הוצאת "אחוזת בית" שמחה לבשר על צאת
הספר
מקיוסק גזוז
עד
מסעדת שף
מאת
נתן דונביץ'
(496 עמ', 118 ש"ח)
איפה
נפתחה מסעדת הגורמה הראשונה בתל אביב? מי היו מלכי הפלאפל? איך הגיעו הפיצה
וההמבורגר לחיינו? איפה נולד הסופרמרקט הראשון, ואיזו מהומה הוא חולל? וגם – מתי
ואיך כָּבַש האוכל המזרחי את העיר, ומי לימד אותנו לשתות קפה משובח?
נתן
דונביץ', מוותיקי העיתונאים בישראל (שנולד בתל
אביב על שולחן אוכל בביתו של רופא), מגיש לנו ספר חושני ומשעשע, ובו כרוניקה
תל-אביבית מרתקת דרך שווקים, מסעדות, יזמים, מרכזים מסחריים, טרנדים והרפתקאות של
שפים שהפכו לכוכבי תקשורת. ולצידם – אירועים היסטוריים, כמו תקופת הצנע, ימי
הפיגועים והתפתחות הטלוויזיה, שהשפיעו על עולם האוכל הישראלי כולו.
"מקיוסק
גזוז עד מסעדת שף" הוא ספר סוחף ומעורר תיאבון. הוא מלווה
בתצלומים תקופתיים ובפרק אחרון מאת הסופר רוני דונביץ', בנו של המחבר, שמספר
לנו איזה אוכל (אולי) יגישו לנו כאן בעתיד. זהו ספרו השמיני של נתן דונביץ',
אינטלקטואל ונהנתן, ומי שהיה עורכו הראשון של מוסף סוף השבוע של "הארץ",
ובעל טור קבוע על הנעשה בתל אביב.
התרשמותי:
מבחינתי הספר הוא לא רק "מסע קולינרי"
כי אם גם מסע בזמן, מסע אל זיכרונות העבר. מאז ימי הקיוסק המוכר לי בילדותי עם
הצוף המתוק (למרות היותו לא בריא ומלא צבעי מאכל), והפלאפל מהתחנה המרכזית (הישנה)
ועד לתכנית "מאסטר שף" של היום, קיבלה הקולינריה הישראלית השראה ממטבחים רבים אשר היפרו את הדמיון של הטבחים
שהפכו עם השנים לשפים וסו-שפים ולימדו
אותנו מהו פיוז'ן שהתאפשר עם התפתחות
הטכנולוגיה והעולם הפך לכפר גלובלי קטן, וגם סגנונות הפיוז'ן הלכו והתפתחו גם בעקבות
העלייה מהארצות השונות והמהגרים הרבים שהחלו להגיע, על אלה בא הספר לספר לנו
ולהעביר אותנו במנהרת הזמן.
מלבד
התוכן, התענגתי על התמונות בספר, מתקופת מסעדת "אריאנה",
"קליפורניה", אמנם הייתי ילדה, אבל "נגררתי" אחרי אחותי
הגדולה וחבריה.
נתן
דוּנֶבִיץ': הערות ביוגרפיות
הסופר והעיתונאי נתן דונביץ', אחד מאנשי העיתונות הוותיקים בארץ, נולד
ב-1926 בתל אביב להורים ממוצא רוסי. הוא החל את דרכו כעיתונאי בגיל תשע-עשרה,
ושימש במלחמת העצמאות ככתב צבאי בחזית הצפון מטעם יחידת הקשר לעיתונות (לימים דובר
צה"ל). בסיום תפקידו חזר לעיתון "הארץ", והיה חבר מערכת במשך יותר
מחמישים שנה, תוך שהוא משמש כתב ועורך. בין השאר היה העיתונאי הראשון
ב"הארץ" שפרסם טור אישי קבוע (על הווי החיים בתל אביב) וכן מדור על
הנעשה בעולם הבידור והאמנות. כמו כן הקים וערך את מדור הספורט המורחב של העיתון.
ב-1963 הקים את מוסף סוף-השבוע של "הארץ", והיה עורכו בשש שנותיו
הראשונות.
ברדיו היה דונביץ' הראשון להנחות תכנית קבועה של שיחות עם מאזינים על
אירועי היום. תכניתו "בוא נדבר" שודרה בגלי צה"ל במשך כעשור, משנת 1970.
טוריו האישיים שהתפרסמו ב"הארץ" כללו סיקור מהנעשה בחברה
הישראלית המתהווה, וכן סקירת דמויות ודיונים מעוררי עניין מהווי בתי המשפט. התמחותו בתחומים אלו הובילה להוצאתם של ספרים שונים פרי עטו. במלאת
חמישים שנה לתל אביב, הופיע ספרו "תל אביב:
חולות שהיו לכרך" (שוקן 1959), שהתבסס על טוריו
ב"הארץ". רשימותיו הצבעוניות מאולם בית המשפט קובצו בשני ספרים:
"עינוי דין" (פלג, 1975) ו"נאשמים — דרמות מבית המשפט"
(זמורה-ביתן, 2000).
כמו כן הרבה דונביץ' לכתוב בעיתון "הארץ" על אהבה שלו:
מוזיקה קלאסית. הוא שימש כמבקר הקלטות במשך כעשרים שנה, ואף כתב ארבעה ספרים שראו
אור בהוצאת זמורה-ביתן: "ענקים ופסנתרנים אחרים" (2000), "ארבעה
מיתרים לתהילה — גדולי הצ'לנים" (2002), "וירטואוזים — גדולי הכנרים
מפגניני עד מידורי" (2003) ו"מאסטרו — גדולי המנצחים בכל הזמנים"
(2006).
בשנת 2000 התמנה דונביץ' לחבר במועצת הרשות
השנייה לטלוויזיה ולרדיו. כיום הוא מתגורר עם רעייתו
רותי במרכז תל אביב. בתו, שירה
דונביץ', היא עורכת דין ופעילה למען זכויות אדם; ובנו, רוני
דונביץ', הוא סופר שפרסם מותחנים רבי-מכר שבמרכזם איש מוסד בשם אלכס ברטל: "נרדף" (ידיעות ספרים, 2007), "לכודים" (ידיעות ספרים, 2008) ו"עמוק
מבפנים" (כנרת, 2011).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה