הוצאת ספרי עיתון 77 גאה להציג:
געגועים
למסעות שיהיו
מאת ליאורה בן-יצחק
73 עמודים, 60 ₪
המסע
לאיתקה
כְּשֶׁאַתָּה יוׁצֵא
אֵינְךָ יוֹדֵעַ כֵּיצַד תָּשׁוּב
אֵינְךָ יוֹדֵעַ כֵּיצַד תָּשׁוּב
הַמַּסָּע זוֹרֵם לְלֹא זְמַן
אֵינִי יוֹדַעַת לְאָן נוֹשֶׁבֶת הָרוּחַ
אִי הַיְּדִיעָה נוֹתֶנֶת לַדְּבָרִים לִקְרוֹת
קַשּׁוּבָה לְרַחַשׁ הֶעָלִים הַנּוֹגְעִים זֶה בָּזֶה
מַרְעִידִים אֶת הַמַּיִם
זוֹכְרִים אֶת הַשְּׁחָפִים,
עֵדָה לְהִשְׁתַּקְּפוּת
הָעוֹלָם מִתּוֹכִי
בְּנוֹפִים הַזּוֹכְרִים מְקוֹמוֹת שֶׁאֶהְיֶה
השיר "מסע לאיתקה" מבטא בעוצמה אך בו בזמן ברכות האופיינית לכתיבתה של ליאורה בן יצחק, את אחת התמוֹת המעניינות בספרה "געגועים למסעות שיהיו". אנו מוצאים
בשיריה מסע העוסק בזמן, בעצם מסע ללא זמן וכמעט ללא מקום מוגדר " בְּנוֹפִים
הַזּוֹכְרִים מְקוֹמוֹת שֶׁאֶהְיֶה" ( מתוך
מסע לאיתקה, עמ' 9).
"געגועים למסעות שיהיו", הוא
ספר שיריה החמישי, בספרה השלישי "עיר פנימית", בן יצחק חשפה
לפנינו את עולמה ואת הכאב הפנימי, ובספרה
הרביעי "לו היה לי צ'לו" המשיכה המשוררת בחשיפת רובד עמוק נוסף
ונגעה במקומות כואבים יותר. בספרה "געגועים למסעות שיהיו" המשוררת "יוצאת, למסע בזמן, גם אם הדרך
תימשך כל חייה; המשוררת סוללת לנו הקוראים נתיב, בו נתלווה אליה למסע אשר מרחיק את
המשוררת מהמקום בו הייתה בספריה הקודמים. אם בספריה הקודמים נגעה בן יצחק בעדינות בכאב הפרטי, הפעם היא מוכנה להתמודד עם מטענים מן העבר, שיוצרים מסע שמחפש קול ומבנה ו"מוֹתִירָה אֶת הַכְּאֵבִים מִחוּץ לַדֶּלֶת..."
(מתוך בבית, עמ' 42).
התחנות בדרך עוצרות בזכרונות מהעבר ומההווה", הַזְּמַנִּים
מִתְבַּלְבְּלִים הֶעָבָר נִהְיָה הוֹוֶה..."
(מתוך אביב, עמ' 64). וגם בתשוקה שממלאת את התודעה; " וּכְשֶׁהַשִּׁירָה
נִפְרֶדֶת מֵהַתּוֹדָעָה, הַשִּׂמְחָה אֵינָהּ
יוֹדַעַת לְאָן / יִקַּח אוֹתָהּ הַמַּסָּע, מַצְמִיחָה גַּעְגּוּעִים
לְמַסָּעוֹת שֶׁיִּהְיוּ". (מתוך קצוות, עמ' 60)
יש אנשים מוכשרים וליאורה בן יצחק היא אחת מהם.
ניתן לפגוש בספר, שירים מפעימים בחדותם המכאיבה; " הַסַּרְטָן
אָכַל אֶת אֲבִי אַחַר כָּךְ אֶת
אִמִּי / וּבְרֹאשִׁי מִתְפּוֹרֵר הַמִּיאָלִין עֶשְׂרִים וְשֶׁבַע שָׁנִים " (מתוך ללא מלים,
עמ' 50), ואחרים המגלים לנו את מה שההזמנה למסע והגעגועים למה שעוד לא קרה מעניקים
לנו את ההנאה הצרופה של יציאה למסע יחד עם המשוררת. פשוט כייף לקרוא השירים קוראים
לנו הקוראים להצטרף למסע בזמן.
מבחינתי, הדרך "הנכונה" לקרוא את ספר
שיריה של ליאורה בן יצחק היא באמצעות היכרות מוקדמת עם המשוררת ועם כתיבתה, והחיבה
כלפיה. אני שמחה שקראתי אותו, ומקווה שיקראו אותו עוד רבים אחרים.
" הַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה עַל צְבָעִים שֶׁשָּׁכַחְתִּי
/ תּוֹדָה לַיּוֹם / יוֹצֵאת לְגַלּוֹת אֶת דַּרְכִּי אַף אִם תִּמָּשֵׁךְ
/ כָּל חַיַּי" – שורות הפתיחה של
קובץ השירים הזה הן הזמנה למסע. כל שיר הוא פרק ביומן המתעד ברגישות ובגילוי לב
אודיסיאה רוחנית, גלגולים בחולות הנודדים של התודעה והנפש. זהו רובד מסקרן חדש,
צרוף יותר, בשירתה של ליאורה בן יצחק, המשרטטת לפני הקורא את עולמה הפנימי, את
געגועיה למסעות שהם מסעות בפני עצמם. המשוררת כמוה כצליינית המשוטטת בחדרי החדרים
של מקדשה הפנימי ומוסרת לנו דיווח מרתק בשפת שיר נודעת שאינה יכולה להשאיר אותנו
שווי נפש. ודומה שרוח מעמיקה של הרהורים שורה על השירים האלה שיש בהם חתירה מתמדת,
בלתי נלאית, לגילוי סודות הזמן, הטבע, היופי וההוויה האנושית.
עודד פלד
ליאורה בן יצחק, בת
קיבוץ וצ'לנית בעברה. הרוחניות בעצמותיה. אוהבת מאד מוסיקה על כל גווניה. משוררת
ומנחה סדנאות ל"כתיבה יוצרת" רב תחומית. אמא לשני בנים בוגרים, ולספר
הילדים "גולה גילגולה", ולספרי השירה; "כרית סביונים",
"ידיים חולמות מלים", "עיר פנימית" ו"לו היה לי
צ'לו". חברה באגודת הסופרים ובאיגוד הסופרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה