נפש משחקת
מאת: אהרון בונה
הצפון הפרוע, נבחרת ישראל בשחיה, ואפילו הילדה רוז
ז"ל בספר שירים חדש
אחרי המלחמה
יושב בצל ביתי
אוסף יגון ונהי,
שברי מילים למשפטים,
מחפש סימני פיסוק,
לעצור מעט, לנשארים.
חיים של אחרים
באים והולכים,
במרחקים נצנוצי גחליליות,
ישנם שכבו,
בין אבני בזלת צפופים כמסגרת,
ברגבי אדמתם,
אחרי המלחמה
חלום טורדני,
אוסף מילים של האתמול,
מצינת הלילה,
אוסף נפילות וקימות
של בוקר אפור,
בדמדומי שקיעה
בין הנסתר לנגלה
מציאות קסומה,
מעט טוגה,
מעט אהבה.
מה גורם לאדם בן 82 בעל סיפור חיים בלתי אפשרי כמעט, לקום בוקר אחד ולהעלות
לראשונה את חייו על הכתב? אהרון בונה - מורה, מחנך ומאמן שחייה בכיר, משיק בימים
אלו את ספר שיריו 'נפש משחקת' בהוצאת סטימצקי. הילד הקטן שהתייתם מאמו בגיל תשע
וגדל בבית הילדים של קיבוץ יגור, לצד אביו שכל משפחתו נספתה בשואה ובת זוגתו
ניצולת השואה, שהפך למאמן אלופי המדינה שייצגו את ישראל באולימפיאדת מונטריאול.
כתיבה הנפתחת כהתפרצות געשית, רגשית, הזורמת לעומק ללא מעצור.
"אני מתעורר
באמצע הלילה בדמעות ומתחיל לכתוב, בשצף ובשטף כתיבה כמעט אובססיבי וחסר
שליטה", אומר אהרון בונה. "כולנו מוצאים דרך להתמודד עם הלחצים והכעסים.
אחד מכה, אחד מעשן, אחד שותה. כל אחד וניסיונותיו להתגבר על המצוקה. למלא את הבור העצום
הזה שבתוך הנשמה. הספר הזה הוא הכעסים שלי. כעסים על עצמי, על ההחמצה של מה
שיכולתי לעשות ולא עשיתי, על מה שיכולתי להיות ולא הייתי. על הקיבוץ שאף פעם לא
קיבל אותי כחבר, על בית הילדים הקר והמנוכר שהותיר בי תחושה של ילד מיותם. על
אלוהים, האכזריות וחוסר הצדק המשווע הזה שנקרא חיים. ובעיקר, החיפוש האינסופי אחר
אמי שנפטרה בהיותי בן תשע, אותה לא ראיתי מאז פרצה מחלתה עם הולדת אחותי כשהייתי
בן שנתיים ונותרתי לבד בעולם. מרוב הכעס סירבתי אף להגיע ללווייתה ובסוף שוכנעתי.
אבל מעבר לכעסים יש גם המון געגועים. לאידיאולוגיה הקיבוצית שהייתה ואיננה עוד,
לערכים המשותפים שאיבדנו לאורך השנים, ולזיכרונות הילדות השברירים והמתעתעים, כמו
ענן של צמר גפן מתוק שמתאדה בפה. זיכרונות ילדות אותם אני מנסה לאחוז ולחוש דרך
הכתיבה, ולו רק לרגע אחד נוסף".
הכרמל הירוק ושביליו, העצים
והפרחים, השדות הירוקים, בית הילדים, אלה הם הנופים המשתקפים בבבואת השירים. צלילי
המנגינה, מהשיר הראשון עד האחרון, הם הנפש המשחקת של אהרון בונה – מורה ומחנך
שנולד והתחנך בקיבוץ יגור, וחי בכפר תבור. בוגר מכון ווינגייט במגמת מורים לחינוך
גופני ומאמני שחיה, שהתמחה באימון שחייה באוניברסיטת U.C.L.A בארה"ב. בין שחייניו, אלופי מדינה
שייצגו את ישראל באולימפיאדת מונטריאול. "לאחר שעזבתי את התנועה הקיבוצית
כמקום מגורים, הישגי החינוכיים והישגי שחייני היו בעליה מתמדת, ועדיין מנהלי
התייחסו אלי כאל גר, משום שלא הייתי חבר קיבוץ. גם את הכעס הזה כלפיי החברה
הקיבוצית הסגורה והשיפוטית שאינה מקבלת את האחר, אני מבטא בשיריי".
נוף ילדותו לרגלי הכרמל בקיבוץ יגור,
ובגרותו בכפר תבור מבטאים שמחות, עצב, שכול, ילדות, נעורים ובגרות. "כל
השירים מבטאים את הנפש שלי שמשחקת עם החיים", הוא אומר. "הנפש שבאור
היום נמצאת על הבמה ומשחקת מולכם, מול האנשים והקהל, אבל בלילה צוללת עם עצמה,
מתהפכת ומתרסקת. כל שיר שאני כותב הוא עבורי טראומה, את חלקם אני אפילו לא מסוגל
להקריא, שירים בהם אני מזדעק לילדותי". הילדות שנקטעה זוכה
לנפח נכבד בשירתו של בונה.
באחד משיריו 'עיני התכלת לסונטה ליל הירח', הוא מתאר את גופתה של הילדה רוז
(שנרצחה על ידי אימה וסבה שניהלו ביניהם רומן) הזועקת מתחת למימי הירקון לרב החובל
שיבוא להצילה, כשברקע מתנגנת הסונטה הידועה, כאנלוגיה לאכזריות, לילדות ולתמימות
שהלכה ונגדעה. שישה מתוך 57 השירים שבספרו עוסקים בילדותו, ובחינוך המשותף בבית
הילדים של הקיבוץ. ילדות בתוך חברה פתוחה וסבלנית למראית עין, אך במקביל חברה
שרוצה שכל הילדים יהיו כמו כולם, "אבל אני ילד בגן ואני לא כמו כולם",
הוא כותב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה