יום רביעי, 25 בפברואר 2015

מנהיגות



מנהיגות 
ברגעים של אמת 



מאת: יום טוב סמיה

עורך ספרותי: גרשון גירון

עורך לשוני: תומר לויסמן

הוצאת קונטנטו דה סמריק


אמנם התחום הצבאי אינו תחום מוכר לי מקרוב, אבל במדינת ישראל, כולנו קשורים בדרך זו אחרת לצבא. אך כשמדובר במנהיגות, זו תכונה שאני מעריצה אצל בני אדם, וכבר משם הספר "מנהיגות", נמשכתי אליו ואל הקריאה. את הפרק הראשון קראתי ברציפות, רותקתי במיוחד לתקופת ילדותו של המחבר.
מעטים הם המפקדים בעלי החזות הקשוחה, החושפים בכזה פירוט ובגוף ראשון את החיים האישיים ברגישות כה רבה, יש לסיפוריו של יום טוב סמיה ניחוח אותנטי ומרתק. "מנהיגות" הוא ספר ביוגרפיה. הוא מסתמך על סמי עצמו ועל חבריו (מפקדיו) – והוא כתוב בהערצה למשפחה, לשורשיו, עם היעדר בולט של ביקורת או שאלות קשות. הספר הוא בעצם אוסף זיכרונותיו של יום טוב סמיה, אותם העלה על הכתב.

הספר נפתח בדף "תודות", אולי זה סוד הצלחתו  של המפקד, של האדם, שידע להעריך את ההולכים אחריו ולצדו. המחבר מוביל את הקורא בבטחה כמו מפקד טוב, הוא מעביר את הקורא מילדותו, בכל תחנות חייו עד שלב הפיקוד, השחרור מצה"ל וההתחלה מחדש, או במילותיו של יום טוב סמיה "היציאה מהחממה הצבאית אל עולם העסקים האזרחי".

סגנון הכתיבה מערב את הקורא ומשתף אותו וגורם לו להיות חלק. "שוו בנפשכם תינוק בן שמונה ימים, מונח על כרית רגע לפני טקס הברית [...]" (עמ' 28). כך פונה המחבר אל הקורא ומזמין אותו לדמיין את התמונה המצויה בראשו שלו. בהמשך, אנו קוראים על חייו בקרב משפחתו, משפחת עולים, על החום שספג לצד הדלות והעוני, אך כבר שם נתגלו בו תעצומות הנפש, אין ביקורת, יש קבלה מתוך הבנה, ואולי שם כבר נבטו אצל המחבר היכולות שמאפיינות מנהיג; "רשמיי ממסע הבזק הווירטואלי הזה בזיכרונותיי מחדדים בי ללא צל של ספק שהפתרונות שמצאתי ללחצים העצומים שהיו עלי כנער וכמתבגר, שהביאו אותי לשרוד נכונה ולפרנס, אותם פתרונות גם חישלו אותי ונטעו בי את הנחישות ליטול אחריות על חיי." (עמ' 30).  
ציפי ארצי


על גב הספר:
ספר זה בא להאיר את דרכם של פרחי מנהיגות בישראל, ולשתפם בלבטים של ניהוג, ניהול ופיקוד.
יום טוב סמיה מוביל את הקוראים לסיור שטח העובר בציוני דרך משמעותיים בהוויה ובאקטואליה הישראלית: מהמעברה ושכונות העולים של שנות  השישים, דרך מלחמות ומבצעים, ועד לעולם העסקים של ימינו.

"מנהיג ניכר בהחלטותיו, במעשיו וביכולתו להניע אנשים. האחריות האישית המוטלת עליו - כבירה, והבדידות בפסגה - אכזרית", כותב סמיה, "מהכלים החשובים העומדים לרשותו של מנהיג הם יכולותיו ללמוד מניסיונם של אחרים, ולהתמודד עם הליקויים הטבועים בו עצמו".  
שני עקרונות-על מנחים את יום טוב סמיה בכל דרכו: השמירה על כבודו העצמי של כל אדם באשר הוא אדם, וההבנה שהכול בארגון מתחיל תמיד מהראש - מהמפקד או מהמנהל. במהלך המסע  הקוראים מתוודעים ליכולות ולערכים שרכש סמיה בדרך החתחתים של חייו, להיחלצותו ממעגלי העוני והמצוקה, ועד הגעתו לדרגת אלוף בצה"ל, ד"ר באקדמיה ואיש עסקים.

בשפה ישירה ועשירה, בכאב, באומץ לב ובכנות,  המחבר משרטט פסֵיפס רב-גוני של ההוויה החברתית והארגונית הישראלית על תמורותיה והצלחותיה, וכן  כשלים שהיא חווה בדרג המנהיגות שלה. הוא מנייד את הקוראים בין העולם  הנעים והממוזג של המחקר לבין העולם הלוהט  וחסר הרחמים של הפרקטיקה, ואינו פוסח על אירועים שגבו מחירים קשים, כדוגמת מלחמות גנרלים אז והיום, ומקרי "זובור" שאת חלקם למד לעומק ואת חלקם עבר בעצמו. 
חלק א מציג תמונה בהירה של המנהיג ושל הקבוצה שהוא מגבש סביבו, עם כללי עשה ואל-תעשה, לפיהם התנהל במהלך השנים. כללים אלה  הודגמו במודלים תיאורטיים שפיתח סמיה  שהוכחו במחקר במסגרת עבודת הדוקטורט שלו, והם מוצגים כאן.  חלק ב ממזג סיפורים ודוגמאות, דילמות וקונפליקטים העוסקים באתגרי המנהיגות של המנהל העסקי, המפקד הצבאי - ומה שביניהם.

על המחבר:
אלוף (מיל') יום טוב סמיה, מנכ"ל ונשיא חברת IC Green Energy, בעל תואר שני בביטחון לאומי ותואר דוקטור בסוציולוגיה ומדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה. גדל בנתניה ומתגורר בתל-אביב, גרוש ואב לארבעה.
זהו ספרו השני, לאחר "מיחידים ליחידה" שראה אור בשנת 2008.



יום חמישי, 19 בפברואר 2015

מגדל ג'י



"זוהי התמודדות מרתקת בכלי ביטוי שיריים מקוריים עם תופעת האורבניזציה המואצת והמסיבית העוברת על תל אביב... עדנה מיטווך-מלר מלהטת בין היופי המחוספס והפוסט-מודרני של מגדל הבטון-פלדה-בטון הצומח בדהרה על סף ביתה, לבין הרכות המענגת של גנים ובתים כמידת האדם, ההולכים ונכנעים לעצמה החדשה".      

                                                                                  חיים באר

 

מגדל ג'י



מאת: עדנה מיטווך-מלר

הוצאת צבעונים

* * * * * *  
(92 עמודים, 72 ₪)


עדנה מיטווך-מלר, משוררת עטורת פרסים, עורכת ומתרגמת, יוצאת בימים אלו עם  "מגדל ג'י" - ספר שירה חדש, העשירי במספר.

בנובמבר 2007 הונחה אבן הפינה של מגדל ג'י, בצומת הרחובות שאול המלך-אבן גבירול-השופטים, בתל-אביב. בבוקר בהיר נעלם מתקן הכניסה למגרש החניה, המגרש נסגר, ורק לעוד כמה שבועות הותר להולכי הרגל לחצותו בדרכם לרחוב השופטים ולשכונת דובנוב הירוקה. בן בוקר הופיעו דחפורי ענק מאיימים כדי לחפור את הבור הגדול שישמש מגן ומסעד למגדל בן 28 הקומות. האזור נתחם והוקף בחומת ברזל ואבן. בן בוקר הומרו כל שכיות החמדה האהובים של השכונה בשלטים בנוסח: "זהירות, סכנה כאן בונים", "משאיות נכנסות ויוצאות מימין", "coming soon" ,  "יש לחצות את הכביש וללכת ממול", "התזות בבטון, הריסות, חציבות, ניסורים וקידוחי יהלום", "אמנות המחיה – לגור במרכז התרבות", "הכניסה אסורה מפני בטיחות" ועוד.

הספר מתעד בשירת מחאה אורבנית את הקמתו של המגדל, ששמה קץ לשכונה השקטה והפסטורלית בה חיה המשוררת, והופך למטפורה מפוכחת על אדם בן זמננו, הנקרע בין ציווי הלב לבין ציווי הזמן. הספר מבטא את התמודדותה הרגשית של מיטווך-מלר עם השתלטות החדש על הישן, ופרידה מהנוף התל-אביבי הישן לטובת השינוי וההתחדשות האורבנית.

הספר נולד מן הפיח, העשן והאבק, מן הדחפורים, המנופים והפטישים, מן המדרכות השבורות והשלטים שחבלו במעברים, מן האזבסט והעצים החרוכים,  מן החשיכה שעטתה את החדרים, מן הפועלים הסינים מבייג'ין, הנתלים כליצנים על חוטי הקרקס בקסקטיהם הצבעונים...
תוך כדי הליך כתיבת הספר, מנסה מיטווך-מלר לאתר גם את נקודות האור הנצפה מן התמורות והשינויים האורבניים הנוחתים על ראשינו. (מגדל ג'י משמש מטפורה לכל הליך בנייה לגבהים בימינו לא רק בתל אביב).

"ניסיתי לרדת גם אל מוחו ולבו של האדריכל והקבלן הבונים עיר חדשה בלב עירי הישנה. ביקשתי לשמור על יופייה ועל ייחודה של השכונה התל אביבית הזאת בציפורניי, בעטי, בשתי ידיי, במרחב דמיוני. לנצור את ערכיה האורבניים והאנושיים, וגם לחבוק את החדש, הבלתי מוכר, המאתגר, המפתיע והנסתר, לקדם בברכה ובזרוע פתוחה את הצווים והסגולות של המחר".                                              

 עדנה מיטווך-מלר, מתוך דברים בפתח, "מגדל ג'י"




אָקוּסְטִיקָה חֲדָשָׁה

כָּאן תְּהֵא אָקוּסְטִיקָה אַחֶרֶת
הַהוֹפֶכֶת עוֹרְבִים לִזְמִירִים
יִלְלַת חֲתוּלִים וּכְלָבִים
לְשִׁירַת אוֹהֲבִים.

זִמְזוּמֵי הַמְּכוֹנִיּוֹת כִּבְכַוֶּרֶת
יֵהָפְכוּ דִּנְדּוּן פַּעֲמוֹנִים
עַל צַוְּארֵי הַפָּרוֹת בֶּהָרִים.
הֶעָשָׁן יֵעָלֵם בִּן-לַיִל
יִתְמוֹסֵס כִּפְתִית שֶׁלֶג נוֹפֵל
וְהָאָרֶץ תִּגְבַּהּ וְתִזְרַח
בְּחַסְדֵי מַלְאָכִים וְאֵל.

כָּאן תְּהֵא אִינְסְטָלַצְיָה אַחֶרֶת
הַמַּיִם יִזְרֹמוּ בְּשֶׁפַע
בְּבִרְזֵי הַזָּהָב וְהַשֵּׁן
צִנּוֹרוֹת יִהְיוּ לִבְאֵרוֹת
נִזּוֹנוֹת מִמַּבּוּעַ דָּשֵׁן.

כָּאן תְּהֵא אִינְהָלַצְיָה אַחֶרֶת
כִּי מַחְזוֹר הַנְּשִׁימָה יִפָּתַח
הָרֵאוֹת וְהַלֵּב יִרְחֲבוּ
כְּלֵי הַדָּם יִזְרְמוּ מֵחָדָשׁ
מְצוּקוֹת הַיּוֹם-יוֹם יֵצְאוּ לְחֻפְשָׁה,
כִּי תָּקוּם כָּאן עִיר חֲדָשָׁה.

כָּאן תְּהֵא קוֹנְסְטְרוּקְצִיָּה אַחֶרֶת
עִם אִטּוּם וּמִגּוּן מְשֻׁבָּח
עַמּוּדִים מִפְּלָדָה, לֹא בַּרְזֶל,
וְקִירוֹת מִשֵׁן פִּיל, לֹא בֵּטוֹן,
וְגַם קֶצֶר כָּאן לֹא יְחַשְׁמֵל.
הַחַשְׁמַל יִדְלֹק כְּטוֹפָּז
וְיַבְזִיק מִנְּחֹשֶׁת וְאוֹר
בְּנֵי אֱנוֹשׁ יֵרָדְמוּ בַּשְּׁחָקִים
וְיֵעוֹרוּ בַּבֹּקֶר לְמוֹר.
הֵם יִחְיוּ עַד מֵאָה וּמָאתַיִם
כִּי הַזְּמַן כָּאן יָמִיר מִנְהָגָיו
חֻקֵּי גִּיל חֲדָשִׁים כָּאן יִשְׁלֹטוּ
שֶׁלֹּא יָדְעוּ אֶת עֵשָׂו.

כָּאן תְּהֵא אָקוּסְטִיקָה אַחֶרֶת
בָּהּ יוּשַׁר גַּם לִידֵר חָדָשׁ
לֹא שֶׁל שׁוּמָאן, שׁוּבֶּרְט אוֹ בְּרַהְמְס,
כִּי מִדַּף פַּרְטִיטוּרָה נִפְרַץ
הַכָּתוּב בְּנוֹצַת הַזָּהָב.

עַל בִּימַת הַקּוֹנְצֶרְט הַזֶּה
יְנַצְּחוּ רַק גִּינְדִי וּבָנָיו.



"המלים הן המדיום של עדנה להתמודד עם הכאב ועם הפגום בעולמנו, ולפיה – אם נשתמש בהן נכון, ובמלוא משמעותן, נחשוף את אור התקווה ואת האומץ לחיות"
 שמאי גולן, בשם ועדת השיפוט של "אות יקירת אגודת הסופרים העבריים לשנת תשע"ה"



תִּעוּד מִסְפָּר 1

אִם לֹא אֶתְבּוֹנֵן אַאֲזִין וְאֶנְצֹר
אֶת רַעַם הַפַּטִּישִׁים וְהַדַּחְפּוֹר
הַחוֹרֵט בְּחַלּוֹנִי כְּמַשּׂוֹר
הַנּוֹשֵׁב וְנוֹשֵׁף כְּשִׁכּוֹר
עַל הַשַּׁחַר הָעוֹלֶה מִן הַבּוֹר
וּמַתְרִיס כִּי עוֹרְבִים מֵאָחוֹר
וּמַתְסִיס נְשָׁמוֹת בַּמִּסְתּוֹר

אֵיךְ נֵדַע וְנִזְכֹּר בְּעוֹד דּוֹר
אֶת נִיחוֹחַ יְמוֹת הַמָּרוֹר
אֶת הַחֹשֶׁךְ הָעוֹלֶה מִן הָאוֹר
הַמַּבְטִיחַ יְשׁוּעָה וּדְרוֹר.



תִּעוּד מִסְפָּר 2

מָה שֶׁנּוֹתַר מִן הַמְּחָאָה הַגְּדוֹלָה
שֶׁל הַדַּיָּרִים הַמִּשְׁתָּאִים
מֵהֶעָזַת קַבְּלָנֵי הַמֵּאָה
הוּא הַחוֹבָה לְתַעֵד אֶת הַמַּהְפֵּכָה.
לְהִתְבּוֹנֵן הֵיטֵב מִן הַחַלּוֹן וְהַמִּדְרָכָה
וּלְשַׁמֵּר בְּמַצְלֵמַת הַלֵּב הַדִּיגִיטָלִית הַזְּעִירָה
אֶת הַתְּמוּרוֹת הַפִּתְאוֹמִיּוֹת הַנִּתָּכוֹת בִּסְעָרָה
לְלֹא כָּל סִכּוּי לְפִצּוּי וּתְמוּרָה,
לָשׁוּט בְּיַם הָרָקִיעַ מִן הַמִּרְפֶּסֶת בְּסִירָה
וְלִתְפֹּס אֶת הָרֶגַע הַשָּׁבוּי בִּמְשׂוּרָה.

לְמַעַן הַדּוֹרוֹת הַבָּאִים
לְמַעַן דִּבְרֵי הַיָּמִים שֶׁל תֵּל אָבִיב הַנְּצוּרָה
עִיר שֶׁל לֹבֶן וְיָם וּשְׁחָפִים וְתִקְוָה
שֶׁהוּקְמוּ בָּהּ לְפֶתַע מִגְדָּלִים לְשָׁכְרָה.



שִׁלּוּט

בְּכָל יוֹם מִזְדַּקֵּר שֶׁלֶט אַחֵר
לְעוֹרֵר מַחֲשָׁבָה וְדִמְיוֹן סוֹעֵר
בְּלֵב כָּל אֶזְרָח וָתִיק וְעוֹבֵר
בְּלֵב כָּל זָר וְאוֹרֵחַ-חָבֵר.
עוֹבְרִים וְשָׁבִים מִשְׁתָּאִים בְּיוֹתֵר -
שְׂכִיּוֹת אָבִיב בְּיוֹם כֹּה סוֹעֵר,
הָרוּחַ רוֹעֶמֶת, הַקֹּר הַחוֹדֵר,
סוֹף סוֹף זֶה הַחֹרֶף שֶׁצָּץ מֵהֶסְגֵּר
חוֹשֵׂף עִם הַגֶּשֶׁם אֶת אוֹתוֹ הַהֶבְדֵּל
בֵּין צִנְעַת הַשְּׁכוּנָה לְשִׁפְעַת הַפְּאֵר.



התרשמותי:

כתיבה מעניינת ומקורית. המחברת, עדנה מיטווך-מלר, הלבישה את שיריה ב"שמלת בטון ומלט", ונדמה כי מצאתי קשר חמקמק בין האדריכלות  האורבנית לבין השירה

במהלך הקריאה מצאתי קצוות של נקודות השקה בין הרשמים האדריכליים ובין התחושות של השכנים הישנים לעומת השכנים החדשים, והפער המעמדי שנפער בתרבות  בעיר העברית הראשונה.  המאבק, מעין משיכת חבל בין צו הזמן לערגה לימים שהיו, והכניעה הדטרמינסטית.

ציפי ארצי


עדנה מיטווך מלר, ילידת תל אביב. בת למשפחת משכילים מסורתית מברלין. השתלמה בחוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטה העברית , ובסדנאות לכתיבה יצירתית בבית הסופר בירושלים, בהדרכת יהודה עמיחי, פרופ' דן פגיס וט.כרמי. עסקה בבחירת רומנים לתרגום מן הספרות האנגלית והאמריקאית, עבור הוצאות ספרים, ובעריכתם. ערכה תכניות מוסיקליות לתזמורות קאמריות וסימפוניות וכתבה למיגזר החינוך המיוחד והמשולב.

מיטווך-מלר, ממחדשי המדיה התלת-מימדית (שירה-מוסיקה-אמנות פלסטית – השוברטיאדה). תרגמה מן השירה הקלאסית והמודרנית (מאנגלית, צרפתית וגרמנית). שיריה הולחנו ותורגמו ללשונות שונות ופורסמו במוספי ספרות, בכתבי עת ובאנתולוגיות. מתמחה במיצגי שירה בשילוב מוסיקה קלאסית, ג'אז וזמר ישראלי מקורי. שירתה שולבה במערכת החינוך היסודי והתיכוני בארץ, לרבות החינוך המיוחד והמשולב.
ב-1999 ייסדה, לצד גילה אוריאל, את הוצאת הספרים "בת קול" לספרות יפה.

חברת אגודת הסופרים העבריים, בה כיהנה ומכהנת בתפקידים בכירים. בקדנציה האחרונה שימשה כמ"מ יו"ר האגודה. במסגרת זו יזמה ואצרה כחמש תערוכות שירה – מיצגי שיר (חלונות ראווה לשירה) בנושאים שונים בבית הסופר, שזכו להדים חמים ושימשו במה מכובדה למשוררים חברי האגודה. בד בבד, העמידה מסורת חדשנית של קבלת חברים חדשים לאגודה, ע"י ניהול חגיגי וייחודי של טכסי הקבלה, בעריכתה ובהנחייתה, תוך הקמת מצגת לספרי החברים החדשים לאורך כל השנה.
מנחה ערבי תרבות וספרות באגודת הסופרים העבריים ומחוצה לה. סייעה לסופרים במצוקה ודאגה לרווחתם ולתמיכה בהוצאת ספריהם, ע"י קיום קשר אינטנסיבי עם קרנות ציבור תומכות.

חברת אקו"ם ופא"ן.
אם לבת ובן, אלמנתו של המוסיקאי עמוס מלר.

מפרסומיה:
"הים" – 1974; "מילה חמה" – 1977; "סונטה לכינור ופסנתר" – 1993; "פגישה עם הזמן" – 1996; "גן דובנוב" – 1997; "ירח על גן דובנוב" – קלטת שיר (שירה מקוריינת בשילוב קטעים מוסיקליים קלאסיים, בביצוע מוזיקאים ידועי שם, בשיתוף התזמורת הקאמרית הישראלית); "בשם האהבה" – 2000; "תיקון לפני חצות" – 2002; "בת-קול" – עולמה של משוררת-אנתולוגיה לשירת נשים – 1995; "טל ילדות" – אנתולוגיה לשירת הילד – 2002; "ימי פעמונים" – אנתולוגיה לימים לאומיים ובינלאומיים – 2002 – בשיתוף עם גילה אוריאל ז"ל. "הבטחנו זה לזה" – אלבום שירה וציור – 2006; "רקוויאם למנצח" – 2009.

פרסים ומענקים:
פרס האשה היוצרת, מייסודם של ויצ"ו תל אביב-גילה אוריאל (בשיתוף עם האקדמיה), 1996
מענק קרן עמוס (למלומדים וסופרים בחסות בית הנשיא), 1996
מענק קרן תל אביב לאמנויות ע"ש י' רבינוביץ', 1997, 2002
מענק קרן גולדברג (הקרן הקיימת), ירושלים, 2001

אות יקירת אגודת הסופרים העבריים בישראל, 2014

הסתר פנים



הסתר פנים


מאת עמית מנחמי


הוצאת קונטנטו דה סמריק

***

504 עמודים, 88 ₪

"הסתר פנים" הוא מונח דתי, לפיו אלוהים התגלה בעבר בפני בני האדם ומאז הוא מסתיר פניו. הספר עוסק בשאלות - את פניו של מי ראו בני דור המקרא, ומתי ומדוע התחיל "להסתיר את פניו" מאיתנו. לפניכם הזמנה לקריאה מפוקחת ומרתקת של תורת משה, תוך התוודעות לתיאורית האסטרונאוט הקדמון והיכרות עם חילוניות באור אחר.
הספר כתוב מנקודת מבטה של הדמות שהגיעה לכאן מכוכב אחר. זהו סיכום שליחותו בת 42 השנים של חוצן, שיחד עם אנשי צוותו השפיע על האנושות ויצר את תורת משה וישראל.
המחבר מציג כאן תיאוריה המספקת הסבר מפורט לפרקי התורה, ולתנ"ך בכלל, וכן תשובות לקושיות מרתקות:
האם בני ישראל ניסו להתנקש באלוהים?
למי סגדו בני ישראל בדורות שלפני יציאת מצרים?
מדוע יש בתורה כל כך הרבה נהלים וחוקים הקשורים לביטחונו האישי של האל?
מנין הופיע השם ישראל? מיהו יהוה? מהי תפילה? מהו נדר? מיהו נביא? למה נעלמו האלוהים למשך כמעט 38 שנה?
איך הסיקו רבים  מעדויות  יחזקאל ואליהו שראו רכבי חלל?

כאמור, "הסתר פנים" הוא ביטוי מקראי, ביטוי לא קל. לא אחת הוא עולה בהקשר עם השואה ומתייחס לשאלה המהותית, איפה היה האלוהים, האם הסתיר פניו מעמו. האם היה נוכח נפקד ? הספק הזה מהדהד עד היום; בסוף פרשת וילך קוראים את דברי אלוהים: "והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות" (דברים, לא, יז)  כלומר ? האם ניתן להסיק כי אלוהים הסתיר פניו בשואה במכוון, כדרך ענישה, ואז באו הצרות, או שאולי אלוהים העמיד את עמו במבחן?
בספר "הסתר פנים" מצאתי פרשנויות רבות וניתוחים מעניינים. כחובבת מקרא, חזרתי לפרקים מסוימים שוב ושוב, ועדיין לא מיציתי את תוכנו.

ציפי ארצי

עמית מנחמי, יליד 1969, מהנדס בעל תואר שני במנהל עסקים. חקר במשך שנים את מוצאו של עם ישראל. הושפע מספריו של אריך פון דניקן, הוגה תיאוריית "האסטרונאוט הקדמון", מהתעוזה הרעיונית שלהם, ומההשלכות על התנ"ך. במשך שנים עסק בנושא, עד שפיתח תיאוריה קוהרנטית שלמה, המספקת מענה לקושיות המקרא. 


יום שלישי, 17 בפברואר 2015

אליזבת איננה



אליזבת איננה



מאת אמה הילי

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

הוצאת סנדיק ספרים

***

267 עמודים, 70 ₪


חרדתה של מוד לשלומה של חברתה אליזבת הולכת וגוברת, אך איש אינו מתייחס לכך ברצינות – לא בתה המתוסכלת, לא המטפלות, לא המשטרה ובמיוחד לא בנה ההפכפך של אליזבת – כי מוד סובלת מדמנציה. אבל גם כאשר זיכרונה בוגד בה והיא נעשית תלויה יותר ויותר בפתקים אינספור שהיא משאירה לעצמה בכיסים וברחבי הבית, מוד אינה שוכחת את חברתה הטובה ביותר. מוד, החמושה בלא יותר מתחושה עזה שאליזבת זקוקה לעזרתה, גומרת אומר לגלות את האמת ויהי מה.
בשעה שהאובססיה הזאת ממלאת את ההווה המתפוגג במהירות של מוד, הרמזים מוליכים אותה עמוק אל תוך עברה, אל פרשה בלתי פתורה אחרת: פרשת היעלמותה של אחותה האהובה סוקי זמן קצר לאחר מלחמת העולם השנייה. בעוד זיכרונות הטרגדיה שקרתה לפני יותר מחמישים שנה קורמים עור וגידים, החיפוש של מוד אחר אליזבת תופס תנופה חסרת מעצורים. במי תוכל לתת אמון? האם תוכל לבטוח בעצמה?
אליזבת איננה הוא רומן ביכורים מבריק ומותח של הסופרת האנגלייה אמה הילי, והוא מזכיר לכולנו עד כמה אנו תלויים בחסדיו של הזיכרון. זהו ספר שנון, עתיר חמלה ומעורר מחשבה שלא ניתן להניחו מהיד ושקשה לשכוח אותו גם זמן רב לאחר הקריאה.

"הדלת הקדמית נטרקת ואני שומעת את קרלה נועלת אחריה. נועלת אותי בפנים [...]. כשהייתי ילדה אהבתי להישאר לבד בבית, לאכול דברים מהמזווה וללבוש את הבגדים היפים ביותר שלי, לשמוע מוסיקה בגרמופון ולשכב על הרצפה.  היום אני מעדיפה חברה. האור נשאר דלוק והמטבח נראה כמו תפאורה על במה ריקה. אני נכנסת לסדר את הארונות שלי ובודקת מה קרלה השאירה לי לצהריים. ציפייה קטנה מתעוררת בי שמישהו ייכנס, אמא שלי  ובידה הקניות או אבא בידיים עמוסות פיש אנד צ'יפס, ויאמר משהו דרמטי, כמו בהצגות בתיאטרון פייר. אבא יאמר: "אחותך נעלמה", ואז יישמע קול של תוף או חצוצרה או משהו כזה, ואמא תאמר: "ולעולם לא תשוב עוד", וכולנו נבהה זה בזה למען הקהל. אני שולפת צלחת מהמקרר ומדמיינת איזו שורה אני אקבל. פתק מוצמד לצלחת: ארוחת צהריים למור, לאכול אחרי 12:00. אני מסירה את הניילון הנצמד. כריך גבינה ועגבנייה." (עמ' 13).

הקטע הזה מכמיר. הדמות, נשארת "נעולה" תרתי משמע. המציאות נעולה בפניה והיא נעולה בעולמה. ההתרפקות הנעימה על הזיכרון שנשאר, מול ההתנפצות של מה עומד מולנו.
העיסוק בזיכרון לטווח הארוך, עליו נשענים אנשים שאיבדו את הזיכרון, אם בגלל דמנציה או מחלת האלצהיימר, וכשאדם מאבד את הזיכרון, הוא מאבד את מהותו ואט, אט את סביבתו. יקיריו מאבדים אותו ומתייחסים אליו בחוסר סבלנות מחד, ובחוסר אונים מאידך. איבוד הזיכרון בספר "מכה" בקורא, ומזמן לנו לגלות עד כמה אכזרי, משפיל ומכאיב יכול להיות מצב זה, לכל הנוגעים.  ספר מומלץ מאד למי שמעוניין לדעת מעט על העולם המדומה בו חיים אנשים עם בעיית שכחה.

ציפי ארצי



הירח אותו ירח

הירח אותו ירח


אודיסיאה לווייטנאם

מאת: רות שפירא

עורכת: שרון אלמוג

הוצאת פרדס  בשיתוף בוקסילה

* * * * * *
(184 עמודים, 50 ₪)



באומץ לב ובנדיבות אנושית יוצאת דופן, חולקת איתנו רות שפירא, מתרגמת ועיתונאית,  ממואר אישי יפהפה על אודות המסע לאימוץ בתה בווייטנאם בשנת 1997. מדובר בתיעוד נדיר, שכן אימוץ ילדים מווייטנאם הותר בחלון הזדמנויות מצומצם, שנמשך כשלוש שנים בלבד.
במלחמת יום הכיפורים, בגיל 24, התאלמנה רות שפירא מבעלה יגאל, אחרי שנת נישואין אחת. הם לא הספיקו להוליד ילד משותף ורק כעבור שנים, אחרי ניסיונות כושלים להרות בסיוע הרפואה בישראל, החליטה לאמץ תינוקת בווייטנאם. היא מחזקת את העמדה הגורסת שבמקום להתענות בטיפולי פוריות, מוטב לאמץ תינוק שכבר נולד וזקוק לבית ולאהבה.  הבחירה בווייטנאם נולדה בין היתר על רקע האפשרות, באותם ימים, לאמץ שם תינוקות בני יומם כמעט, לעומת המצב במדינות מזרח אירופה.
הספר נקרא בנשימה אחת, בהיותו מסמך מרתק שחומריו האישיים שזורים בשפע מידע על תהליך מתיש ומתסכל, על ארץ רבת מסתורין ועל אהבת אם שנוצרה ברגע אחד של חיבוק. שפירא הייתה נחושה לקבל לידיה את לין שלה , כיום נערה כבת 18, על אף הקשיים, הבלתי צפויים ברובם, שנערמו בדרכה.  
זהו טקסט ייחודי - סיפור מסע מופלא, מפעים וכתוב היטב. סיפור ובו רגעים רבים של מתח עצום, חוסר ודאות, ציפייה ובעיקר – אהבה גדולה. סיפור של צמיחה רגשית מעוררת הערכה, של אם שבתה גדלה בלבה ולא בבטנה. 
זהו ספר מלא חמלה, שגם חושף את יפי הנוף הווייטנאמי ומעביר בחיות רבה ריחות וצבעים, תרבות וההיסטוריה של המדינה למודת הסבל.
מעבר לספֶרָה המשפחתית והביתית, הטקסט גם נוגע ביחס החברה הישראלית לאימוץ, לילדה שונה במראה, לאם וילדה שלא תמיד ברור מה הקשר ביניהן, החל בדברי עידוד חמים וכלה בשאלות חטטניות.
"הפשטתי אותה מהבגדים הישנים. מישהו מהנוכחים בחדר לקח אותם. חיתלתי אותה בחיתול שהבאתי אתי, פמפרס ל-newborn שהיה קטן מדי, והלבשתי אותה בבגדים תחתונים ובאוברול. נזכרתי בלימודי הספרות האנגלית שלי, בצ'ארלס דיקנס שמשתמש באקט של החלפת בגדים, השלת הישן על פני החדש, כסמל להחלפת זהות. התינוקת הרכה הזאת נאלצת בעל כורחה, בכוח גורל שמעבר לשליטתה, להמיר את זהותה הראשונית בזהות חדשה, אחרת - אימא אחרת, שם אחר, ארץ אחרת, תרבות אחרת, משפחה מורחבת אחרת, על כל המשתמע מכך. ימים יגידו מתי ואיך, אם בכלל, תתחבר אל שורשיה הראשוניים."
* * *
"המפגש עם האישה שילדה את מי שמיועדת להיות בתי מלחיץ מאוד.
עוד לפני המפגש אני מרגישה אשמה. במה אשמה? לא יודעת בדיוק, אולי בכך שאני יכולה להרשות לעצמי לגדל תינוקת שהאם הביולוגית ככל הנראה אינה יכולה, יהיו סיבותיה אשר יהיו – כלכליות, חברתיות, אישיות. אני גם חשה מעין אשם, או אי נוחות, על כך שהאמהוּת שלי תלויה בוויתור גדול כל כך מצד אדם אחר. איך, איך, אני שואלת את עצמי מהרגע שקיבלתי את לין ולעולם לא אפסיק לשאול, איך מישהו בעולם הזה היה מסוגל למסור אותה? אני מאמינה שמי שאמנם ויתרה, מי שנאלצה לוותר, כנראה עשתה זאת בכאב גדול. לא מתוך בחירה אלא בלית ברירה."
(מתוך "הירח אותו ירח")

רות שפירא נולדה בהלסינקי, פינלנד, ועלתה לישראל בגיל 13. היא בוגרת לימודי ספרות אנגלית, מתרגמת בכירה של ספרות יפה משוודית, נורווגית ואנגלית, ומי שהביאה לארץ את מיטב רבי המכר מארצות הצפון. לזכותה נזקפים למעלה מ-40 כותרים מתורגמים עבור מיטב הוצאות הספרים בארץ (עם עובד, מודן, כנרת-זב"ם, ידיעות אחרונות, כתר, הקיבוץ המאוחד ועוד). היא כלת פרס היצירה למתרגם משפה מיוחדת לשנת 2004, מטעם משרד החינוך, התרבות והספורט.
רות שפירא עבדה בעיתון מעריב מראשית שנות השמונים ועד שנת 1997. בתפקידה האחרון (1992-1997) שימשה ככתבת לענייני תרבות של העיתון.  במשך שנים רבות פרסמה כתבות וראיונות בתחומי תרבות שונים, תחקירים, סקירות וביקורות בעיתונות יומית (מעריב, ידיעות אחרונות, מוסף הספרים של הארץ, ג'רוזלם פוסט) וכתבי עת (עיתון 77, סטודיו, הורים וילדים ועוד). היא עבדה כמנהלת פעולות התרבות  בבית ציוני אמריקה, תל אביב. עסקה בהוראת כתיבה יוצרת במכון לקידום נוער שוחר אמנות  ומדע בניהולה של ד"ר אריקה לנדאו.

בין השנים 2004-2006 כיהנה כנספחת התרבות בשגרירות ישראל בסטוקהולם, שבדיה.

אם יהיה זה שנית


אם יהיה זה שנית



מאת אילת ס. אסף

הוצאת קונטנטו דה-סמריק

***

444 עמודים, 69 ₪


אם יהיה זה שנית, מביא את סיפורה של ליאת, סטודנטית ירושלמית עם אובססיה קלה לתאריכים, למזג האוויר וגם לבחור אחד בלתי מושג שעד מהרה משתלט על חייה. שבע וחצי שנים של רומן מייסר ומלהיב נשזרות בשנות הלימודים באוניברסיטה, ובתהליך ההתבגרות של ליאת והיציאה שלה לעצמאות.  העלילה מתרחשת בירושלים רוויית הפיגועים, בתחילת שנות האלפיים, כאשר הנפשות הפועלות מנסות לחיות את הסיפור שלהן בתוך המציאות המדממת  שמסביב.
 בכתיבה דחוסה ואינטנסיבית המשובצת באירוניה דקה ובציניות, משרטטת אילת ס. אסף את עולמה של בחורה צעירה החווה אהבה ראשונה "אסורה" המטילה אותה למאוהבות קדחתנית נואשת.
"...האדם המאוהב-אובססיבי לעולם לא יוכל להיות בטוח בהתנהגות מושא אהבתו, אך בדיוק בגלל סיבה זו, לא יוכל גם להשתחרר ממושא אהבתו. ובדיוק כפי שברגעי השפל עוצמת הכאב היא אדירה, כך גם תחושת האושר העילאית ברגעים הטובים".

יש משהו ענוג מחד אך לא רך מידי בספר הזה ומכאן קסמו. אילת אסף, המחברת, לא מפלרטטת עם המלים, היא מספרת בלשון מדויקת וכ"כ ישראלית אודות נפתוליה של אהבה תמימה, אובססיבית, אסורה ואולי בלתי אפשרית.
אין אדם שחייו הם מסכת חיים אחת מתמשכת, קיימת דיאלקטיקה, במיוחד כאשר מדובר באהבה. הנרטיב פורש לפנינו התלבטויות בתוך מציאות קשה ומכאיבה. במהלך הקריאה תהיתי האם המעגל ייסגר או שימשיך ויתעגל סביב עצמו, וזה ריתק אותי, רציתי מאד לדעת מה היה הסוף. 
ציפי ארצי

אילת ס. אסף נולדה בירושלים ב-1979, בה היא מתגוררת עד היום.
השתתפה בכתיבת המונוגרפיה של האמן יעקב גילדור, שראתה אור בשנת 2009, וכתבה סיפורים קצרים שהתפרסמו ברשת. זהו רומן הביכורים שלה.



יום שני, 16 בפברואר 2015

מאחורי מסכה או: כוחה של אשה


מאחורי מסכה או:
כוחה של אשה



מאת לואיזה מיי אלקוט
תרגמה מאנגלית: שירלי פינצי לב

הוצאת סנדיק ספרים

***




לג'ין מויר יש הכל – חכמה, יופי, רגישות. אבל אין לה מצפון. הנובלה האפלה של מחברת "נשים קטנות" רואה אור לראשונה בעברית העלמה ג'ין מיור מגיעה לבית קובנטרי ללמד את בלה בת השש-עשרה מוזיקה, צרפתית וציור. לאחר שהיא מפגינה את כישוריה לשביעות רצונם של הגברת קובנטרי, הדודנית לוצ'יה והאחים אדוארד וג'רלד, הגברת קובנטרי נאותה להקציב לה שלושים ימי ניסיון כדי לבחון אם ביכולתה לעמוד במשימה החינוכית שהוטלה עליה ולהיות לאומנת החדשה של בתה. העלמה מיור מופנית לחדרה. שם, בחסות הווילונות המוסטים, היא מוזגת לעצמה משקה תוסס מתוך בקבוקון שהיא מוציאה ממטלטליה והוגה בתכניותיה ליום המחרת. לגברת קובנטרי סיפרה שהיא בת תשע-עשרה, אך כשהיא מסירה את האיפור ומתירה את הצמות היא הופכת להיות אישה בת שלושים. לעיני הקורא נפרשת מזימה מורכבת של רומנטיקה ומרד, תככנות וצניעות, העמדת פנים והושטת יד בעוד ג'ין מנצלת את כישרונותיה ואת הליכותיה כדי לפלס את דרכה אל לב לבו של בית קובנטרי.   הנובלה מאחורי מסכה או: כוחה של אישה פורסמה בשעתה כיצירתו של א"מ ברנרד, שם העט של לואיזה מיי אלקוט, מחברת הקלאסיקה נשים קטנות. הנובלה מציגה פן אחר במכלול יצירתה הספרותית של אלקוט, והיא מובאת כאן לראשונה בעברית, בתרגומה המשובח והקולח של שירלי פינצי-לב ובליווי אחרית דבר מאירת עיניים מאת ד"ר מישל הורוביץ, ראש החוג להוראת האנגלית במכללת לוינסקי לחינוך.

התרשמותי:
קריאה ב"השפעה" מעוררת,  לא רק את הזיכרון ואת ההנאה מהטקסט ספרותי טוב, גם את ההשוואה בין הכתיבה של היום לכתיבה של "פעם", כתיבה שאותי ממש ממגנטת לטקסט. הדרך בה הכותבת מעצבת את העלילה ועושר השפה. אם כי עלי להחמיא פה גם למתרגמת, כי בכתיבה העכשווית אנו ממעטים לפגוש בביטויים עשירים , והשפה הנמיכה קומה, כאילו התאימה עצמה אלינו, כי גם אנחנו איבדנו. הדמויות. אמנם, אם מצפים לעלילה ברמת מורכבות של נשים קטנות, זה לא, אבל אפשר ליהנות מהספר הזה, לא פחות. הדיאלוגים מדויקים ושומרים את הקורא צמוד להתרחשות, הטקסט לא מאבד את הקורא אפילו לא לרגע.  

על הסופרת:
לואיזה מיי אלקוט נולדה בפנסילבניה שבארה"ב בשנת 1832. בנערותה שקעה משפחתה בחובות כבדים, ואלקוט עבדה בעבודות שונות כדי לסייע בפרנסת המשפחה. במהלך מלחמת האזרחים האמריקאית שימשה אלקוט כאחות, ובתקופה זו פתחה בקריירה ספרותית, והחלה לשלוח סיפורים ושירים לכתבי עת שונים. ספריה הראשונים ראו אור בכמה שמות עט, ביניהם הכינוי "א"מ ברנרד". בתחילה כתבה ספרים קלילים שכונו "רומנים למשרתות" אך עם הזמן החלה לחבר מעשיות רומנטיות משולבות באימה, שבמרכזן נשים חזקות ועצמאיות, שלא כמקובל בנוף הנשי הספרותי של התקופה. ספרה "נשים קטנות"  זכה להצלחה רבה ונחשב לאחד הספרים האהובים ביותר בכל הזמנים.

על המתרגמת:
 שירלי פינצי לב היא מתרגמת מאיטלקית ומאנגלית לעברית. לאחר קרוב לעשרים שנה שבהן עסקה כמהנדסת מחשבים בחברת היי-טק גדולה השלימה שירלי תואר שני בספרות השוואתית שכלל תזה על אלזה מורנטה ולימודי תעודה בתרגום. בבלוג שלה, על ספרות איטלקית – בעברית, היא מפרסמת תרגומים מאיטלקית של סיפורים קצרים וביקורת על ספרות איטלקית. תרגומיה לפרנסיס בייקון, בן ג'ונסון, דנטה אלגיירי, וינדהם לואיס ולורד ביירון יצאו בכתב העת דחק לספרות טובה. לאחרונה תרגמה את הנובלה "האם" מאת גרציה דלדה, וזו יצאה לאור כספר דיגיטלי בהוצאת אינדיבוק.

המסע אל קצה הארץ


המסע אל קצה הארץ

מאת דבורי רנד

דרכו של היהודי הנודד





"המסע אל קצה הארץ" מאת דבורי רנד, בהוצאת "סלה", לוקח אותנו לשנת 1649, אז הגיע אל בית משפחת בן ישראל, אורח לא קרוא מזמושץ. בבואו נפתחת דלת לסיפורו של אב המשפחה, רבי מנשה בן ישראל, רב, הוגה דעות, מדפיס, ויותר מכול - איש חזון המנהל קשרים מדיניים עם מנהיגי עולם ונאבק למען אחיו בשעריה של "קצה הארץ".

מציאות נמהלת בדמיון: יוסף הבכור שנפח נשמתו בניכר ואובדנו מטיל צל על המשפחה כולה, שמואל שמקדיש את חייו להגשמת חזונו של אביו ויוסף הלובליני, שלא היה - אבל יכול היה להיות הפליט שנמלט מידו הרצחנית של חמילנצקי. אל דמותו, שיש לה סיפור משלה, מתקבצות הדמויות האחרות המשמעותיות בסיפור: בני הקהילה הפורטוגזית באמשטרדם, ברוך שפינוזה ומסכת חייו אפופת הצללים, אוליבר קרומוול ומדינאי אנגליה, דמויות שמתגלות בטבען האנושי - טובות ורעות, ישרות וערמומיות, עליזות ומדוכדכות, גיבורות ומוגות לב.

"המסע" הוא קולן של התקוות: רבי מנשה בן ישראל מקווה לטלטל את שעריה של "קצה הארץ" עד שייפתחו בפני אחיו. שמואל בנו מקווה להיות ממלא מקום טוב יותר של אחיו המת. יוסף, הילד מזמושץ מקווה שהאמת לא תפרוץ ממנו בעל כורחו. תקוותיהם נכרכות זו בזו, מתנגשות בתקוות סמויות נוספות, מתגבשות ומתממשות. משעולי עפר לוהטים מאש, ים עכור מאבק מלחמה, שנאה עתיקה, טינה חדשה, פחד ואומץ, קול ושתיקה – כל אלו נמהלים בצעדיהם של השלושה, מלווים אותם במסעם ואינם מניחים להם ליפול או לסגת. שוב ושוב הם נודדים, משוטטים, מחפשים את אשר אבד להם  ואת מה שאולי סוף סוף יהיה שלהם.

דבורי רנד, סופרת, עורכת ועיתונאית, ואף מאיירת לעת מצוא. היא הוציאה בעבר ספרים לקהל הצעיר, אולם "המסע אל קצה הארץ" הוא הספר הראשון שלה למבוגרים.

על ההשראה לכתיבת הספר מספרת דבורי רנד: "המקור הוא דמותו הייחודית של רבי מנשה בן ישראל, שאפילו מתוך דפי המחקר עלתה חיה, ממשית ונושמת. נשביתי בקסמיה. הגורם המזמן ששלח אותי לכיוון הוא אחי הבכור. דמותו של רבי מנשה, נערצת על יהודים וגויים כאחד, מאחדת תכונות של מנהיג מלומד ואיש חזון. היותו איש חסד, ראש משפחה בעל אישיות נדירה והשליחות שנשא איתו לכל העם, המריצו אותי לחקור עוד, להחיות את הפרקים העלומים ההם, ולספר את הסיפור באופן שעדיין לא סופר. חשתי שזו הזדמנות שניתנה לי במתנה - לשפוך אור על ימים מוצללים ועל דמויות שההיסטוריה לא העניקה להן די את הזוהר שלו הן ראויות".

"כתיבת הספר ארכה למעלה משלוש שנים, והוא נכתב במקורו כסיפור בהמשכים. במהלך העבודה עסקתי במחקר אף יותר מאשר בכתיבה.  באופן אבסורדי, עיקר הקושי היה להכריע אילו חלקים מהעבר ייגנזו ולא יסופרו בספר זה".

"לא ברחתי מהקוזאקים, לא היגרתי לארצות רחוקות כך שעלילת הספר אינה משיקה למציאות חיי באופן הפשוט, אך רוחו פיעמה בי לא מעט: מחלתו של אבי ז"ל ופטירתו, שהתרחשו בימים שבהם נרקם סיפורי, האובדן החד שחוויתי ומורשתו לתקווה אינסופית - מצויים בכל אחת מדמויותיו הראשיות של הספר".

דבורי רנד ממשיכה ומסבירה, כי "המסר המרכזי וליבת הסיפור טמונים במילותיו של כלכול, אחת מהדמויות המרכזיות והעלומות של הסיפור: "שגר לעולם אור ואמת". העובדה, שסיפורי אינו רק סיפור בדיוני, אלא מציאות שהייתה, לא אפשרה לי את ההנאה שבחילוץ הגיבורים מסבלם והכאב שנכרך בהם נגע בי אישית... ועדיין האמונה, התקווה והחזון צפים מעל הכאב והסבל ואומרים את דברם בראש."

לשאלתנו, מספרת דבורי רנד: "בימים אלה נשלמת כתיבתם של שני ספרים, שונים מאד מ'המסע אל קצה הארץ" באופיים ובניחוחם. הרקע לספרים אלה עכשווי, דבר המכתיב סגנון שונה מאוד. בקרוב, אני מתעתדת להתחיל, בס"ד, בכתיבת סיפור היסטורי נוסף על תקופה עלומה ואפופת סוד בעבר המפואר של עמנו, והפעם על קהילה מתחדשת בארצות המזרח הרחוק".

  
"ספרה של דבורי רנד הוא בשורה לכל חובבי ספרות איכותית, כזאת שלוקחת אתכם למסע הארוך מכולם – המסע אל עצמכם". ברכה הלר, סופרת ועורכת

"...יצירת אומנות מלאה בצבע, מורכבת בתשומת לב עד הפרטים הקטנים ביותר – שמאחוריהם עומד תחקיר מעורר התפעלות. הבדיון והמציאות משתלבים לכדי מארג ססגוני ומפעים, כשעל המרבד הזה ממריא הקורא אל מחוזות רחוקים ומעוררי השראה". מיה קינן, סופרת



"המסע אל קצה הארץ" מאת דבורי רנד. סלה הוצאה לאור מבית דני ספרים, 439 עמודים. מחיר לצרכן 68 ש"ח, להשיג בכל חנויות הספרים ובחנות המקוונת של ההוצאה: www.siman-kria.co.il