בימים אלה
רואים אור בהוצאת "פרדס" שני ספרי שירה מאת חגית ורדי,
בעריכת יקיר בן-משה:
"במקום
לבלוע מים" ו"ולא היה בה מום"
(פואמה
לקריינית ולמקהלה מדברת).
ולא היה בה
מום – 53 עמ' (49 ₪)
במקום לבלוע
מים – 75 עמ' (49 ₪)
עורך הספרים,יקיר בן-משה:
"כשצורחת הדממה
מעוור אותי החושך", כותבת חגית ורדי בספר שיריה "במקום לבלוע מים",
וקולעת היטב – דרך המקום החמקמק שבין דממה לבין חושך, בין היעדר הדיבור לבין היעדר האור – ללב הפועם
של השירה העברית.
לא בכל יום יוצאים לאור בישראל שני ספרי שירה בו-זמנית מאת משוררת אחת,
המציגים ומאירים את פניה הרבות והמגוונות של התודעה. שני ספרי השירה של ורדי,
"במקום לבלוע מים" ו"ולא היה בה מום" הם
כמו זוג פנסי רנטגן החודרים עמוק לתוך לבו של הקורא. ורדי מעמידה פואטיקה רבת פנים
ומאתגרת; בפואמה "ולא היה בה מום" היא אף מעמידה מקהלת קולות – מעין
קפלה של אשמה, וידוי ומוסר עצמי – ומזמינה את הקורא להתוודע לקול מרתק ומרגש.
לא לכל משוררת יש את האומץ, ובוודאי שלא את הכישרון הספרותי, להיכנס פנימה
לתוך המקום הכואב, הדחוס והסמיך של התודעה, של הגוף הדואב ושל החוויה. חגית ורדי
עושה זאת בהצלחה רבה. כל שיר הוא כמו יהלום קריסטלי. שורות כגון "הם לא יביאו
שמש / לא ישפכו אור", "בצד הסמוי של הבריכה / התקבצה, נערמה אשפה",
"אולי האור מתחבא בתוך החושך / כשהחושך מכבה את האור" ו"פגשתי אותי
בחלום", ממלאים את ספרי שיריה של חגית בתחושה עמוקה של תוגה, מודעות עצמית,
עדינות וענווה כלפי האני והעולם, ובעיקר דיוק לשוני.
קשה לדמיין קורא שיוותר אדיש לשיריה של חגית ורדי.
ליאורה זומר, מ.א., יו״ר טראומה
ודיסוציאציה ישראל (ט.ד.י.) ופרופ׳ אלי זומר, אוניברסיטת חיפה – מטפלים בנפגעות
תקיפה מינית, על "ולא היה בה
מום":
בשפה עשירה, לעיתים מרומזת לעתים בוטה,
אבל תמיד מדויקת, מעניקה חגית קול רהוט לילדה שהייתה ולכאב הפגיעה המינית שספגה.
קריאת הפואמה מבהירה לקורא את עוצמת הנזק שניצול מיני של ילדים יכול לגרום לגוף,
לזהות ולציפור הנפש. חגית משתמשת במילים כאמן המושך את הצבע במכחולו. משמעויות
הופכות פנים וצורה במאמץ המתמשך לשתף את הקוראים בחוויה חמקמקה כל כך לשיתוף: סבלה
חסר האונים של הילדה הנפגעת שעולה למודעותה רק בחלוף שנים כשבגרה.
כשצורחת הדממה
כְּשֶׁצּוֹרַחַת הַדְּמָמָה
מְעַוֵּר אוֹתִי הַחֹשֶׁךְ
דָּחוּס לִי וְרֵיק
אֲנִי מְנַסָּה לְחַבֵּר
אֶת הַמִּלִּים
אַךְ זֶה הַלֵּב
שֶׁמִּתְפָּרֵק
מתוך "במקום לבלוע מים" (עמ'
27)
פתאום ]קריינית]
פִּתְאוֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר
מַבְחִין בַּמִּרְמָה
אֲבָל לֹא מֵבִין אֶת הָרֹעַ
פִּתְאוֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר
מֵבִין אֶת חַיָּיו
וְרוֹצֶה לִגְוֹעַ
מתוך "ולא היה בה מום" (עמ' 31)
פרופ' יאיר מזור, אוניברסיטת וויסקונסין,
מילווקי – על שני הספרים
על "במקום לבלוע
מים"
שירתה
של חגית ורדי קובלת, דואבת, אבל לעולם אינה מוותרת. שירה היודעת להיות סעורה ומיוסרת אף אם סף
הייסורים אינו תמיד מתנסח במפלס העליון של הטקסט. ובכל זאת, זו שירה המתכתבת עם
הקורא בגובה העיניים, בלא כל ניסיון לעטות מסווה או מסתור...
זו
שירה רגישה ומרגשת, שירה כובשת לב. זו
שירה של האומץ לצעוק. זו שירתה של חגית ורדי.
על "ולא היה בה
מום"
ספר השירים השלישי של חגית ורדי,
"ולא היה בה מום" שב וחושף את הקורא/ת למיטב שבשירתה. אף במחזור שירים
זה התֵּמָה המרכזית מתרכזת ומתמקדת בכאב נוקב, בכאב הננעץ כקוץ בבשר החי.... זו
שירה המפיקה עוצמה צורבת, בשלה ומלוטשת כאחת.
חגית
ורדי גדלה בקיבוץ אלונים שבעמק יזרעאל ומזה 24 שנים חיה בארצות הברית,
במדיסון, וויסקונסין. היא החלה לכתוב לפני כשלש שנים כאשר התבקשה, במסגרת
סדנת תנועה, לכתוב "אסוציאציות חופשיות שאיש לא יקרא", ומאז הכתיבה היא
חלק חשוב בחייה.
ספרה
השני "במקום לבלוע מים" וספרה השלישי "ולא היה בה מום", היוצאים
במקביל, נוגעים בצדדים שונים של חייה בהווה ובעבר. "ולא היה בה
מום", הפואמה לקריינית ולמקהלה מדברת, נכתבה כיומן בתקופה בה עברה טיפול
בשיטת Internal Family
System . בשיטה טיפולית זאת נפגש המטופל עם חלקים
מתוכו אשר עוצבו בתקופות שונות בחייו ומשפיעים על אישיותו והתנהגותו בהווה. הפואמה
פותחת צוהר לתהליך שעברה המחברת לאחר פגישתה עם חלקים שלא הייתה מודעת להם קודם,
ואשר הכריחו אותה לעסוק בצדדים אפלים של עברה. בכתיבה כנה ואותנטית חושפת חגית את
הרגשות המציפים אותה במהלך עיבוד חוויות העבר.
קדם
לשני ספרים אלה ספרה הראשון: "ילדת הזכוכית" אשר יצא לאור בהוצאת
פרדס בדצמבר 2013.
עבור
חגית שיתוף הקוראים בשיריה אינו דבר המובן מאליו. הבחירה לשתף נעשתה בתחילה ממקום
המבקש לשחרר מכבליה את ילדת הזכוכית, ובהמשך, מהרצון לגעת ולהדהד ברגש הקוראים.
תקוותה היא שספרה "ולא היה בה מום", העוסק בגילוי עריות, ייתן קול למי
שחוו תחושות דומות לאלו המתוארות בו.
בעבר
נתנה ביטוי לרגשותיה דרך הנגינה בחליל כסולנית, חברה בהרכבים קאמריים ובתזמורת
הקאמרית הקיבוצית. כיום חגית היא מורה בשיטת פלדנקרייז במסגרת התכנית לרפואה
אינטגרטיבית באוניברסיטת וויסקונסין במדיסון. החיבור לגוף, שהחל עם לימודי שיטת
פלדנקרייז הוביל את חגית להשתתף בסדנת התנועה, אשר בעקבותיה החלה לבטא במילים
דברים שעד אז נגעה בהם באמצעות הנגינה בחליל.
חגית
נשואה לאורי ורדי, פרופסור לצ'לו באוניברסיטת וויסקונסין - מדיסון, ולהם שתי בנות
ובן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה