"יעקב
ותומא הנזירים מהר נטופה" מאת פנינה בר
"יעקב ותומא הנזירים מהר
נטופה" מאת פנינה בר בהוצאת הספרים "אוריון", מספר את
סיפורו של "מבדד נטופה" שהיה במשך עשרות שנים מקום מפגש לאנשי שלוש
הדתות: נוצרים, יהודים ומוסלמים. בבוקרו של יום קיץ חם, בחודש יולי
1967, העפילו שני נזירים נוצרים, האב יעקב מהולנד והאב תומא מאמריקה, אל פסגת הר
נטופה שבגליל. על הפסגה השוממה, החפה מכל מחסה ומקור מים, הם הקימו אוהל. זו הייתה
תחילתו של "מִבדַד נטופה" – קהילת נזירים ששאפה לחיות בפשטות, חיי
תפילה, התבוננות, לימוד ועבודה, ושפתחה שעריה בפני כל אדם, בן כל תרבות או
דת. כל אחד היה חופשי שם לעסוק בעבודתו הפנימית ולהיות נאמן לדרכו הרוחנית
שלו. החיים התקיימו תוך קִרבה וכבוד
הדדי של כל אדם כלפי דתו ודרכו השונות של רעהו. אנשים רבים מכל רחבי העולם
וגם ישראלים לא מעטים פקדו את המקום - מי לביקור קצר ומי לחודשים או אף לשנים
אחדות שבהם הצטרפו אל חיי הקהילה. המבדד פעל במשך ארבעים שנה עד מות שני מייסדיו.
פנינה בר (ילידת 1950), תושבת ירושלים, הייתה במשך
כשלושים שנה ידידה קרובה של מִבדַד נטופה ושהתה בו תקופות ממושכות מעת לעת. "יעקב
ותומא הנזירים מהר נטופה" הוא ספרה הרביעי.
קדמו לו: "קאל"
(זמורה-ביתן), "שבה נגן החליל את לבי" (מרכז נווה-שאנן ליוגה),
"יוגה. חיים. אושר" (אסטרולוג).
יעקב ותומא
האב יעקב וילברנדס מהולנד והאב תומא פארלי
מארה"ב היו נזירים טראפיסטים במנזרי שתקנים איש איש בארצו לאורך כעשרים שנה.
יעקב התכוון להקים מנזר בארץ ישראל בעקבות חלומו של דודו. הדוד שהיה כומר
פרנציסקאני היה חדור אהבה לעם היהודי וחלם לעלות לארץ ישראל ולקחת חלק בשיבת
היהודים למולדתם. במלחמת העולם השנייה דיבר הדוד בגלוי נגד גירוש יהודי הולנד ולכן
שלחו אותו הנאצים למחנה הריכוז דכאו, שם הפך במשך שלוש שנים לשפן ניסיונות של
מנגלה. עם תום המלחמה נותר נכה בגופו ולא היה מסוגל להגשים את חלומו ולעלות
לישראל. יעקב ששאב מדודו את האהבה לעם היהודי החליט לעלות לארץ במקומו. הוא שאף
להקים כאן קהילה נוצרית שתקיים יחסי קירבה ומפגש מתמיד עם אנשי הארץ. תומא במנזרו
באמריקה שמע על כך מידידים שחזרו מאירופה כשעמד להצטרף לאשרם נוצרי בהודו. הוא
החליט שבדרכו למזרח הרחוק יעצור בישראל ויראה במה דברים אמורים, וכך עשה. מה שראה
גרם לו להצטרף אל יעקב ולהישאר כאן לצמיתות.
מבדד נטופה
הם החלו דרכם בבית קטן בנצרת שהעמיד
הארכיבישוף לרשותם וחיפשו מקום מתאים להקים בו את קהילתם. החיפוש ארך שנים אחדות.
בשנת 1967 על פסגת הר נטופה שבגליל הם הקימו את "מבדד נטופה" – קהילת
נזירים ששאפה לחיות בפשטות חיי תפילה, התבוננות, לימוד ועבודה. הם ראו את המקום
שהקימו כמקום מפגש לאנשי שלושת הדתות: נוצרים, יהודים ומוסלמים. הם פתחו דלתם בפני
כל אדם בן כל תרבות או דת שהיה מעוניין בחיים שהציע המקום: חיים במקום שקט ומרוחק,
בלב הטבע, בקהילה בעלת אוריינטציה רוחנית. החיים שם התקיימו תוך קירבה וכבוד של כל
אדם כלפי דתו ודרכו השונות של רעהו.
חודשים אחדים לאחר שהגיעו אל הפסגה השוממה כבר
ניצבו עליה שני צריפים שבהם חדרים אחדים קטנים ופשוטים, מטבח וחדר אוכל, ששימש גם
כחדר ההתכנסות של הקהילה. לאורך השנים נבנו בקתות אחדות נחבאות בסבך החורש ששמשו
למגורים, ובמהלך שנות ה- 90 נבנה בניין מאבן מקומית ששימש מאז כמבנה המרכזי. הייתה
על ההר גם ספרייה בעלת אלפי ספרים שהכילה ספרים על כל נושא שבעולם: ספרים בתחומי
הרוח והדתות השונות, אך גם ספרי גיאוגרפיה וטבע, רומנים, ספרי מתח והומור. כל ספר
התקבל בברכה. מערה גדולה ששופצה בעמל רב במשך שלוש שנים ושבתקרתה קבוע היה פתח
ממנו חדר אור יום, שימשה כמקום התפילה. החיים במקום היו פשוטים מתוך בחירה: מים
זורמים לא היו בנמצא, רק מי באר. גם חשמל לא היה על ההר ובלילה הוארו החדרים
באמצעות עששיות נפט ונרות.
החיים במבדד
פעמיים ביום - בשעה חמש אחר הצהריים והשכם עם
שחר - קרא הפעמון שבראש המגדל הקטן שמעל המערה למי שהיה מעוניין בכך להצטרף אל
התפילה. שעות לפני הצהריים הוקדשו לעבודה: עבודה במשק החי הקטן שכלל תרנגולות
שהטילו ביצי חופש וכבשים, נטיעת עצים רבים שניתנו להם על ידי הקרן הקיימת לישראל,
טיפוח הנוי, בישול, עבודה בספרייה ועוד עבודות אחזקה שונות. יום מסוים בשבוע נקבע
כיום בו התגייסו כולם ל'יום כביסה'. שעות אחר הצהריים הוקדשו למנוחה
ולזמן אישי. לאחר ארוחת הערב התקיימה קריאה של שני פרקים בתנ"ך כשכל אחד עוקב
אחר הקריאה בספר בשפתו. השעה שלאחר מכן הוקדשה להתכנסות חברתית נינוחה על כוס בירה
או תה, כל אחד על פי העדפתו. בשעה שמונה ושלושים, לכל המאוחר, כבר שרתה דממה עמוקה
על ההר.
מבקרים היו חלק בלתי נפרד מחיי היומיום במבדד.
מבקרים ערבים מהכפרים הסמוכים, מבקרים ישראלים יהודים, כאלה שהגיעו בפעם הראשונה
וכאלה שהיו ידידים ותיקים של יעקב ותומא ומבקרים נוצרים מארצות שונות. היו מי
שהגיעו לשעה קלה והיו מי שנשארו לכמה ימים, כמה שבועות או כמה חודשים, ולא אחת גם
לכמה שנים. בדרך כלל כשעלה הבוקר איש על ההר לא ידע מי עתיד להגיע במהלך היום, בין
אם מהארץ בין אם מחו"ל. יום שהתחיל עם חמישה-שישה אנשים היה מסתיים לפעמים עם
עשרה או יותר. זה היה נוף אנושי משתנה תדיר שבמרכזו קבוצת הנזירים חברי הקהילה
שמנתה כארבעה עד שישה אנשים ועוד כמה אנשים ששהו תקופה ממושכת על ההר.
פנינה בר מספרת: "על אף היות מייסדיו
נזירים נוצרים, הרי שכאמור, המבדד הגדיר את עצמו כמקום שמטרתו לקיים מפגש בין אנשי
הדתות השונות – בעיקר הדתות בנות הארץ - נוצרים, יהודים ומוסלמים. המפגש התקיים
במבדד לא רק בעיקרון כי אם הלכה למעשה בחיי היומיום לאורך כל שנותיו. תמיד נראה
היה לי שאי אפשר להפריז בחשיבות קיומו של מקום מפגש כזה בארץ הזאת. זה היה בעיניי
אחד מאותם מקומות כה נחוצים בעולמנו – מקומות שלצד זהותם וללא כל סתירה יודעים
לאפשר במסגרתם לכל אדם את המרחב הרוחני שלו, ויודעים גם לבטא את המכנה המשותף שבין
בני האדם מעבר להגדרת האני הספציפית – הרוחנית או הקבוצתית – של כל אחד מאיתנו.
"הסובלנות ואהבת האדם הזו - זוהי ההשראה
ששאבו רבים מאורחי המבדד וידידיו ממנו במשך עשרות שנות קיומו. כולי תקווה כי משהו
מההשראה הזאת יעבור גם אל הקורא שיקרא את סיפור המבדד".
"יעקב ותומא הנזירים מהר נטופה"
ממואר ומסה מאת פנינה בר. הוצאת הספרים "אוריון". 185 עמודים.
מחיר לצרכן 62 ש"ח. להשיג בכל חנויות הספרים וכן בחנות ההוצאה בקניון ערי
החוף, רחוב סחרוב 19, ראשון לציון ובחנות המקוונת של ההוצאה www.orion-books.co.il
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה