אליזבת איננה
מאת אמה הילי
תרגום
מאנגלית: שי סנדיק
הוצאת סנדיק
ספרים
***
267 עמודים, 70
₪
חרדתה
של מוד לשלומה של חברתה אליזבת הולכת וגוברת, אך איש אינו מתייחס לכך ברצינות – לא
בתה המתוסכלת, לא המטפלות, לא המשטרה ובמיוחד לא בנה ההפכפך של אליזבת – כי מוד
סובלת מדמנציה. אבל גם כאשר זיכרונה בוגד בה והיא נעשית תלויה יותר ויותר בפתקים
אינספור שהיא משאירה לעצמה בכיסים וברחבי הבית, מוד אינה שוכחת את חברתה הטובה
ביותר. מוד, החמושה בלא יותר מתחושה עזה שאליזבת זקוקה לעזרתה, גומרת אומר לגלות
את האמת ויהי מה.
בשעה
שהאובססיה הזאת ממלאת את ההווה המתפוגג במהירות של מוד, הרמזים מוליכים אותה עמוק
אל תוך עברה, אל פרשה בלתי פתורה אחרת: פרשת היעלמותה של אחותה האהובה סוקי זמן
קצר לאחר מלחמת העולם השנייה. בעוד זיכרונות הטרגדיה שקרתה לפני יותר מחמישים שנה
קורמים עור וגידים, החיפוש של מוד אחר אליזבת תופס תנופה חסרת מעצורים. במי תוכל
לתת אמון? האם תוכל לבטוח בעצמה?
אליזבת
איננה הוא רומן ביכורים מבריק ומותח של הסופרת האנגלייה אמה הילי, והוא מזכיר
לכולנו עד כמה אנו תלויים בחסדיו של הזיכרון. זהו ספר שנון, עתיר חמלה ומעורר
מחשבה שלא ניתן להניחו מהיד ושקשה לשכוח אותו גם זמן רב לאחר הקריאה.
"הדלת
הקדמית נטרקת ואני שומעת את קרלה נועלת אחריה. נועלת אותי בפנים [...]. כשהייתי
ילדה אהבתי להישאר לבד בבית, לאכול דברים מהמזווה וללבוש את הבגדים היפים ביותר
שלי, לשמוע מוסיקה בגרמופון ולשכב על הרצפה.
היום אני מעדיפה חברה. האור נשאר דלוק והמטבח נראה כמו תפאורה על במה ריקה.
אני נכנסת לסדר את הארונות שלי ובודקת מה קרלה השאירה לי לצהריים. ציפייה קטנה
מתעוררת בי שמישהו ייכנס, אמא שלי ובידה
הקניות או אבא בידיים עמוסות פיש אנד צ'יפס, ויאמר משהו דרמטי, כמו בהצגות
בתיאטרון פייר. אבא יאמר: "אחותך נעלמה", ואז יישמע קול של תוף או
חצוצרה או משהו כזה, ואמא תאמר: "ולעולם לא תשוב עוד", וכולנו נבהה זה
בזה למען הקהל. אני שולפת צלחת מהמקרר ומדמיינת איזו שורה אני אקבל. פתק מוצמד
לצלחת: ארוחת צהריים למור, לאכול אחרי 12:00. אני מסירה את הניילון הנצמד.
כריך גבינה ועגבנייה." (עמ' 13).
הקטע
הזה מכמיר. הדמות, נשארת "נעולה" תרתי משמע. המציאות נעולה בפניה והיא
נעולה בעולמה. ההתרפקות הנעימה על הזיכרון שנשאר, מול ההתנפצות של מה עומד מולנו.
העיסוק
בזיכרון לטווח הארוך, עליו נשענים אנשים שאיבדו את הזיכרון, אם בגלל דמנציה או
מחלת האלצהיימר, וכשאדם מאבד את הזיכרון, הוא מאבד את מהותו ואט, אט את סביבתו.
יקיריו מאבדים אותו ומתייחסים אליו בחוסר סבלנות מחד, ובחוסר אונים מאידך. איבוד
הזיכרון בספר "מכה" בקורא, ומזמן לנו לגלות עד כמה אכזרי, משפיל ומכאיב
יכול להיות מצב זה, לכל הנוגעים. ספר
מומלץ מאד למי שמעוניין לדעת מעט על העולם המדומה בו חיים אנשים עם בעיית
שכחה.
ציפי ארצי
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה