הוצאת פרדס גאה להציג:
תעבירי את
הסכין
מאת חלי טל שלם
115 עמודים, 49 ₪
תעבירי את הסכין הוא ספר השירים הראשון של חלי
טל שלם (ילידת 1947). שיריה פורסמו במוסף "תרבות וספרות" ובמוסף
"גלריה" של עיתון הארץ, בכתב העת "הליקון" ו"משיב
הרוח" ועל גבי במות נוספות. הספר זכה בעודו כתב יד במענק קרן י. ל. גולדברג
לתרבות וספרות. טל שלם היא ביביליותרפיסטית. מתגוררת בבית זית. ספרה עץ טרבל – ספר
על אהבת האדם, הטבע והשפה – ראה אור בשנת 2015.
ילדי חולק חלום בפעם הראשונה
"כְּבָר אֵין טַוָּס בַּחוּץ?" שָׁאַלְתָּ.
עֵינֵי הַתְּכֵלֶת שֶׁלְּךָ נִפְרְשׂוּ עַל פְּנֵי הַחַלּוֹן
כְּדֵי לְוַדֵּא.
אֵיזֶה טַוָּס?
זְנַב הָרֶגַע חָמַק מִיָּדִי.
"לָבָן," עָנִיתָ,
לְחַיֶּיךָ סֻכָּר גָּדוּשׁ.
כל שער משערי הספר נפתח בשיר ילדים. אותם השירים מטרידים, לא מניחים, מהלכים איזו תחושה של תמימות שנסתלפה; יש בהם איזו אפלה שמזדהרת דווקא על רקע נעימתם. המתח בין הטון המיתמם כאילו של שירי הילדים לבין כל מה שעוד יתענף ויסתבך בשירים האחרים פורה ומעורר; מעין הבטחה או אופק, שהשירים הבאים פורעים או מכתימים, לאט ובעדינות.
"מנין בוקעת שירתה של חלי טל שלם? זאת אינה בדיוק שירתה של אשה מבוגרת המדובבת את מראות השתייה של ילדותה כשם שזאת אינה שירתה של ילדה המתנבאת על בגרותה. חלי כותבת ממחוז שבו הפרספקטיבות האלה מצטלבות, והקורא הנעתר לו שוב אינו יודע היכן הוא נמצא. אתה קורא בשיריה של חלי טל שלם ומגלה שהזמן הוא מרבד מקופל, והשנים נערמות עליו שכבות־שכבות: הכל עובר ודבר אינו נחסר. הקול המבוגר נושא בתוכו את הפגיעות השופעת של הילדה בשעה שהילדה הרה כבר את כל בהלות האשה: 'כי לא משנה איך את גדלה/ הפחדים מחכים לך/ מההתחלה.' והקיפול הוא, במידה רבה, לב העניין: חלי כותבת על נשים שסיפוריהן קופלו בסיפורים אחרים, כשם שהיא דורשת בשמה שלה – רחל – שקופל מראשיתו, מראשיתה. במובן מסוים, השירה הזאת, הנדה בין חלומות פצועים ליקיצות נבהלות, כולה מדרש שם: מעט מעט, בעדינות אך בתוקף, היא מיישרת את קפליו של שם אחד, ומחייה בו עולמות."
"כְּבָר אֵין טַוָּס בַּחוּץ?" שָׁאַלְתָּ.
עֵינֵי הַתְּכֵלֶת שֶׁלְּךָ נִפְרְשׂוּ עַל פְּנֵי הַחַלּוֹן
כְּדֵי לְוַדֵּא.
אֵיזֶה טַוָּס?
זְנַב הָרֶגַע חָמַק מִיָּדִי.
"לָבָן," עָנִיתָ,
לְחַיֶּיךָ סֻכָּר גָּדוּשׁ.
כל שער משערי הספר נפתח בשיר ילדים. אותם השירים מטרידים, לא מניחים, מהלכים איזו תחושה של תמימות שנסתלפה; יש בהם איזו אפלה שמזדהרת דווקא על רקע נעימתם. המתח בין הטון המיתמם כאילו של שירי הילדים לבין כל מה שעוד יתענף ויסתבך בשירים האחרים פורה ומעורר; מעין הבטחה או אופק, שהשירים הבאים פורעים או מכתימים, לאט ובעדינות.
"מנין בוקעת שירתה של חלי טל שלם? זאת אינה בדיוק שירתה של אשה מבוגרת המדובבת את מראות השתייה של ילדותה כשם שזאת אינה שירתה של ילדה המתנבאת על בגרותה. חלי כותבת ממחוז שבו הפרספקטיבות האלה מצטלבות, והקורא הנעתר לו שוב אינו יודע היכן הוא נמצא. אתה קורא בשיריה של חלי טל שלם ומגלה שהזמן הוא מרבד מקופל, והשנים נערמות עליו שכבות־שכבות: הכל עובר ודבר אינו נחסר. הקול המבוגר נושא בתוכו את הפגיעות השופעת של הילדה בשעה שהילדה הרה כבר את כל בהלות האשה: 'כי לא משנה איך את גדלה/ הפחדים מחכים לך/ מההתחלה.' והקיפול הוא, במידה רבה, לב העניין: חלי כותבת על נשים שסיפוריהן קופלו בסיפורים אחרים, כשם שהיא דורשת בשמה שלה – רחל – שקופל מראשיתו, מראשיתה. במובן מסוים, השירה הזאת, הנדה בין חלומות פצועים ליקיצות נבהלות, כולה מדרש שם: מעט מעט, בעדינות אך בתוקף, היא מיישרת את קפליו של שם אחד, ומחייה בו עולמות."
)עודד וולקשטיין(
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה