שדות העיוורון

שדות העיוורון

מאת: יוסי בראל (יוד בהרנבו)

בעריכת: רתם כסלו

הוצאת גוונים

* * * * * *   

(142 עמודים, 65 ₪)

יש ספרים שממשיכים להדהד בראש הקורא לאחר שמסיימים את קריאתם, 'שדות העיוורון' הוא אחד מהם. הספר יכול ללמד על כמה תחומי חיים, כי אנחנו בבחינת רואים עיוורים ועיוורים שרואים.  לא אחת אנחנו רואים אבל לא מתבוננים, כמו שומעים שאינם מקשיבים.

המסע מרתק היות והקורא מדמה את עצמו כמי שעיניו מכוסות והוא מחזק את החושים האחרים המפצים על החסר, זו חוויה חושית מופלאה שלא בכל פעם מזדמנת לנו כקוראים, מעין הזדהות עם הגיבורה והצצה אל עולמה.

הספר נע על הרצף של שפיות וטירוף עם הכוח שמניע את הדמויות בין הסיטואציות המטלטלות. המשפט ש"תפס" אותי הוא "את מטלטלת את קול קיומי...", ואני קראתי זאת כ"את מטלטלת את כל קיומי...", על המשתמע מכך.

 "שדות העיוורון" הוא כאמור, ספר שממשיך להדהד בראש הקורא, ויש רגעים של פאוזה וחזרה על סיטואציה זו או אחרת לקריאה חוזרת. אף אני כקוראת, תהיתי עד כמה הספר הוא אוטוביוגרפי, מה שהוסיף למסתורין לווית חן.

אהבתי את הספר,   מומלץ !!!

על גב הספר:

שדות העיוורון היא יצירה צורבת, מטלטלת וחידתית, הלוקחת את הקורא למסע בנבכי הנפש של האדם כאשר הוא, מתוך עיניים עיוורות, שרואות נכון יותר מכל הסובבים. הכותב מפשיט ומלביש מחדש את המיתוס הרווח על עיוורון האהבה והקיום. הווית העיוורון מופקעת מהגיבורים והופכת להיות גם נחלתם של הקוראים. גם הם מגששים באפלת המסתורין של הסוד המטיל צל כבד על חייה של הגיבורה, שארגז קורס הפך  אותם על פיהם. החל מרגע זה היא נדרשת לגייס חושים אחרים שיפצו על עיוורונה.

הסיפור נמסר ברצף אינטואטיבי שמחקה את השיח התודעתי של הדמויות, שמוחזקות כמו בנות ערובה בשבי העבר. שדה הראייה שלהן חסום, והן מיטלטלות בין שדות העיוורון לשדות הפיכחון, ובמסע זה נחשף הגיבור לסיפורה המצמרר של אהובתו.

העיוורון והראייה הם מרכז הכובד של היצירה. הם מבטאים את כוחו המוגבל של האדם מול מבחני החיים. האושר הוא זמני, ואילו האדם אחוז במטוטלת שנעה בין טירוף לשפיות. כשנפקחות העיניים, נגלים כלי המשחק של מציאות אכזרית.  השיטוט בשדה העיוורון הוא אשליה שמתנפצת כשחוקים מובנים מאליהם מובסים ובמקומם משתלט כאוס. הבנה זו היא היהלום המלוטש שבלב היצירה, ששועטת בדרכיה המפותלות לעבר גילוי אכזרי ומצמרר.

על המחבר:

יוד בהרנבו הוא שם עט של הפסל הבינלאומי יוסי בראל.

לאחר קריירה ארוכת שנים כפסל בשיש, שיצר אנדרטאות (בהן אנדרטת הל"ה) ומספר לא קטן של פסלי חוצות בארץ וברחבי הגלובוס. עקב פגיעה בלתי הפיכה בעצב האולנרי בכף ידו המפסלת, חזר בראל למושא אהבתו, הכתיבה.

יוד מרבה לפרסם בפייסבוק את סיפוריו, את שיריו ואת פסליו. תודות לפלא שבקשר הווירטואלי בין הקורא והיוצר התחזקה בו התשוקה להתמסרות טוטאלית לשירה ולפרוזה.