הוצאת "אחוזת בית" שמחה לבשר על צאת הספר
יתומה אחת מבגדאד
מאת
הָאלַה ג'אבֶּר
מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי
(300 עמ', 98 ₪)
מה עומד מאחורי הדיבוק המוזר שאחז בעיתונאית הבריטית-לבנונית הָאלַה ג'אבֶּר, להציל את חייהן של שתי יתומות מלחמה מבגדאד? איזה טירוףדחק בה להבטיח לסבתן הקשישה של זַהְרָה וחאוּרַא הקטנות – השורדות היחידות מהפְצצה אמריקאית שקטלה את כל בני משפחתן – שהיא תדאג לכך שלשתיהן יהיה עתיד טוב יותר?
זה קרה ב-2003, זמן קצר לאחר שהחלה מתקפת כוחות הקואליציה על עיראק. ההפצצה המסיבית שהנחיתו מדינות המערב על בגדאד גבתה קורבנות רבים מקרב העם העיראקי – אבות ואמהות על ילדיהם וטפיהם. ג'אבר, בת להורים מוסלמים מביירות שהתחנכה בבריטניה, שימשה אז ככתבת ה"סאנדיי טיימס", ותיעדה את המראות הקשים מהעיר המופצצת. כשהתבקשה למצוא יתומה אחת שתסמל את פניהם של הקורבנות, היא הגיעה אל זהרה בת השלוש, שנפצעה באורח אנוש, ואל אחותה התינוקת, חאורא. ההבטחה שהעניקה לסבתן הובילה למסע מסוכן וטעון ברגשות אשם, שטילטל את ג'אבר ואת בן זוגה, צלם העיתונות סטיב בנט, בין רגעים של אובדן לרגעים של תקווה.
ככתבת חוץ מוערכת וקשוחהשזכתה בפרסים רבים, ג'אבר מגוללת ב"יתומה אחת מבגדאד" סיפור כואב על שליחות מקצועית חסרת פשרות בצל סכנת חיים. דרך עיניה משתקפים ההרס, המוני המתים והפצועים, אבל גם התקווה שעוררו במעשיהם אנשים בודדים שבאו לסייע לקורבנות. זהו דו"ח נוקב על האופן שבו העבודה מכסה על חסכים אישיים, ומעל לכול – זהו סיפור על כמיהה אנושית ופשוטה, גם אם לא מובנת מאליה, לילד.
סיפורה של האלה ג'אברהוא גם עדות עיתונאית לחורבן שממיט המערב הנאור לכאורה על אוכלוסיות מוכות גורל, בבואו "לשחרר" אותן משלטון עריץ. המחיר הנורא שמשלמים חפים מפשע, שוב ושוב, מערער את תקפותם של הערכים ההומניסטיים שעליהם מושתתת התרבות המערבית, ומעמיד בספק את האבחנות הפשטניות שאנו עושים בין טובים לרעים.
הָאלַה ג'אבֶּר: הערות ביוגרפיות
הַאלָהג'אבֶּר היא עיתונאית מוערכת שגדלה בלבנון ובבריטניה, בת להורים מוסלמים. ככתבת השבועון הבריטי ה"סאנדיי טיימס", היא זכתה בפרסים יוקרתיים רבים על עבודתה בסיקור אזורי סכסוך בעולם, בהם פרס עיתונאית השנה (2003) מטעם ארגון אמנסטי אינטרנשיונל, ופרס "מרתה גלהורן" (2007) המוענק לעיתונאים מצטיינים הכותבים בשפה האנגלית. היא נבחרה, שנתיים ברציפות (2006-2005), לכתבת החוץ הטובה של השנה בבריטניה, על כתבותיה שעסקו בסיקור המלחמה בעיראק.
היא נולדה ב-1960 בסיירה לאונה, שם עבד אביה כמנהל מפעל לייצור קפה. למרות שהוריה באו ממשפחות מוסלמיות שמרניות, ג'אבר גדלה באווירה סובלנית המאמינה בשוויון בין המינים. אביה התחייב לשאת את אמה רק אִם יקיים באדיקות את חוקי האיסלאם וישמור על צניעותה, אך עודד את אשתו ובנותיו לקרוא ולרכוש השכלה. ההורים נדדו מסיירה לאונה לביירות, ולאחר כמה שנים עברה המשפחה להתגורר באוֹזְוֶוסְטְרי, עיר קטנה ממרכז אנגליה, בסמוך לגבול עם וולש. את לימודיה רכשה ג'אבר בפנימיות בלבנון ובבריטניה. בשנות השמונים חזרה המשפחה לביירות, רגע לפני פרוץ מלחמת האזרחים. שנות התבגרותה בצל המלחמה העקובה מדם לימדו את ג'אבר את טעם האימה, אך לדבריה גם חישלו אותה בדרכה המקצועית.
אל עולם העיתונות הגיעה במקרה: היא למדה מנהל עסקים והנהלת חשבונות, ונשלחה לערוך ביקורת בסוכנות הידיעות הבינלאומית "פרס". העורך הראשי של הסוכנות בביירות התרשם מהאנגלית השוטפת שלה, והציע לה לעשות כמה משמרות לילה בשבוע. במהרה היא גילתה שכתיבת ידיעות חדשותיות מרגשת אותה יותר מהכנת דו"חות ומאזנים, ובהמשך עברה לעבוד בסוכנות הידיעות "רויטרס", שם הכירה את סטיב בנט, צלם עיתונות בריטי שסיקר את המלחמה בלבנון. ההיכרות הובילה לנישואים ב-1988 ולמעבר ללונדון, שם החלה ג'אבר לעבוד ככתבת של ה"סאנדיי טלגרף".
באותה תקופה נודע לה כי היא עקרה ולא יכולה להביא ילדים בעולם, והמשבר האישי שעברה גרם לה להשקיע את כל מרצה בעבודה. יכולותיה המקצועיות, שליטתה בשפה הערבית והקשרים שיצרה במדינות ערב הפכו אותה לכתבת מבוקשת, והיא נחטפה על ידי השבועון המתחרה, ה"סאנדיי טיימס". במהלך העשור האחרון היא דיווחה מזירות מלחמה במזרח התיכון (לבנון, אפגניסטן, עיראק ושטחי הרשות הפלסטינית), בהן שהתה לצדו של בעלה, תוך סיכון חיים ממשי.
ב-1997 ראה אור ספרה הראשון של ג'אבר, "Hezbollah: Born With a Vengeance" (בהוצאת Columbia University Press), המתאר את צמיחתו של ארגון החיזבאללה לאורך שלושה עשורים, על רקע המהפכות הפוליטיות בלבנון. ספרה השני, "יתומה אחת מבגדאד", ראה אור ב-2009 בהוצאת Macmillan, ומתעד את נסיונותיה להציל את חייהן של שתי יתומות מלחמה, על רקע משבר אישי בחייה.
ג'אבר מתגוררת כיום בלונדון עם בעלה, שזכה אף הוא בפרסים על עבודתו, וממשיכה לכתוב ל"סאנדיי טיימס".
התרשמותי: הספר כתוב טוב והעלילה מרתקת. יכולתי בקלות להזדהות עם המחווה ההומניטארי ועם הכאב הרב, הרי גם אצלנו "בבית" קיימת ההתמודדות וההתלבטות עם השאלה, מה נכון ומתי נכון ואם נכון, כאשר מדובר בפעולות צבאיות באזורים מיושבים, ועולה הסיכון לפגיעות שיותירו ילדים יתומים או הורים שכולים. יש לזכור שלזַהְרָה וחאוּרַא הקטנות, היה מזל, אבל יש עוד אלפי ילדים, נפגעי המלחמות. כאבתי את הסיפור ואהבתי את הספר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה