יומני זהרה - הזמנה נשית לאנתרופולוגיה

יומני זהרה

הזמנה נשית לאנתרופולוגיה

מאת: טובה גמליאל

הוצאת פרדס

* * * * * * *

(309 עמודים, 79 ₪)

יומני זוהרה: הזמנה נשית לאנתרופולוגיה, הוא רומן אנתרופולוגי – ז'אנר ספרותי-אקדמי, מקורי וחדשני, המייצג ניסיון להשתחרר מהקאנון של כתיבה אקדמית. בדרך זו הוא מגשר בין האנתרופולוגיה לקהל הרחב והופך לספר שיעניין כל אדם חושב.

"אני סבור שד"ר גמליאל היא אחת האנתרופולוגיות הישראליות החשובות והמעניינות. היא ניחנה בדמיון סוציולוגי פורה ובחשיבה מקורית מעמיקה".                                     פרופ' עמנואל מרקס, אונ. תל אביב

סיפור המסגרת

זהו סיפור אודות זהרה, אנתרופולוגית ישראלית בעלת שם ממוצא מרוקני, בשנות השמונים של המאה הקודמת, שהלכה לעולמה והותירה אחריה יומנים המתעדים את קורות חייה האישיים והמקצועיים.

יומנים אלה המונחים בארכיון תל-אביבי (שתמונת הרחוב שלו מופיעה על כריכת הספר), נגאלים על ידי ורדה, דוקטורנטית צעירה ומבריקה לאנתרופולוגיה, ממוצא אשכנזי.

ורדה, הדמות המספרת, נשלחת להתחקות אחרי חייה, דמותה ושיטת החשיבה של זהרה, על-ידי דניאל - מו"ל בהוצאת ספרים פרטית. דניאל היה תלמידה של זהרה ומאוהב בה במשך כל שנות לימודיו המאוחרות, אהבה שהלכה והתעצמה לאחר מותה. האהבה–משיכה הדדית בינו ובין זהרה, לא דוברה ולא מומשה מעולם.

ורדה חושפת את סיפורה של זהרה, משנות השלושים של חייה (כולל אפיזודות ילדות) ועד מותה בגיל חמישים פלוס. היא מוצאת דמות צבעונית ומרתקת: זהרה הייתה בין הראשונים שכתבה שיר ערס-פואטי עוד לפני שהשירה הערס-פואטית עלתה לכותרות; היא יצרה פרובוקציות בשיעורים והיממה את הסטודנטים שלה בספקות שהטילה בידע שלהם; במפגשיה הרומנטיים עם בני המין השני, היא "ממליכה ומנשלת מן המלכות. ליבה נתפס לבוגדנות כל פעם שהכירה בקיומה הגברי של חוכמה גבוהה יותר"; היא משחקת בשפה העברית ומגלה, למשל, שאם אין לך חשד שאינך יודע – לא תוכל לחדש, אלימות איננה אלא מהלך אל המוות – אלי-מוות וגם אילמות במובן מסוים, זקנה מנקזת אליה זיכרונות ומכאובים, ועוד.

הספר הוא סיפור מסעה התל-אביבי של ורדה אל הארכיון וממנו. היא משוחחת עם עצמה ועם הקורא, מספרת על עבודת הארכיון, על הדמויות הצבעוניות הקבועות והחולפות הנמצאות בו ועל היומנים וצורתם, ומשפיעה מסיפוריה על דמות עצמה ועל האנתרופו-אישה, הלא היא זהרה.

במפגשיה התדירים עם דניאל מתפתח ביניהם רומן, יותר מדומיין במוחה הקודח של ורדה מאשר התרחשות מציאותית. דומה כי דניאל מבלבל בין זהרה לוורדה, בעוד ורדה מזדהה עם זהרה ומפתחת רגשות כלפיה.

עלילות האהבה במשולש דניאל-זהרה-ורדה הם סיפור המסגרת בתוכו מתנהלים שיחותיה של ורדה על האנתרופולוגיה עם דמויות שונות, ובעיקר עם דניאל ועם עצמה. באופן זה מתלבנות סוגיות באנתרופולוגיה העכשווית ומוצעות פרספקטיבות רעננות על מסע המחקר האנתרופולוגי, תוך כדי שילובם של הערות שוליים מבהירות והפניות לספרות אקדמית ואחרת.

בספר שישה פרקים. כותרת כל פרק היא מילה אחת, שמחד מציינת שלב במסע המחקר האנתרופולוגי ומאידך צופנת את הפילוסופיה של המחברת, באשר למה היא אנתרופולוגיה, איך היא צריכה להיעשות ומדוע יש בה צורך.

כל פרק-שם מוטען בפרשנות מסועפת הקושרת את האנתרופולוגיה עם חיי היומיום, וכותרת כל פרק (חוץ מהפרק הראשון) היא מילה המקבלת משמעויות רבות ברבדים שונים.

מה משמעות האנתרופולוגיה בעיני זהרה ובעיני המחברת?

האנתרופולוגיה היא דרך ואורח-חיים. היא הרבה מעבר לדרכו של החוקר בשדה המחקר. היא נוגעת לכל היבטי החיים, גם האישיים ביותר. האנתרופולוגיה מאפשרת השבחה ותיקון של החיים האישיים והחברתיים של כל אחד מאתנו.

האנתרופולוגיה של זהרה-טובה גמליאל היא אנתרופולוגיה נשית, פוסטמודרנית, שכל כולה בדק בית שמטרתו להרחיב את המודעות העצמית והאמפתיה כלפי הזולת.

צפונות האנתרופולוגיה של זהרה, (כפי שוורדה חושפת אותן במהלך התחקותה אחרי היומנים), אלו צפונות האנתרופולוגיה של טובה גמליאל. האנתרופולוגיה היא הבד שעליו הן מציירות את חייהן והשקפת עולמן. הפילוסופיה של ד"ר גמליאל על מהי האנתרופולוגיה החדשה והחיונית הנוצרת היום, מבוססת על נקודת מבטה וניסיונה בן עשר השנים בקורס "סוגיות בחקר התרבות", אותו היא מלמדת באוניברסיטת בר-אילן.

מהי עמדתו הבסיסית של האנתרופולוג?

תחושה קיומית של אי-שייכות תמידית. האנתרופולוגים הם אנשי שוליים, זרים בתרבותם, מתבוננים על החיים תמיד מבחוץ. ההגירה היא תנאי הכרחי למחקר אנתרופולוגי. כדי להגיע לגילוי משמעותי בתחום המחקר האנתרופולוגי, על האנתרופולוג "להגר" תחילה מכל מה שמוכר וידוע לו, "להגר" מהרעיונות שהנחילו לו, להשיל מעליו ידע מוקדם ולרוקן את התודעה, רק כך יש לו סיכוי לגלות משהו חדש.

מהי אנתרופולוגיה נשית?

הסיפור של זהרה עוסק בין היתר במסכת תלאותיה של אינטלקטואלית-אישה ממוצא מזרחי, באקדמיה הישראלית בשנות ה-70 וה-80. מסכת זו חושפת צורות של גזענות ושוביניזם בוטים וסמויים. זהרה הנחושה בדעתה לטפס גבוה בסולם הקריירה, מנצחת את ההגמוניה הגברית באקדמיה, לא בדרך של להשיב מלחמה, לא בדרך של מחאה או תחושת קורבנות, אלא בחתירה בלתי נלאית להגשמת הייעוד שלה. בניגוד לתפיסת העולם הגברית הבנויה מקונפליקטים ומתחים חברתיים, תפיסת העולם של האנתרופולוגיה הנשית היא הומניסטית , דוגלת באחווה, סולידריות, אמפתיה, חמלה והתכתבות עם הנפש והפסיכולוגיה.

 

מה אומר הספר על אהבה?

האהבות של ורדה וזהרה בחייהן האישיים לא יכולות לאהבה הגדולה יותר – אהבת האנתרופולוגיה. הן מותירות את האהבות הארציות מאחור ומזקקות את האהבה מעבר לחיות המגע. לכן יחסי דניאל-זהרה-ורדה, נשארים בגדר של כמיהה ופלירט. שתיהן לא מתפתות לו, כי האנתרופולוגיה עבורן היא ייעוד רוחני, היא התגשמות הנשי. ורדה וזהרה מגשימות את נשיותן שלא על דרך אהבת גבר או אמהות, אלא דרך נקודת המבט שלהן על העולם.

"טובה גמליאל נוהגת לחקור נושאים שרק מעטים יכולים להם. ספריה הקודמים בתחום האנתרופולוגיה הקיומית דנים בצורה חדשנית במשמעות החיים על סף הקץ ובשירת האבל. בספר זה ד"ר גמליאל דנה בשאלה לא פחות קשה ומורכבת: מי צריך את האנתרופולוגיה החברתית היום? היא עושה זאת באמצעות סיפור מעשה על ורדה, אנתרופולוגית צעירה, שנטלה על עצמה לחקור את חייה ועבודתה של זהרה, אנתרופולוגית שנפטרה לפני שנים אחדות. ד"ר גמליאל משבצת לתוך "השיחות" שוורדה מנהלת עם האנשים שהיא פוגשת בעת המחקר ועם יומניה של נשואת המחקר את הגיגיה על האנתרופולוגיה החדשה והחיונית הנוצרת היום. הספר מזכיר את הדיאלוגים של אפלטון, בכך שהוא מכריח את הקורא להתבונן בשאלות מזוויות ראייה מגוונות ומוביל אותה בדרך כלל למסקנות בלתי־צפויות."

(עמנואל מרקס, פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה, אוניברסיטת תל־אביב, חתן פרס ישראל)

"ספר זה הוא מסע אנתרופולוגי צבעוני ומרתק, בין שדות, זמנים ודמויות, בין מציאות ודמיון, בדרך אל הגשמת משאלה. סוגה מקורית ומיוחדת המזמנת הנאה מהקריאה ורכישת ידע בכפיפה אחת."

(ניצה אייל)

ד"ר טובה גמליאל היא אנתרופולוגית, מרצה בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר־אילן. תחום התמחותה המרכזי הוא אנתרופולוגיה קיומית ואנתרופולוגיה פסיכולוגית.

מחקריה עוסקים בהיבטים הקיומיים של התרבות, בביצועים תרבותיים, בסוגיית הזהות בזקנה, ובעת האחרונה, בזיקה שבין תיאטרון ותרבות. תחומי התמחות מדעיים נוספים: אנתרופולוגיה של רגשות, יחסים בין-דוריים ואינטרנט ותרבויות קינה וטקסי מוות. 

שלושת ספריה שראו אור הם:

זקנה עם זיק בעיניים (2000) – מבוסס על עבודת תזה בדיור המוגן הראשון בישראל.

סוף הסיפור: משמעות, זהות, זקנה (2005) – מבוסס על עבודת הדוקטורט שלה.

אסתטיקה של הצער: תרבות הקינה של נשות תימן בישראל  (2010). – מבוסס על מחקר הפוסט-דוקטורט שנושאו היה קינת נשים מהיבטים פסיכולוגיים, חברתיים ופילוסופיים. ב-2014 יצא הספר באנגלית בהוצאה אקדמית, אמריקנית.

תואר ראשון בפסיכולוגיה וייעוץ חינוכי עשתה באוניברסיטת תל אביב, ועסקה מספר שנים בייעוץ חינוכי בבתי ספר בחדרה ובתל אביב. סיימה תואר שני ודוקטורט בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב, גם כן.

הייתה סטודנטית-אורחת באוניברסיטת פלורידה בארה"ב, ופוסט-דוקטורנטית באוניברסיטת חיפה והאוניברסיטה העברית.

ילידת אליכין, שליד חדרה. כיום מתגוררת בתל אביב.

התרשמותי: זו הביקורת הכי קלה שאפשר לכתוב על ספר היות והספר הוא אחד מהיותר טובים שקראתי לאחרונה. ספר עשיר במידע ומאפשר לקורא הצצה (אולי יותר מהצצה) לעולם האנתרופולוגי.  הכתיבה טובה, אינה מכבידה ואין זה מובן מאליו כשמדובר בכתיבה שחלקה אקדמית. במקרה של הספר הזה, מיותר להכביר במלים כיוון שנכתבו עליו כמה ביקורות מושקעות. נותר לי רק להמליץ עליו.