חיי בלול תרנגולות: נער יהודי במחבוא בהולנד
מאת: מקס עמיחי הפנר
תרגמה מאנגלית: סמדר מילוא
ספר שני בסדרה חדשה לנוער
"בגוף ראשון לקורא הצעיר"
מומלץ לבני 13 ומעלה.
הוצאת יד ושם
* * * * *
127 עמודים, 91 ₪
יש לי
יחס מיוחד לסיפור הזה [של יונה הנביא] כי לעתים קרובות הרגשות שלי דומים לאלו
שיונה בוודאי הרגיש. כמוני, יונה נאלץ לעזוב את ביתו הנוח ואיבד את שכניו ואת
חבריו. כמוני, הוא נשלח פתאום למקום זר. חלק מן הדרך עשה בבטנו של דג גדול, ומראה
דמותו בתוך הדג הזכיר לי שאנחנו היינו אמורים לנסוע בבטנה של משאית דלק גדולה.
יונה הושלך לעיר נינווה ואני למחוז בּרָבַּנט. כמוהו, גם אני חי עכשיו עם אנשים שמדברים
בשפה מוזרה ומתלבשים בדרך שונה. יונה אמר שאינו מבין את ההיגיון שבמסע שלו, וגם
אני מרגיש כך; לפעמים אני רוצה ללכת ולשבת תחת עץ קיקיון ולבכות, כמו שהוא עשה.
מקס
הֶפּנֵר, יליד
1936, היה בן שמונה כששוטרים נאצים פרצו לביתו שבאמסטרדם כדי לקחת את אביו אלברט.
האב הצליח להימלט, והשוטרים לקחו את אמו אירנה לנקודת ריכוז לקראת גירוש למחנה.
האם הצליחה להשתחרר, ומקס והוריו ירדו למחתרת עם בני משפחת גרַאוֹמָן. לאחר שנדדו
בין מקומות מסתור מצאו המשפחות מקלט בחווה של משפחת ינַסֵן בפינה רחוקה של הולנד.
שלוש שנים גר מקס בלול תרנגולות שהוסב למקום מגורים, שלוש שנים ארוכות שבהן מצא
מפלט בציור של החיים בחווה.
הציורים
הבהירים והשלווים שצייר מקס, ועמם כמה ציורים שציירו אביו והיינץ גרַאוֹמָן, הם
הציר שסביבו טווה מקס את סיפור חייו המרגש והצלתו. הסיפורים עוסקים בשנים 1942 עד
1946, מאז היותו בן שמונה ועד זמן קצר אחרי שמלאו לו 13. מקס בחר לספר את סיפורו
באמצעות ובעזרת הציורים והתמונות ששמר מאותם ימים, כדי לרכך את האימה שבסיפורו
ולהנגיש אותו לקוראים צעירים. מקס ומשפחתו ניצלו, אולם האב נפטר ממחלה זמן קצר
לאחר השחרור. מקס (כיום בן 80) ואמו שיקמו את חייהם בארה"ב, שם הוא מתגורר עד
היום. נשוי וסב לעשרה נכדים.
על המחבר, מקס עמיחי הֶפּנֵר
השואה אפפה את
אחת-עשרה שנות חיי הראשונות והותירה בי את חותמה כמו ערפל עצום, לא מוגדר ומפחיד.
בשנים ההן לא עשו המבוגרים שמסביבי הרבה כדי לפוגג את הערפל, ולכן התכנסתי לתוך
עולם משלי. ציירתי ציורים והמצאתי סיפורים.
ב-1946 עקרנו
לארצות-הברית. בעשרות השנים הבאות, בעוד הפרטים החיצוניים של חיי מתחילים ללבוש
צורה, ניסיתי להבין כיצד השפיעה השואה על עולמי הפנימי. למדתי בחטיבת ביניים ובבית
ספר תיכון בקליוולנד שבאוהיו. אחר כך למדתי לתואר ראשון בכלכלה באוניברסיטת אוהיו
ולתואר שני בעיתונאות באוניברסיטת ויסקונסין. לאחר מכן עבדתי בעיקר בתור מומחה
ליחסי ציבור במשרד החקלאות של ארצות הברית, בוושינגטון הבירה ובסביבותיה.
ב-1979 נולדה בתי
היחידה, וקראנו לה בשם העברי ליאורה על שום האור שהכניסה לחיינו. אז התעורר בי
הרצון לקרוא גם לעצמי בשם עברי חדש. לאור ההיסטוריה האישית שלי בחרתי בשם עמיחי.
בחירת השם הזה השתלבה
במאמצי להבין את חיי. לשם כך נעזרתי רבות בהררי החומר ששמרו הורי. אחרי שעברתי על
כל התצלומים, הציורים והמסמכים, החלטתי לתרום אותם למוזאון השואה בוושינגטון,
למוזאון היהודי של מרילנד בבולטימור ולמוסדות אחרים. כמו כן התחלתי לתעד את
סיפוריהם של ניצולים, ולהרצות בבתי ספר ובכנסיות. לבסוף, ב-1996, נסעתי לאירופה
ויצרתי סרט וידאו של נופים ועדים ששרדו וכך תיעדתי טוב יותר את האירועים המאתגרים
של חיי בזמן שלטון הנאצים.
מכיוון שאיני רוצה שכל
חיי יעסקו רק בשואה, אני גם עובד בתור מתאם של ארגון "כולנו" במקסיקו,
שהוא ארגון התומך בקהילות יהודיות מבודדות, ובתור מתווך בתכנית הגישור הקהילתית של
עיריית בולטימור.
על סדרת "בגוף ראשון לקורא הצעיר":
הוצאת יד ושם השיקה לאחרונה סדרה
חדשה המציגה בפני ילדים ובני נוער את סיפורי השואה. הספרים בסדרה נבחרים בקפידה
ומונגשים לקוראים הצעירים, תוך ציון קבוצת הגיל המומלצת ובשימת דגש על תכנים
מותאמים וליווי מקצועי של אנשי החינוך של בית הספר הבין-לאומי להוראת
השואה ביד ושם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה