יום שלישי, 24 בדצמבר 2013

תרנגולת עיוורת


תרנגולת עיוורת



מאת: שולמית הרטל

בעריכת: דורית זילברמן ותום אלרום

הוצאת אלרום

* * * * * *   
(224 עמודים, 78 ₪)

"חני מתה למחרת היום המאושר בחייה". כך נפתח ספרה של שולמית הרטל, שראה אור בימים אלה.

שולמית הרטל, פסלת ויוצרת שיטת הרטל לפיסול ברשת, נפטרה זמן קצר לאחר שהשיקה את ספרה האחרון – "תרנגולת עיוורת" - רומן אוטוביוגרפי המשלב אמת ובדיון.

בערב שלפני הלוויה מצאה יפעה, נכדתה של חני, גיבורת הספר, במגירת המטבח מתחת למגבות, רשימות שכתבה סבתה. עלילת הספר נעה בין עבר להווה, מדלגת בין סיפור חייה של חני, העולה מהרשימות שכתבה, לבין ימי "השבעה"  והמשפחה המתאבלת. 

לחני, בת דמותה של המחברת, יש את כל המרכיבים להיות מאושרת: זוגיות נפלאה, משפחה תומכת, ביטחון כלכלי וסיפוק מקצועי. ובכל זאת היא לא מאושרת. סוד מהעבר, סוד נורא כל כך, שהיא מדחיקה ולא מסוגלת להתעמת איתו, הוא האחראי להיעדר אושרה. את הסוד, שטמן בחובו סכנת מוות לו היה מתגלה בטרם עת, היא מסתירה מעצמה וכמובן גם מהסובבים אותה, בראש ובראשונה מבעלה.
במחצית השנייה של חייה, נתקלת חני במקרה בערימת ספרים ליד מתקן המיחזור. היא מועדת עליהם ונפצעת. הספרים, ספרי פסיכולוגיה של האוניברסיטה הפתוחה, משכו את תשומת ליבה. היא התחילה לעלעל בהם ולא הפסיקה. במשך חודשים הסתגרה בביתה, התבצרה במיטתה, והתמסרה לספרים ולמסע פנימי להבנת עצמה וחייה. במאמץ סיזיפי היא צוללת לעמקי נשמתה, מחפשת נואשות את החולייה החסרה בביוגרפיה שלה, את החלק שישלים את הפאזל. יחד עם איריס, הפסיכולוגית, הן מחפשות את התשובה שתגאל אותה ותביא לה שלווה. במסע לפענוח הסוד, מוצפת חני בזיכרונות קשים מעברה, העומד בסימן סימביוזה חולנית בינה ובין אמה – סימביוזה ששרדה עשרות שנים ולא "מתה" גם אחרי מותה של האם.
לאורך מסעה היא צומחת ומשתנה. היא מגלה את כוחותיה, ולראשונה בחייה היא מוצאת את עצמה במושב הנהג - בעמדת שליטה על חייה. עם גילוי הסוד, התרנגולת העיוורת - כמו באגדות - הופכת לברבור.

שולה הרטל חיה שנים רבות בצל סימביוזה חולנית עם אמה וספגה התעללות, טרור ודיכוי. כפי שהיא מתארת בספר, גם היא עצמה נתקלה, בדרכה לפח המיחזור השכונתי, בסדרת ספרי לימוד של הקורס "פסיכולוגיה בחינוך", בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. זה קרה לפני כ-שלוש שנים, בהיותה בת 74. היא התמסרה לספרים, שקעה בקריאה ובלימוד שלהם, ובתהליך של אנליזה עצמית, ללא עזרת מטפל או פסיכולוג, הגיעה לגילוי הסוד שאפף את חייה וכירסם באושרה.
אולם רגשות מוזנחים ומודחקים לא באמת נעלמים. להתעלמות ולדיכוי יש מחיר שהולך וגדל ככל שהזמן חולף. שולה האמינה שהסרטן איתו התמודדה, הוא המחיר הגבוה ששילמה על ההדחקה ועל אי יכולתה להתעמת עם הסוד. בדיעבד היא הבינה שכלי הביטוי היחיד, אך הלא מודע, ששיקף את סבלה הוא הפיסול. בין יצירותיה אפשר למצוא סדרות שלמות של פסלי אנשים סובלים ונשים עם כבלים.

"אריג חייה של הגיבורה נפרם על ידה לחוטים חוטים. בתעצומות נפש היא בונה "אני חדש". היא מצליחה לארוג אריג נפלא ואמיתי ומגלה את כישרונותיה ואישיותה שהיו חבויים שנים בקרקעית ישותה. זהו רומן של אהבה נפלאה ומסירות נפש המעוררים קנאה. ספר הנכנס אל הנשמה פנימה. קראתי בנשימה עצורה". 
                                                                                 טובה בן דב, נשיאת ויצו העולמית

התרשמותי: הביוגרפיה בספר "תרנגולת עיוורת", משלבת בין הביוגרפיה של הדמות ובין זו של המחברת, לפחות בחלק מהנרטיב. המחברת אשר מצאה את הכתיבה ככלי ביטוי "לחיטוט" פנימי ועיסוק בזיכרונות הקשים מהילדות, ובאמצעותו ניסתה להתמודד איתם.
הספר מרגש ומותיר את הקורא בתהייה לגבי ההשפעות שיש לאירועים מהילדות על חיינו.
לא נותר לי אלא להמליץ בחום על קריאת הספר !!

שולמית הרטל, פסלת, ויוצרת שיטת הרטל לפיסול ברשת, המקצרת את הדרך בין הרעיון לבין הגשמתו בתלת-מימד. למדה פיסול באוניברסיטה של מיניסוטה בארה"ב ובמכון אבני בתל אביב. הציגה 17 תערוכות בישראל, גרמניה וארצות הברית.

למעלה משלושים שנה עסקה בהוראת שיטתה והעמידה תלמידים רבים. סטודיו הרטל להוראת שיטת הפיסול ברשת התקיים 34 שנים ונסגר כשחלתה בסרטן. כמעט אלפיים תלמידים עברו דרכו. רובם ממשיכים ליצור, ללמד ולהעביר הלאה את השיטה.
ספרה "קל וחומר – פיסול בשיטת הרטל", הנו ספר הדרכה לפיסול בשיטה אותה פיתחה.

שולמית למדה מדעי המדינה ופילוסופיה בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה ועבדה שבע שנים בעיתון "הארץ".
פרסמה עד כה ארבעה ספרים. "תרנגולת עיוורת" הוא ספרה החמישי, הרומן הראשון פרי עטה.
ילידת הארץ, לה ולבעלה, דר' דב הרטל, שלושה ילדים ושמונה נכדים.

זמן קצר לאחר השקת הספר, הלכה שולמית הרטל לעולמה.


יום רביעי, 18 בדצמבר 2013

אריות ברחוב הירקון



אריות ברחוב הירקון

מאת

 נתן דונביץ'



 

הוצאת כרמל

* * * * * *   
(177 עמודים, 79 ₪)


בימים אלה רואה אור בהוצאת "כרמל" ספרו החדש של נתן דונביץ': אריות ברחוב הירקון.

אריות ברחוב הירקון הוא אסופת עשרים וחמישה סיפורים מרתקים ואמיתיים על אנשים ומעשים יוצאי דופן שהתחוללו בתל אביב:
ילד בן שלוש ניצב בפני עשרות פורעים ערבים. רצח מסתורי מזעזע את המדינה כולה ומצית שמועות. גברים קשוחים קורעים בידיהם שרשרות ברזל ומושכים בשיניהם מכוניות עמוסות בנוסעים. פקח לוכד את ראש העיר מתרחץ עירום בימה של תל אביב. צפלין עצום מטיל על תל אביב דברי דואר וחבילות. מטוסי קרב איטלקיים מפציצים את תל אביב. רב מגדל אריות צעירים בביתו ברחוב הירקון. קרקס מדראנו העושה דרכו לתל אביב נקלע לסערה ועומד לטבוע בים.
בנוסף, מופיעים בספר שני פרקים המכילים פרטים שלא פורסמו עד כה. האחד על שורשי נגע השוחד בארץ, והשני על איך התפתח נוהג הפרוטקציה במגזר הציבורי.

נתן דונביץ', נולד וחי בתל-אביב. עיתונאי, שדרן רדיו וסופר. ממניחי היסודות לעיתונות מודרנית בישראל. חמישים ואחת שנה היה חבר מערכת הארץ, בתפקידי כתיבה ועריכה מגוונים. היה הראשון לכתוב טור אישי קבוע על אנשים והווי בתל אביב.
אריות ברחוב הירקון הוא ספרו התשיעי.

ספרו הקודם "מקיוסק גזוז ועד מסעדת שף – מאה שנות אוכל בתל אביב" ראה אור ב-2012 וזכה לביקורות מצוינות.

התרשמותי: בעבר אהבתי את תכנית הרדיו "בוא נדבר עם נתן דונביץ'" ועוד אהבתי את הטור שכתב בעיתון על הווי בית המשפט, תחום שסיקרן אותי. וכשקיבלתי את הספא "אריות ברחוב הירקון" ציפיתי לעונג של סיפורים עם טעם של פעם, לא התאכזבתי. הכתיבה קלילה ואינטלגנטית כאחד. הדמויות ססגוניות ומרתקות. אהבתי במיוחד את הסיפור אודות קרקס מדראנו, כי אני זוכרת שהוא ביקר בארץ ואבי לקח אותי ואת אחי להופעה. בילדותי ראיתי רק את היופי שבקרקס, בסיפורו של דונביץ', למדתי גם על הקשיים שעובר קרקס; "את קרונות הקרקס, הצבועים אדום ולבן, ראיתי לראשונה בחשכת הלילה שבו הגענו מחיפה לנמל סלוניקי. מחנהו של העם הנודד חנה על רציף הנמל. שבועיים ימים ישבו על מיטלטליהם והמתינו לאונייה. לא הייתה להם תעסוקה אחרת. בתוך הביצות הקודרות של מי גשמים, מדמנה ושרידי ערימות פחם, נראה קיבוץ זה יותר כמעברת צריפונים מאשר מוסד מבדר. האנשים שיצאו מתוכו, בהגיע האונייה, היו לבושים כפליטים." (מתוך, "המסע המפחיד של קרקס מדראנו: באונייה רעועה שנקלעה לסערה נוראה " עמ' 61). לאוהבים סיפורים קצרים, ספר מומלץ !!!!


נתן דוּנֶבִיץ': הערות ביוגרפיות

הסופר והעיתונאי נתן דונביץ', אחד מאנשי העיתונות הוותיקים בארץ, נולד ב-1926 בתל אביב להורים ממוצא רוסי. החל את דרכו כעיתונאי בגיל תשע-עשרה, ושימש במלחמת העצמאות ככתב צבאי בחזית הצפון מטעם יחידת הקשר לעיתונות (לימים דובר צה"ל). בסיום תפקידו חזר לעיתון "הארץ", והיה חבר מערכת במשך יותר מחמישים שנה, תוך שהוא משמש כתב ועורך. בין השאר היה העיתונאי הראשון ב"הארץ" שפירסם טור אישי קבוע (על הווי החיים בתל אביב) וכן מדור על הנעשה בעולם הבידור והאמנות. כמו כן הקים וערך את מדור הספורט המורחב של העיתון. ב-1963 הקים את מוסף סוף-השבוע של "הארץ", והיה עורכו בשש שנותיו הראשונות.

ברדיו היה דונביץ' הראשון להנחות תוכנית קבועה של שיחות עם מאזינים על אירועי היום. תוכניתו "בוא נדבר" שודרה בגלי צה"ל במשך כעשור, משנת 1970.

טוריו האישיים שהתפרסמו ב"הארץ" כללו סיקור מהנעשה בחברה הישראלית המתהווה, וכן סקירת דמויות ודיונים מעוררי עניין מהווי בתי המשפט. התמחותו בתחומים אלו הובילה להוצאתם של ספרים שונים פרי עטו. במלאת חמישים שנה לתל אביב, הופיע ספרו "תל אביב: חולות שהיו לכרך" (שוקן 1959), שהתבסס על טוריו ב"הארץ". רשימותיו הצבעוניות מאולם בית המשפט קובצו בשני ספרים: "עינוי דין" (פלג, 1975) ו"נאשמים — דרמות מבית המשפט" (זמורה-ביתן, 2000).

כמו כן הרבה דונביץ' לכתוב בעיתון "הארץ" על אהבה שלו: מוזיקה קלאסית. הוא שימש כמבקר הקלטות במשך כעשרים שנה, ואף כתב ארבעה ספרים שראו אור בהוצאת זמורה-ביתן: "ענקים ופסנתרנים אחרים"
(2000), "ארבעה מיתרים לתהילה — גדולי הצ'לנים" (2002), "וירטואוזים — גדולי הכנרים מפגניני עד מידורי" (2003) ו"מאסטרו — גדולי המנצחים בכל הזמנים" (2006).

בשנת 2000 התמנה דונביץ' לחבר במועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. כיום הוא מתגורר עם רעייתו רותי במרכז תל אביב. בתו, שירה דונביץ', היא עורכת דין ופעילה למען זכויות אדם; ובנו, רוני דונביץ', הוא סופר שפירסם מותחנים רבי-מכר שבמרכזם איש מוסד בשם אלכס ברטל: "נרדף" (ידיעות ספרים, 2007), "לכודים" (ידיעות ספרים, 2008) ו"עמוק מבפנים" (כנרת, 2011).


יום שישי, 6 בדצמבר 2013

זאת סלוניקי

יהדות ספרד בתקופת השואה

ספר חדש: "זאת סלוניקי" מאת חדוה פרחיה




הספר "זאת סלוניקי" מאת חדוה פרחיה, בהוצאת הספרים "דפים מספרים", פורס יריעה רחבה ומהווה מסמך היסטורי ליהדות מפוארת וגם מסמך אישי-משפחתי מצמרר. המדובר בתקופה שבה העיר החלה לאבד את צביונה היהודי והיהודים התחילו להרגיש את האנטישמיות בעיר וששיאה הייתה השואה. המחברת טווה גם תמונות קודרות ורסיסי עדויות וזיכרונות מצד עדים לתופת וגם שוטחת בפני הקוראים היבטים היסטוריים ועובדות על התנהלות ממשלות ספרד מאז אמצע המאה ה-19, הכיבוש הנאצי ושיגור היהודים למחנות הריכוז עד תום הקרבות.

שלוש מאות שנה לאחר צו הגירוש של 1492, ספרד מגלה מחדש את היהודים ומחוקקת חוק, המעניק את האזרחות הספרדית ליהודים שחפצים בה, ויושבים בפזורות. האם ממשלת ספרד עמדה במבחן במלחמת העולם השנייה והגנה על יהודי סלוניקי שקיבלו את האזרחות הספרדית? סיפורים, זיכרונות ועדויות מתקופת השואה שזורים בספרים רבים אודות תקופה זו והמלחמה העולמית. המיוחד בספר הזה שהוא פותח צוהר דווקא למה שהתחולל בקרב יהדות ספרד, סלוניקי והאזור. הטקסט הוא מסמך נוקב על תקופה אפלה והוא מהווה סיפור בתוך סיפור, עובדות ונתונים היסטוריים וכרונולוגיים, המשולבים באירועים ובתמונות מרגשות ומצמררות מפי אימה, פלורה גטניו, או חבריה לתקופה הקודרת.

חדוה פרחיה (59) אם ל- 3, תושבת ירושלים, ילידת פריז. בת לניצולת שואה מסלוניקי, בוגרת האוניברסיטה העברית ביחסים בינלאומיים ורב פקד בדימוס ממשטרת ישראל.

חדווה פרחיה מספרת כי פטירת אימה היה הטריגר לכתיבת הספר. הוא נכתב קודם בצרפתית (יצא לאור לפני מספר שנים) ולפני כשלוש שנים התחילה לכתוב בעברית ובהרחבה. "אמי, פלורה גטניו נולדה בסלוניקי כמו מרבית יהודי העיר. משפחתה הגיעה לסלוניקי לאחר גירוש ספרד ב-1492. השפה בבית, בשכונה ובעיר הייתה לדינו כמובן. משפחתה הייתה משפחה אמידה למדי. אביה היה תכשיטן מפורסם בעיר. הבית היה בעל שלוש קומות ועדיין אפשר לראותו במרכז העיר. המלחמה תפסה אותה בגיל ההתבגרות. היא נכלאה לשלושה חודשים בכלא בסלוניקי עם עבודת פרך, שוחררה, ברחה עם משפחתה לאתונה. הם נתפסו ושולחו למחנה ברגן בלזן עד תום הקרבות. לאחר המלחמה, היא נישאה לאבי, שלמה פרחיה, יליד סלוניקי שהתגורר בפריז עם משפחתו. נולדו להם  שלושה ילדים. הבית היה ציוני מאוד. לאחר שגדלנו, אמי השלימה בגרות והתחילה ללמוד את השפה העברית. היה לה תואר שני בשפה ובספרות עברית. לאחר שאבי יצא לגמלאות, הם עלו ארצה והיא נפטרה בארץ לאחר שנתיים".

"בילדותי, אמרו לי כל הזמן ש'פרנקו הציל אותנו'. כשגדלתי, שאלתי את עצמי איך זה שפרנקו הציל יהודים אם חוקי האינקוויזיציה עדיין בתוקף? (הם כבר לא היו בתוקף) בספר, אני מנסה להסביר כיצד היה זה שספרד 'נזכרה' ביהודים הספרדים, מה היו המניעים שלה? מדוע רק כ-1,000 יהודים נהנו מהנתינות הספרדית. השאלה הנוספת הייתה, כמובן, ההתנהגות של פרנקו עצמו. במעבר לסוגיה הספרדית, אני מתארת את החיים של היהודים בסלוניקי בזמן התורכים ובזמן היוונים. ברגע שהיוונים נכנסו לעיר, לאחר מלחמות הבלקן, חלה התדרדרות במעמדם. בין מלחמות העולם עזבו 20,000 יהודים את העיר. בזמן מלחמת העולם השנייה, 96% הגיעו לאושוויץ. היהודים הספרדים הגיעו לברגן בלזן בשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה השתחררה בהסכמת הגרמנים והגיעה לארץ בהסכמת האנגלית לאחר לחץ מהיישוב. הקבוצה השנייה הייתה בברגן בלזן שנה, עד השחרור .

בספר אני מתארת את ההווי היומיומי של שתי הקבוצות. לבסוף, הוספתי שירים שאמי כתבה בצרפתית ושתורגמו לעברית. השירים מלאי עוצמה ומספרים על התמודדותה והניסיון לשיקומה. גילינו את השירים לאחר מותה. בנוסף, ישנה רשימה שמית של שתי הקבוצות הספרדיות ורשימה של בעלי נתינות ספרדית שנספו באושוויץ, למרות הכול".

הספר מיועד גם למי שההיסטוריה נוגעת לליבו. הוא עדות ליהדות מפוארת, לדו קיום עם מוסלמים תורכים שתמיד תמכו ביהודים בזמן סכסוך כלכלי עם הקהילה היוונית. "לצערי", מוסיפה חדוה, "היום נשארו 600 יהודים בעיר, אבל  כל ההתלבטויות של סלוניקאים בזמן הספר, נפתרו עם הקמת המדינה".  

זאת סלוניקי מאת חדוה פרחיה, הוצאת הספרים דפים מספרים, 200 עמודים, מחיר לצרכן 78 ש"ח, להשיג בכל חנויות הספרים.


ילדה של פעם


ילדה של פעם



ספר ילדים, לגדולים ולקטנים גם

מאת נילי דגן


בעריכת נורית זרחי

הוצ' אבן חושן

עיצוב: דוד מוסקוביץ' "דוד ויוסף - תקשורת חזותית"

* * * * * *  
(61 עמודים, 74 ₪)



קשה לתאר היום איך נראו החיים אז.
החברה היתה קטנה, כולם הכירו את כולם ואנשים לא נעלו דלתות. החיים הפשוטים סבבו סביב מעשה מרכזי אחד, ואף הילדים נמצאו בליבה של הרפתקה מרתקת – הקמת המדינה.
הספר משלב את ילדותה של נילי דגן עם ההיסטוריה של ראשית המדינה – תקופה של פשטות, צניעות וחלוציות.

רסיסים מן התקופה ההיא שזורים בשירים וסיפורים מהמשק של סבה, מהקירבה לבעלי החיים, לשדות, לטבע ולעונות השנה.

"ילדה של פעם" הוא ספר שיריה הראשון לילדים של נילי דגן והוא מלווה בתמונות מאלבומי משפחתה.
שירים מתוך הספר הולחנו ועובדו ע"י המוזיקאי רמי שולר, זוכה פרס ראש הממשלה להלחנה 2012.

******

סַבְתָּא שֶׁלִּי

כְּשֶׁהָיִינוּ מַגִּיעִים הַבַּיְתָה הָיוּ מְחַכִּים לִי עַל הַשֻּׁלְחָן שׁוֹקוֹ וְעוּגַת טוֹרְט חַמָּה
שֶׁסַּבְתָּא הִסְפִּיקָה לְהָכִין, כִּי הִיא הָיְתָה קוֹסֶמֶת וְהִיא יָדְעָה לְבַשֵּׁל בְּכָל מִינֵי
צְבָעִים. מֵהַמִּטְבָּח שֶׁלָּהּ הָיוּ עוֹלִים רֵיחוֹת גַּן עֵדֶן.

לִפְעָמִים בַּצָּהֳרַיִם הָיְתָה סַבְתָּא בּוֹחֶשֶׁת חֲמִיצָה בְּשַׁמֶּנֶת. שָׂנֵאתִי אֶת הַחֲמִיצָה
הַזֹּאת, אֲבָל אָכַלְתִּי אֶת זֶה כִּי זֶה הָיָה וָרֹד.

סַבְתָּא שֶׁלִּי הָיְתָה גַּם הָאִשָּׁה הֲכִי מְהִירָה בָּעוֹלָם. כְּשֶׁהָיְתָה רָצָה אַחֲרַי בֶּחָצֵר
עִם כַּף שֶׁמֶן דָּגִים, כְּדֵי שֶׁאֶהְיֶה חֲזָקָה, תָּמִיד הִשִּׂיגָה אוֹתִי וְשׁוּם טִפָּה לֹא
הָיְתָה נִשְׁפֶּכֶת.

               הָיִיתִי עוֹצֶמֶת עֵינַיִם וּבוֹלַעַת כְּמוֹ גִּבּוֹרָה.
 
בַּלּוּל

לִפְעָמִים, כְּשֶׁאֲנִי עוֹזֶרֶת לְסַבָּא
לֶאֱסֹף בֵּיצִים בַּלּוּל,
אֲנִי מַשְׁלִיכָה לָאָרֶץ בֵּיצָה

לֹא בְּכֹחַ,

רַק כְּדֵי לִבְדֹּק
אִם גָּדֵל בָּהּ אֶפְרוֹחַ.

**************

"ילדה של פעם הוא ספר של בית, של משפחה. הגדולים יקראו בו וייזכרו בחוויות הקטנות כילדים של פעם, והילדים יישבו להם עם סבתא וסבא או עם אימא ואבא וייהנו מהחוויה המשותפת. במהלך הקריאה יכולים המבוגרים להוסיף ולספר מזיכרונות העבר, ולאפשר לילדים לשאול שאלות לפני שיהיה מאוחר.
לשירים הקצרים יש יתרון בתמצות החוויה ובחיבור בין מה שעשו פעם לבין מה שילדים עושים היום ובהקשר זה אין תחליף לסיפור האישי כפי שהוא מציץ אלינו מבין הדפים.
כך מעבירים תרבות."

פנינה פרנקל, ד"ר לפסיכולוגיה התפתחותית חינוכית


ביוגרפיה

נילי דגן (1953) משוררת ישראלית ויזמת פרויקטים לשירה, המשתפת פעולה עם יוצרים, משוררים, מוזיקאים, שחקנים, צלמים ואמנים פלסטיים.
נולדה למשפחה בעלת משק חקלאי בכפר סבא, בבית שסבה ודודיה בנו במו ידיהם ובו התגוררה המשפחה המורחבת.
דגן היא נכדה למשפחת חקלאים מערבות אוקראינה, שעלו ארצה בעלייה הרביעית.
אמה ז"ל ילידת נהלל ממשפחת האלוף אסף שמחוני, הייתה מוסיקאית ומורה לפסנתר.
אביה שהיה איש צבא עלה ארצה מליטא לדגניה והיה בן משפחתו של א.ד.גורדון (דוד אמו).
לאחר נישואיה הראשונים בשנות ה-70, עברה לאילת, ב-1986 נישאה בשנית , כ-25 שנה עבדה לצד בעלה לואיס דגן בעסקי המשפחה.
משפחתם המורחבת מונה ששה ילדים ועשרה נכדים.
בשנת 2005 החלה לכתוב שירה. שיריה פורסמו במוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות", ב"גלריה" של עיתון "הארץ", בעיתון "ישראל היום" ובכתבי העת "מאזנים", "שבו", "גג", ו"עיתון 77".  

נילי דגן פרסמה שלושה ספרי שירה למבוגרים:

v     "בכל אדם יש ארבעה בנים", שירים, אבן חושן, 2007  (עברית, אנגלית)
יצירה בארבעה רבדים:  שירה, תרגום, מוזיקה וקריאה משולבת ביצירת אמנות שהוצגה בשדרת מעצבי הספרים ביריד הספרים ה-60 באוקטובר 2008 בפרנקפורט

v     "מאחורי המלחמה רואים את הים", שירים, אבן חושן, 2010
בליווי צילומים של הצלם אמן גדי דגון

v     "לא מתקרבת לתחנה המרכזית", שירים, אבן חושן, 2013




התרשמותי:
נילי דגן כותבת בספר שיריה על "פעם", על תקופה שאפיינה את ראשיתה של ההתיישבות העובדת והחיים התמימים שהתלוו לאותה תקופה, כאשר "אנשים לא נעלו דלתות".  בשבוע שעבר, עם לכתו של הזמר אריק איינשטיין, דובר רבות על התמימות והצניעות שהיו מנת חלקנו פעם, גם בשיריה של המשוררת נילי דגן, מוצא הקורא את התמימות ולא רק כמאפיין הילדות, אלא כתקופה בחיי המשוררת ובחיי המדינה. 
הספר מכיל הרבה במעט (מלים), אמנם זו דרכה של שירה טובה, אך ניתן למצוא את "המעבֵר", קרי, את ההתרפקות והגעגועים על הילדות של המשוררת ואולי של כולנו.
שיריה של נילי, מנהלים מעין דיאלוג פנימי בין נילי המשוררת ונילי הילדה, ולמרות זאת מצליחה המשוררת להעביר את המסרים בשירה כתובה היטב, היוצאת מן הפרט אל הכלל.
הספר, כפי שנכתב, מתאים לילדים ולמבוגרים כאחד; בעלי (יוצא קיבוץ אף הוא), התרפק על זכרונות יחד עם נכדתי שאינה מכירה את חיי הקיבוץ אלא מהסיפורים, ורותקה לתמונות ולחוויות "שיוצאות" מצוין מן המלים והתמונות אל הקורא. ספר שאסור להחמיץ !!!


יוזמות

דגן חברה באיגוד כללי של סופרים בישראל, באקו"ם ובאגודת הסופרים, חברה במועצת מערכת "מאזניים" דו ירחון של אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל.

נילי דגן יזמה את 'פרס פסח מילין לשירה' למשוררים בראשית דרכם, (2011) בחסות איגוד כללי של סופרים בישראל.

הקימה את "האתר של נילי דגן" (2012) המוקדש לשירה ישראלית עכשווית, המארח מאות משוררים ויוצרים.

במסגרת האתר יזמה את "סופ"ש שירה" המארח כמאתיים משוררים,  ושירי המשוררים שערכה באתר מהווים  'אנתולוגיה מקוונת לשירה עברית' .
שיתוף פעולה בין האתר של נילי דגן למדורי הספרות בעיתונות הכתובה , הוליד מדורים חדשים בעיתונים כמו "שיר לשבת" במוסף "ישראל היום" ובמקומון "ערב ערב באילת", ומדור קבוע בכתב העת עיתון 77, מבחר מסופ"ש שירה.

עם קרוב למאה אלף כניסות, הפך האתר למקום עדכני לצריכת שירה ברשת, המאפשר לקהל הקוראים להתרשם משירה, באמצעים אינטראקטיביים, ולנוחיות הגולשים אינדקס המאגד את כל המשוררים והיוצרים המתארחים באתר.

דגן יזמה והפיקה תכנית אירוח "שירה ויזמות" (שבוע הספר 2013) שהועברה בשידור חי בטלוויזיה אינטרנטית מבית הסופר בת"א.



*************