְ הֶעָמוּם

אֶת הַשֶּׁקֶט הַמְּקֻטָּע

בְּמַיִם שֶׁעָטְפוּ לְמַיִם

וְהַנֹּעַם פִּעְפֵּעַ אֶל שָׁרְשֵׁי הָעֶרְגָּה הַשְּׁקוּפָה

 

אֵיךְ גּוּפִי עוֹד זוֹכֵר אֶת הַהֵד הֶחָלוּל

בֵּין פְּעִימָה לִפְעִימָה בָּאֵינְזְמַן הַמֻּפְלָא

אֵיךְ הָיִיתִי טְעוּנָה

טָבַלתִּי בְּמֵי הָאֹשֶׁר

שָׂם נוֹלְדּוּ עֵינֵי הָאוֹר וְנוֹלְדָּה הָאַהֲבָה,

בַּאֲגַם הַגּוֹמֵעַ מַים הַזּוֹרְחִים בִּצְּבָעִים

שֶׁל הַחֲשֵׁכָה

 

אֵיךְ גּוּפִי עוֹד זוֹכֵר

אֶת הַפִּרְפּוּר וְהָרִפְרוּף וְהָרִשְׁרוּשׁ וְהַטִּלְטוּל

אֶת הַשִּׁכְשׁוּךְ וְהַשִּׁקְשׁוּק וְהָרְעָדָה

אֶת הֶחָסוּת הַפַּרְפָּרִית, אֶת חֶדְוַת הַקִּיּוּם הַנָּקִי

בְּאַגַּן הִקָּווּת הַגַּעְגּוּעִים

 

אֵיךְ בְּטֶרֶם תֻּרְגַּם לְדִבּוּר נוֹצַק הַסִּפּוּר

אֵיךְ הַזִּכָּרוֹן חָרוּט בַּגּוּף

כְּמוֹ חַי

  פיס/ ברכה רוזנפלד

 

נוֹלַדְתִּי יַהֲדִיהָ פּוֹלָנִיָּה
לִפְעָמִים זֶה מָה שֶׁמַּגְרִילִים

אַחַר כָּךְ לֹא יוֹדְעִים מָה לַעֲשׂוֹת
עִם הַפַּיִס הַזֶּה

אַחַר כָּךְ הוֹפְכִים לַיִּשְׂרְאֵלִית
וְשׁוּב לֹא יוֹדְעִים מָה לַעֲשׂוֹת 

אַחַר כָּךְ
כּוֹתְבִים שִׁירִים

 

 אווזים / ברכה רוזנפלד

 

מַה שֶׁהָיָה מַכְאִיב מִכֹּל

כְּשֶׁיַצָאתִי לָרִאשׁוֹנָה אֶל הַשָׂדֶה הַגָּדוֹל

לֹא הָיוּ לַהֲבֵי הַעֵשֶׂב הַגְּבוֹהִים

וְלֹא לַהֲבוֹת הַסִּרְפָּדִים לְאֹרֶךְ נְתִיב הַבְּרִיחָה

אֲפִילוּ לֹא הַמַּקּוֹרִים הַכְּתֻמִּים

הַנּוֹשְׁכִים

אֶלָא

מַבָּטָהּ שֶׁל רוֹעַת הָאֲוָזִים הַקְּטַנָּה

שֶׁטִּפְּסָה עַל הַגִּבְעָה

זָרְקָה אֶת הַמַּקֵּל

וְהִסְתַּכְּלָה בְּהַנָאָה עַל הַמַּחֲזֶה 

 

ברכה רוזנפלד, "בית וצלו". עורך: חיים נגיד  עיצוב העטיפה: הוצאת ספרא 168 עמודים. המחיר: 55 ₪  להשיג בחנויות הספרים וברשת האינטרנט בלינק:  https://tinyurl.com/pv2djb7n

ספר חדש - צוענייה

 

ספר חדש - צוענייה

דמיון ומציאות של העולים ממרוקו

בספר הפרוזה הראשון של המשוררת והציירת פרלה אהרוני, היא משלבת חלקים מסיפורה האישי ביחד עם דמויות ספרותיות פרי דמיונה ויוצרת רומן רב-רבדי השופך אור על העלייה הגדולה ממרוקו ועל החיים והחלומות של יוצאי מרוקו בישראל עד היום!

בשנת 1963, בגיל ההתבגרות, עקרה פרלה אהרוני לעולם חדש - ארץ ישראל. בעקבות זאת ניסתה לשכוח את החיים הקשים שהיו שלה בתור ילדה שהתייתמה מאביה בהיותה בת תשעה חודשים בלבד.

בישראל ההתאקלמות לא הייתה קלה כלל, ולמרות זאת עשתה המחברת דרך ארוכה שהובילה אותה להצלחה. בספר זה היא כותבת עלילת חיים דימיונית למחצה. בת דמותה בספר התחתנה עם איש קבע מוצלח, והם הביאו לעולם שלושה ילדים. אבל מחשבה אחת כרסמה בליבה של המספרת כל ימי חייה מאז ילדותה המוקדמת במרוקו - כבר בהיותה בת חמש חלמה שלכשתגדל תאמץ בעצמה ילד או ילדה, לא משנה מהיכן. ואכן, לאחר נישואיה תכננה המספרת תכנית די מניפולטיבית כמעט בחשאי, ובכך העמידה את בן זוגה אל מול עובדה קיימת, עובדה שהיה בלתי אפשרי לשנותה. באישון ליל העירה את בעלה באומרה שתי מילים חותכות: "נוסעים למרוקו".

משם עברו בני הזוג והילדים תלאות רבות כדי להגשים את הפנטזיה של גיבורת הספר, וכך נשזרו שני סיפורים, מציאות ודמיון, לסיפור חוצה יבשות, טרגי ומרגש מתחילתו ועד סופו, עד שהשיגה המחברת את משאלתה.
פרלה אהרוני החלה לכתוב לפני  עשר שנים, לאחר מות בעלה ניסים. היא כתבה מתוך מצוקה נפשית, מתוך כאב וחרדה על שנשארה לבד. היא החלה בכתיבת סיפור שהתבסס על משאלות ליבה, אבל הרגישה שמשהו חסר בו והיא הייתה חייבת להוסיף בו דמיון, השקיעה את רוב ימיה בכתיבה וכך נכתב סיפור השזור משני חוטים: חוט של מציאות וחוט של דמיון.
בנוסף לכתיבה אהרוני מציירת, עוסקת ברפואה משלימה ומשתתפת בחוגי תאטרון.

פרק ראשון  מתוך הספר "צועניה"

כל חיי חלמתי לאמץ בן או בת, אבל רק מבית יתומים. אסופי או אסופית. לא רציתי שיהיו בדרך מתווכים, כדי שהדבר לא ייראה כמו סַחַר מֶכֶר. לדבר הנפלא שרציתי לא היה שום ערך לּו היה נעשה בדרך כזו; זה היה משהו מעבר לכך – הלב הבוחר, הלב הרוצה, לא משנה מה.

 המחשבה קיננה בי שנים ארוכות, ולא העזתי להתוודות עליה לפני בעלי. חששתי מפניו ומסירובו.

לאחר שגמלה בליבי ההחלטה התהלכתי ימים, לילות, שבועות וחודשים כמו סהרורית; לא ישנתי, לא אכלתי, רזיתי מאוד. "מה קורה לך?" שאלו בסביבתי ובמשפחתי. כולם דאגו אך שתקו, כדי לתת לי מרחב .

אני מצידי התחלתי לחפש בעיתונים, כדי למצוא כתבות שבהן היו פרטים של ארגוני רווחה העוסקים בעניין. לכל עיר ועיר הייתי מוכנה להגיע ולכל ארץ, גם לחוץ לארץ – בשביל המטרה הנעלה הזאת.

לבסוף נמצאה הדרך להגשים את חלומותיי. הכנתי ניירות, הכול היה מוכן. הייתי מוכנה למסעי ולהגשמת הייעוד שרציתי להגיע אליו. הכול נעשה בחשאי, אבל כשכבר הייתי צריכה חתימות לא יכולתי להתחמק יותר.

בלילה, כשכל בני הבית ישנו, ארזתי מזוודה ובה כמה חפצים. לקחתי גם את הכרטיסים לטיסה, שכבר היו מוכנים. לשמחתי היו הדרכונים בתוקף כי בעלי תמיד דאג לחדשם במועד. קניתי כרטיסי הלוך ושוב ליעד גם בשביל בעלי, כי ידעתי שהוא לעולם לא ייתן לי לטוס לבד לארץ זרה – ובפרט לא לארץ מוסלמית. גם את המזוודה של בעלי הכנתי מאחורי גבו. לאחותי ולמטפלת השארתי כסף ומצרכים בעבור הילדים, שנשארו בבית. אחותי הבטיחה שהיא תדאג לכולם, שאהיה שקטה ורגועה – אף על פי שלא הסברתי לה בדיוק מדוע אני טסה.

 למוחרת קמתי מוקדם, הכנתי קפה ריחני לי ולבעלי ואז הערתי אותו. בהיותו עדיין ישנוני, פשוט זרקתי בדרך אגב: "אנחנו נוסעים."

"לאן?" הוא שאל. "

"למרוקו."

"למה דווקא למרוקו "?

"לאמץ תינוק."

"מה מרוקו? השתגעת? ככה פתאום את רוצה לאמץ תינוק או תינוקת יתומים, ועוד ממרוקו?!"

"הכול כבר מוכן ומאורגן, חסרה רק החתימה שלך ויש לנו תינוק."

"את נפלת על הראש! מזמן הבנתי שמשהו לא בסדר איתך! אבל את זה לא תיארתי לעצמי... אני המום ממך. מה עם הילדים כאן? ומה יגידו השכנים? מה תגיד המשפחה כשתופיעי עם תינוקת?"

"לא מזיז לי מה יגידו. זה מה שאני רוצה! אם אתה לא מתלווה אליי, אני יוצאת. המונית כבר מחכה בחוץ..."

 "אני צריך לבקש חופש מהעבודה! חוץ מזה אני צריך להתלבש, אני צריך להתקלח, להתגלח. מה הפזיזות הזאת? ובכלל, כבר יש לנו ילדים!"

"אבל את זה אני רוצה להציל! הבנת? אל תתווכח איתי! אני מחכה לך במרפסת. אבקש מן הנהג להמתין, אחותי כבר תדאג לילדים כשיבואו מבית הספר"

אתם, הקוראים, שואלים את עצמכם (ובצדק) מדוע אני צריכה את האימוץ הזה. הרי יש לי הכול.

התשובה פשוטה – גדלתי יתומה מאב. הייתי צעירה מאוד כשהוא נפטר, ומעולם לא הבנתי למה אין לי בית כמו לכולם. מה שהכרתי היה הבית של סבא, שהיו בו רק אנשים מבוגרים .

בלילה אבא לא בא לכסות אותי, לא בא לתת לי נשיקת לילה טוב. הרגשתי שונה. ומאז הבטחתי לעצמי: לכשאגדל ואתחתן ואהיה מבוססת, אאמץ תינוק ורק מבית יתומים. מה גם שמנקרת בתוכי מחשבה, שכשעברתי על יד בית היתומים ההוא בטיולי השבת המשפחתיים, תמיד ראיתי בעיני הילדים את המחשבה "תצילו אותי, תאמצו אותי, לא טוב לי פה". הם התחננו בשתיקתם, וזה היה בלתי אפשרי להתעלם מהם, לראות את עיניהם העצובות. שם, בטיולים ההם, זה הבשיל בתוכי. מעולם לא סיפרתי לאיש, עד שראיתי שאני יכולה להגשים את חלום ילדותי, ואז הכול קרה כמו רעם ביום בהיר, וכלל לא עניין אותי מה יגידו.

ועוד משהו חשוב שלא הזכרתי: הילדים שהיו שם, בבית היתומים שבמנזר ההוא, היו משלוש דתות – נוצרים, מוסלמים ויהודים. אמרתי לעצמי שאני אומנם בלי אבא אבל לפחות גרה במקום בטוח, בבית יהודי; ורציתי רק להציל אחד מהם, להביא אותו למקום המתאים לו. כמה אומללים היו שם הילדים. חשבתי: הלוואי שתינתן לי האפשרות להציל את כולם מהמקום האפל והקודר הזה – לּו הייתי יכולה להציל את כולם, הייתי מצילה.

 בחלוף השנים התחתנתי, והמחשבה על אימוץ לא עזבה אותי. עוד אחזור לשם ואקח לי ילד או ילדה מבית היתומים, חשבתי. לגמרי לא היה לי חשוב אם בן או בת, העיקר לקיים את אשר הבטחתי לעצמי .

אחרי הנישואים כבר הייתי עם שלושה ילדים ובעיות פרנסה, ובעלי נשלח מייד להשלמת לימודיו. הוא היה קצין בבסיס חיל האוויר, ולמזלנו היו לנו מגורים, גן ובתי ספר לילדים – ואני הייתי עקרת בית. בחרתי בלימודים שארכו זמן ממושך, סיימתי אותם בהצטיינות והייתי מורה לאומנות חזותית. קנינו בית קרקע יפהפה בכרכור אך עדיין גרנו בבסיס חיל האוויר, וכך נחסכו מאיתנו בזבוזים מיותרים. את הבית בכרכור השכרנו, ולא חסר לנו דבר. המחשבה עדיין הבשילה בתוכי, ולא יכולתי להרפות ממנה. הבטחה זאת הבטחה. הכול היה אידיאלי, אך הזמן למימוש ההבטחה עדיין לא נתן את אותותיו. כשבעלי יצא מהצבא לגמלאות, החלטתי שזה יהיה הפרויקט החדש שלי. נעבור למגורים בכרכור וזה יהיה נפלא. הרגשתי שאני קרובה לממש את המסע הפנימי, שאוטוטו הכול קורה.

המונית עדיין מחכה בחוץ. בעלי עודו המום, מבצע פעולות כמו רובוט. "השתגעה ורדה," הוא ממלמל – ואני לא עונה, כדי שנוכל לצאת מהבית. האמת, ידעתי שהוא ייענה לדרישה שלי לאמץ ילד, שבאה ממני באופן כה פתאומי. באופן מוזר, קיבל שמואל תמיד את שיגעונותיי בסובלנות ובאהבה ואפילו בהבנה, אבל כאן הוא אמר שזה הזוי ובלתי מובן.

"כשנהיה במטוס אדבר איתך על הכול, אני מבטיחה. רק בוא נזדרז, שלא נפסיד את הטיסה."

ומתוך מלמולים יצאנו סוף-סוף מהבית, ואני כאילו לא שומעת כלום – העיקר שנהיה בתוך המונית, שתוביל אותנו במהירות לשדה התעופה בן-גוריון.

במונית לא הפסיק שמואל לקטר: "סוד גדול שמרת ממני. איך פעלת לבד בלי להיוועץ בי? אני מקווה שאת לא טועה, יקירתי…"

שמואל," אמרתי, "עוד קצת סבלנות ואספר לך בשקט הכול, את כל הפרטים הקטנים. אני מסכימה איתך שזה שיגעון, ואני יודעת גם שזה שיגעון יציב שליווה אותי כל חיי, ועכשיו בדיוק ניתנת לנו ברוך השם ההזדמנות הזאת. אז בבקשה, חכה עד שנגיע למטוס ואחר כך אספר ואספר ולא אפסיק, עד שתבין שזה מה שרציתי כל החיים ותעזור לי לעכל את מה שעומד לקרות עכשיו. בוא נעכל יחד, לא יעזור שניכנס לוויכוחים מיותרים. אתה יודע שאני עקשנית ובסופו של דבר משיגה את המטרות שלי. אז בבקשה, עוד קצת אורך רוח ".

הגענו לשדה התעופה והזדרזנו לסיים את הסידורים לפני העלייה לטיסה. לאחר שסיימנו, התיישבנו בקפיטריה. לגמנו קפה ואכלנו עוגייה קטנה ועוד עוגייה... וככה, בלי להרגיש, בלענו את אשר היה בצלוחית. שמואל הביט בי באופן מוזר. ידעתי שעליי רק לשתוק ובתוך תוכי אמרתי: ורדה, שתיקה שווה זהב. אשתוק עד שנהיה במטוס, חשבתי, ושם למעלה יהיה עליי לתת דין וחשבון לשמואל, בעלי. ידעתי שזה לא יהיה קל, ובליבי התפללתי שהוא יזרום איתי.

פרלה אהרוני, "צוענייה" , 219 עמודים, מחיר: 78 ש"ח, כתב הוצאה לאור. גרפיקה: מורן ברק

להשיג בעברית, בלינק: tinyurl.com/perla-tzoania